מאמר שכתב העיתונאי יובל יועז ב"גלובס" אחרי מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נגנז בטיעון שהוא "אינו ראוי הן בגלל תוכנו והן בגלל העיתוי". מאמר של ידידיה מאיר ב"בשבע", שמתח ביקורת על הספד לשרון שנשא מנכ"ל אמנה זאב חבר (זמביש), נגנז במחיר גריסת כ-100 אלף עותקים. ציטוט ביקורתי של שמעון פרס על יאיר לפיד נגנז מטור של לילך ויסמן ב"גלובס" בעקבות שיחה ישירה של הנשיא עצמו עם העורך.

אלה רק שלושה מקרים מהזמן האחרון שפורסמו. כמה מאמרי דעה מצונזרים או מקוצצים מדי שבוע בלי שהדברים יגיעו לכדי פרסום? קשה לענות על השאלה הזאת, ולא רק בגלל העדר הנתונים, אלא גם משום שקשה להסכים על משמעות המונח "צנזורה" כאן. בשלושת המקרים המדוברים המאמרים נגנזו או קוצצו בעקבות החלטה של עורך, ולא בהוראה של המו"ל (לפחות על פניו). לכמה מהקיצוצים אף נלוו חצאי נימוקים ענייניים. למשל וכאמור, המאמר של יועז נשאר על רצפת המערכת "בגלל התוכן" ו"בגלל עיתויו". לעורך יש סמכות עיתונאית לקבוע איזה תוכן מתאים לעיתון ומה העיתוי הנכון לפרסום. זוהי אינה צנזורה.

שלושת המאמרים המדוברים אינם "מסוכנים" לעיתון. אין בהם אמירות דיבתיות, ובשניים מהם העובדות המתוארות אינן שנויות במחלוקת: איש אינו מטיל ספק בעובדה שראש הממשלה שרון נחקר בשורה של פרשות ואיש אינו כופר בעובדה שהתיקים הללו נסגרו. הוויכוח בין זמביש למאיר אינו במישור העובדתי, אלא האידיאולוגי. אנשיו של פרס מספקים הכחשה, אם כי מגומגמת למדי.

לכן מה שצריך להטריד כל עיתונאי אינו הקיצוץ הספציפי, כמו עצם המוטיבציה של העורכים לקצץ. מדוע מנסה עורך לרצות מישהו בלשכת הנשיא? מדוע הוא נבהל ממאמר דעה ביקורתי אחד על שרון בשטף של דברי שבח וקילוסין? ומה נורא כל-כך בביקורת בודדת, עצמאית ועניינית, שמתפרסמת על זמביש – שגוררת עיתון לזרוק לפח הזבל ממון רב בנייר עיתון גרוס?

תחקירים תמיד היו איום על מו"ל (או על עורך ראשי החפץ ביקרו). הדעת נותנת שכאשר כתב מפרסם תחקיר, העיתון כולו מפרסם אותו. אם כתב קובע שפלוני מושחת – זוהי קביעה של העיתון כולו. אם ייתבע למשפט, בצדק או שלא בצדק, העיתון כולו ייגרר למסע ארוך ויקר, שבו לפעמים גם המנצח הוא המפסיד. לעומת זאת, מאמרי דעה היו תמיד אפיק עיתונאי בטוח יותר, גם לעורכים חששנים. משפטית, כל מה שצריך להוכיח הוא תום לבו של הכותב, גם כשהדעה היא חריפה וקיצונית. פרסונלית יכול העורך לרחוץ בניקיון כפיו ולתרץ בפני הגורם הנעלב ש"זאת לא דעת העיתון ולא דעתי. מדובר בדעתו של הכותב בלבד, ואתה מוזמן להגיב עליה".

מה שנראה כחשש המתגבר של עורכים מפני מאמרים צריך להדאיג, משום שהוא מעיד על נסיגה נוספת של כלי התקשורת אל תוך מארג הפחדים שלהם, האמיתיים או המדומיינים. מישהו בעיתון חשב שמישהו מהקוראים ייפגע מאזכור עובדתי של פרשות השחיתות של שרון במקביל להלווייתו הממלכתית. לכן, למען "העיתוי" – בואו לא נזכיר אותן עכשיו. בואו לא נפתח חזית עם פרס. בואו לא נעצבן את מי שהמערכת חפצה ביקרו. בואו לא "נתעסק". בואו "נזרום". מה יקרה אם כן "נתעסק"? לא ברור. אולי יבטלו מינויים, אולי יכעסו עלינו, אולי נצטרך לתת הסברים למיליה שלנו. מה שבטוח, יהיה לא נוח.

הפחד מחוסר נוחות (ואולי משיחת טלפון צעקנית) אינו זהה לפחד מתביעת דיבה, שמזין את החשש לפרסום תחקירים. בניגוד לפחד מדיבה – שאותו ניתן לפתור בבדיקה נוספת של העובדות ובעידון הטענות – החשש הראשון מוביל למבוי סתום, כלומר לגניזת המאמר. עיתונות שהנמקותיה נשענות על "נוחות" יותר מאשר על עקרונות, ועל סגירות יותר מאשר על פלורליזם, עלולה לאבד עניין בכתיבה חתרנית שעלולה גם להרגיז. היא עיתונות ש"זורמת". לשום מקום.