ארבעה גיבורים, לא חשוב מאיזו עדה, רצו לבחירות 2013. כולם בעשור החמישי לחייהם, מוכשרים, מצליחים, ידועים בציבור, בעלי דחף עז להשפיע. אף אחד מהם לא היה צריך לעשות את זה, לכולם יש חיים, מקצוע, אשה עצמאית ותומכת, ילדים. הדמיון ביניהם רב מן ההבדלים; ההבדלים בינם לבין המתמודד הטיפוסי על מנהיגות פוליטית גדולים מן הדמיון.
בעצם החלטתם להתמודד הם שברו כל מוסכמה. בהצלחתם המסחררת ובכשלונם המר הם טרפו את כל המודלים הפוליטיים והתקשורתיים הידועים. אין שום חיישן, אף פרשן, ולא מחשב-על במרכז החיזוי בבית-דגן, על שולחנות הסוקרים או במחקרי המשילות, שהיה יכול לחזות את גודל הניצחון או תהום התבוסה של מי מהם.
אלדד יניב, עורך-דין ויועץ סתרים, חוזר פוליטי בתשובה, כמעט בן 45 ביום הבחירות. יוחנן פלסנר, לוחם וספורטאי, חבר-כנסת ותיק, בן 41. נפתלי בנט, דתי-לאומי חדש, מנכ"ל יש"ע והייטקיסט אחרי אקזיט, בן 41. יאיר לפיד, לא צריך להגדיר, יחגוג יום-הולדת 50 כשר האוצר, עשרה חודשים אחרי שהפך להפתעה הפוליטית הגדולה בדברי ימי הבחירות בישראל.
לפיד הקים את תנועתו כארגון מהוקצע שעוצב סביבו ובדמותו. פלסנר הלך במסלול הפוליטי הקלאסי – מקום 32 בקדימה 2006, מקום 18 בקדימה 2009, מקום שלישי בקדימה 2013 בראשות שאול מופז, עבודה מתמשכת מתחת לרדאר התקשורתי בוועדות השוויון בנטל. בנט ניצח בפריימריז ראשונים, מורכבים, באגד המפלגתי הקטן ורב-הפלגים המכונה "הבית-היהודי". יניב, קונסיליירי שהתפכח, החליף עט נובע באוזניות אייפון, שיפשף ג'ינס במעגלי המחאה 2011 וגיבש סביבו חבורה שהיתה מיועדת להסתער על הכנסת ולהיאבק בכל מה שהוא עצמו גילם רק שנים אחדות קודם לכן. כל אחד מהם שווה סרט תיעודי נוקב על דרמת המסע, צהלת הניצחון או תוגת התבוסה.
ללא כביסה, ללא גיהוץ
השבוע, במלאות שנה ליום ההצבעה לכנסת ה-19, נחשף אחד מן הארבעה בסרט שנועד לתעד סיפור של מהפך נפשי וציבורי מוצלח, אך בדקה אחת, בליל ה-22 בינואר, רגע פרסום המדגמים, הפך אנדרטה לכישלון מר.
"בלי פחד", הסרט הדוקומנטרי על אלדד יניב וחבורת מובילי ארץ-חדשה, שודר השבוע ביס וסיפק הזדמנות לדעת קצת יותר על הגיבור המנוצח ולהבין טוב יותר את הסיבות לתבוסתו. בעצם זהו סרט על הפערים האדירים שבין רעיון חברתי לבין בניית מנגנוני צבירת הכוח החיוניים ליישומו.
אלדד יניב, מתוך הסרט התיעודי "בלי פחד"
המצלמה של המפיקים-במאים מקיקס (רונן) עמר ורובי אלמליח, הנוכחת בצמתים הרגישים במערכות היחסים, ויד העורך המאפשרת לכמה מהרגעים הללו להגיע לשידור, משקפים במידה רבה את פני הקמפיין שהיה. עמר ואלמליח יזמו את הסרט, ואלדד יניב ושותפו רני בלייר קיבלו זכות וטו על סצינות. לדברי יניב, לא השתמשו בזכות הזו וגם לא עצרו צילום אף פעם אחת במהלך הפעילות עצמה.
אם תיעוד צמוד עלול לפתות את המתועד להציג פרופיל מכובס ומגוהץ, נראה שבמקרה של יניב המטרה היא הפוכה – חשיפה צורבת, התפלשות דווקאית ברגעים המביכים. אשר לצופה, זה עלול לחוש מבוכה ואי-רצון לראות את המצבים הבלתי מעובדים הללו, וייתכן שיתקשה להתחבר רגשית אל גיבוריהם. כמו ביחס לתנועה עצמה, עולה האפשרות שהתמונה נטולת האיפור המצטיירת אינה מעוררת אהדה, אלא דווקא רתיעה.
צרות ולכלוך, זאת יודע כל אציל פולני, משאירים בבית. אל החוץ הגדול יוצאים בהבעת פנים ממלכתית. מנהיג פוליטי חייב להיות מכובס ומגוהץ.
דברי לשון הרע וכזב פוגעני
בסרט הוטמע סרטון מסדרת תעמולת הבחירות "השיטה" שהועלתה ביוטיוב, ובה מספר אלדד יניב איך נשכרו שירותיו על-ידי עידן עופר, הבעלים של מפעלי ים-המלח, כדי לחסל את ג'קי אדרי, שחשף באתר דימונה-נט את תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן במפעלים. יניב שלח לו בשם החברה-לישראל בע"מ מכתבי אזהרה ואיום. אדרי פוטר מתפקידו.
