בשנת 1972 טבע הסוציולוג סטנלי כהן את המונח "פאניקה מוסרית". זה מסוג המושגים שאם לא היו קיימים, היה צריך להמציא אותם. כהן טען שלעתים נראה שחברות נתונות לתקופות של פאניקה מוסרית שבמהלכן "מצב, אפיזודה, אדם או קבוצה של אנשים מגיחים כמי שמוגדרים כאיום על ערכי החברה והאינטרסים שלה; טבעו של האיום מוצג באופן סטרילי וסטריאוטיפי על-ידי אמצעי התקשורת ההמוניים. מומחים ידועים מציגים את הדיאגנוזה שלהם וכן את הפתרונות; דרכים להתמודדות מוצעות, ואז המצב נעלם או דווקא מידרדר כך שהוא הופך לחשוף יותר. לעתים האובייקט של הפאניקה הוא דבר חדש, ולעתים הוא משהו שקיים זמן רב, אבל לפתע הופך למאיים".

לא תמיד קל להסביר מהי "פאניקה מוסרית" וכיצד היא עובדת. נראה שהדס שטייף, כתבת הפלילים של גלי-צה"ל, שמפרסמת גם טורי דעה ב"ישראל היום", חשה במצוקה, ולכן אתמול (יום ב') החליטה לתת דוגמה, מסוג הדוגמאות שאפשר מאוחר יותר להציג לסטודנטים ואז תשמע בכיתה אנחה קולקטיבית שמשמעותה, "אההה, אז ככה זה עובד!".

ילדים משחקים בחבל (צילום ארכיון)

כותרת הטור שלה היא: "רשתות חברתיות: סכנה מתמדת לילדים". קלאסיקה. האיום הוצב ואף אופיין. הרשתות החברתיות הן לא סתם סכנה, הן סכנה מתמדת. הן לא סתם סכנה מתמדת, הן סכנה מתמדת לילדים. עכשיו אפשר להתחיל.

שטייף מספרת על ילד בן 12 שהתאבד בתלייה. "הוריו מצאו אותו בחצר", היא מדווחת בדרמטיות. בסוף-השבוע שעבר ניסו שתי נערות להתאבד בין גלי הים. בשני המקרים, קובעת שטייף, הילדים ניסו להתאבד בשל הצקות בפייסבוק. שטייף מסבירה לקוראים המבולבלים, שזוכרים שגם בהם התעמרו בבית-הספר, שאף כי מאז ומתמיד התופעה היתה קיימת, בכל זאת יש בה משהו חדש: באמצעות הפייסבוק ההתעללות הופכת להתעללות נפשית לעיני כל.

"הילדים ובני הנוער של היום צורכים אינטרנט כבר בינקותם", חוזרת שטייף אל השמאלץ הדרמטי שאיתו פתחה. "במקום לצאת לשחק בכדור או לקפוץ בחבל, הם משחקים בחבטות וירטואליות, ופוגעים בול". אני לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ערימה גדולה של "אוי אוי אוי, הילדים של היום – למה הם כבר לא משחקים בחבל".

אחרי שתיארה את הסכנה בצורה מפורטת ומדעית, תוך שהיא מקפידה לדבר בצורה כללית ובלי שהיא מספקת ולו דוגמה קונקרטית אחת, יוצאת שטייף בקריאה נרגשת: "אני קוראת להורים, למורים, למחנכים, למנהלים ולכל מי שקשור בגידול הילדים – התעוררו ומיד! האויב הגדול ביותר של הרכים בנפשם הוא הגולם הקיים בחדר שלהם, המחשב". שמישהו ייתן לה את פרס כהן ל"פאניקה מוסרית", או לכל הפחות כדור הרגעה.

הטור ב"ישראל היום"

מצוידת בהיסטריה המבוססת על בורות, שטייף מקפידה לשכלל את המודל של כהן, שכן שטייף היא לא מומחית ידועה לשום דבר הקשור בטכנולוגיה, ילדים או רשתות חברתיות; היא אינה מציעה שום דיאגנוזה אמיתית לבעיה (חוץ מלטעון שהמחשב הוא האשם בכל, הוא והחבל שהילדים לא משחקים בו), וממילא היא אינה מציעה שום פתרון. תחת זאת היא מסתפקת ב"אנא, התעוררו, מצאו דרכים לטפל בתופעה החמורה. עקבו אחרי מה שנכתב ברשתות החברתיות, היו ערניים וזהו נפשות פגועות, הניפו שלט עצור גדול – לא וירטואלי – לפני התופעה".

ברשותך, הדס שטייף, שלוש הערות קצרות. ראשית, בפעם האחרונה שניסיתי להניף שלט עצור גדול, לא וירטואלי, מע"צ הגישה נגדי תלונה במשטרה; זה לא מומלץ. שנית, מהטקסט שלך לא ניתן להבין מהי "התופעה החמורה" שאת כל-כך נרעשת בגינה; ילדים שמתעללים בילדים אחרים? בוקר טוב אליהו. ילדים שמתעללים בילדים אחרים והם משתמשים בפייסבוק לשם כך? בוקר טוב אליהו פעם שנייה.

בריונות הילדים באינטרנט מוכרת מאז אמצע שנות ה-90, והעובדה שלקח לך 15 שנה לגלות אותה היא לא משהו שראוי להתגאות בו. מאות טקסטים נכתבו על הנושא, גם בשפה העברית. עמותות דוגמת אשנב, שהוקמה כדי לטפל בתופעות אלו ממש, קיימת כבר כמעט עשור, וכנסים, אירועים, מחקרים ודיונים בנושא נערכים כל העת.

די לציין שאפילו מערכת החינוך (הורים, מורים, מחנכים, ירקנים, מעצבי שיער וכל מי שקשור בחינוך הילדים) מטפלת בנושא בצורה די שיטתית כדי ללמד שאפילו האטית שבמערכות לא היתה צריכה לחכות לקריאת ההשכמה הבהולה שלך כדי להבין שיש כאן סוגיה שצריך לעסוק בה, ועדיף בצורה שקולה ולא מתלהמת.

שלישית, מגבלת המלים בטורי הדעה היא עניין די מעיק. אתה רוצה לומר משהו בעל משמעות, ויש לך בסך-הכל 350–400 מלה. זה מלכוד שכל כותבי טורי הדעה מתמודדים איתו. נראה שדרך אלגנטית להתמודד עם הדילמה היא לעסוק בסיפורים קטנים שמהם אפשר להפיק לקח גדול, במקום לטפל בסיפורים גדולים שניסיון להפיק מהם לקח כלשהו יסתכם ב"אני קוראת לכולם להתעורר".

בהצלחה. ושתי כוס מים.