לימים, כשאלדד יניב התפעל מן הפעיל החברתי אדרי ובא לגייסו לתנועה החדשה, סיפר למצלמה איך לא קישר בין אדרי זה לאדרי ההוא, שנמחק מזמן מתודעתו. אבל אדרי זכר ואף הציג לעיני המצלמה את מכתב האזהרה שעליו חתם יניב לפני כמעט עשור. "זה אני עם העט הנובע", אישר יניב.
"נכבדי", כך פתח אז עו"ד ונוטריון אלדד יניב את מכתבו ליצחק (ג'קי) אדרי, מו"ל ועורך אתר "דימונה-נט" ב-24 באוקטובר 2004. "הנדון: פרסום והפצת דברי לשון הרע וכזב פוגעני חמורים במיוחד – התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים". את מכתבו סיים בנוסח המוכר כל-כך לעורכי העיתונים: "אין בכל אלה כדי לגרוע מכל צעד ו/או זכות העומדים לשולחתי".
המכתב המצולם והדיבור המלווה אותו נראים כווידוי פומבי ראשון של עורך-דין על תביעת הפחדה (SLAPP) ששיגר בשם לקוחו איל ההון נגד מי שעמד בדרכו.
מכתב האיום על ג'קי אדרי בחתימתו של אלדד יניב (צילום מסך)
"שואלים אותי הרבה פעמים לגבי אלדד יניב, אם סלחתי לו. ואני אומר לכולם, כן. הוא היה השליח. לשולחים לעולם לא אסלח. אלדד רצה לשחוט אותי, להרוג אותי. הוא חיסל אותי. הוא רצה לדפוק לי את החיים", אומר אדרי. ויניב מאשר: "בריטיינר של כמה אלפי דולרים כיבינו לו את האור בחיים".
בסצינה אחרת, המצולמת בקנטינה הברנז'אית, דנים יניב ורני בלייר, במאי טלוויזיה מוערך ושותפו להנהגת ארץ-חדשה, בעתידו של ג'קי בתנועה. "צריך לחשוב איך אנחנו מתמרנים עם ג'קי (שרוצה להיות בשלישייה הפותחת). אסור לוותר עליו [...] צריך לבוא אליו ולשכנע אותו שמקום 5 זה ריאלי". "דבר איתו, כי אני יותר קרוב אליו. לי יותר קשה לנהל את השיחה הזאת", אומר יניב לבלייר.
בלייר פוגש את יניב ומציע לו את המקום ה-5. "אין שום סיכוי בעולם שאני אומר לכם 'כן'", מגיב אדרי מיד. בלייר מציע לו לחתום על התחייבות שאם התנועה מכניסה שלושה מנדטים, הוא עצמו מתפטר מן המקום ה-3 ואדרי נכנס במקומו. אדרי דוחה את הרעיון בכעס. יניב מצטרף ומנסה ללא הצלחה לשכנעו להישאר ולקבל את ההצעה. אבל אדרי, פעיל חברתי מנוסה, מכריז: "לא באתי להיות אורח כדי שזה [בלייר] יתפטר... אני לא סרח [עודף] של אף אחד", ועוזב.
עט נובע חדש
בלי לעסוק בהיבטיו הקולנועיים, "בלי פחד" הוא סרט חשוב דווקא מפני שהוא חושף לא רק את אלדד יניב וחבורתו, אלא אגב כך אומר משהו על מה שמתרחש בחצרות האחוריות של המפלגות והמתמודדים. סרט המציג אינטרוספקציה, מבט ביקורתי חודר על עצמך ועל זולתך, וחשיפה יתרה של המתרחש בחדרי חדרים עלול להבריח את הבוחר למחוזות בטוחים יותר, שאינם מחייבים השקעה אישית מורכבת.
אפילו מוטיב החזרה בתשובה שיניב מחצין בעקביות, חציית הקווים מן הרוע התאגידי אל הטוּב החברתי והרצון לכפר על מה שנעשה, אינו מעורר הזדהות ואף נתפס כאיום. קל יותר לסמן את החתרן כחריג ולהסתייג מאמינותו מאשר לבחון מחדש השקפות יסוד ולבנות תמונת מציאות שונה. הדרמה הקולנועית אוהבת דון-קישוטים מנצחים, אבל הדוקו נוטה להראות אותם כפי שהם, מוכרעים ברובם על-ידי מכשולים חיצוניים ופנימיים בלתי עבירים.
אלדד יניב ורני בלייר במסעדת הקנטינה, מתוך הסרט התיעודי "בלי פחד"
הרושם הוא שבכל חברה דמוקרטית הציבור מתקשה להפריד בין הקמפיין הפוליטי למעשה השלטוני. זו לרוב הסיבה לכך שמנהיגים הנבחרים בהצבעה סוחפת סובלים מצניחה עמוקה בתמיכה בהם כשחגיגות ההכתרה נגמרות וצריך להתחיל לעבוד. במקרה של ארץ-חדשה המאבק נותר כלוא ברשת, בלי שהתקשורת הארצית הממוסדת תיקח אותו ברצינות ותעניק לו חשיפה, בין אם מחוסר עניין או בגלל "קשר ההשתקה" של המו"לים.
לא קשה לדמיין אדם כמו אלדד יניב, בגלגולו הקודם כאסטרטג הממולח וחסר המעצורים, מצטרף למפלגת שלטון במקום ריאלי ומתמנה לשר התעשייה, התשתיות, האוצר. לא קל יהיה לבטוח בזהותו החדשה. אפשר להעלות בדמיון תסריט שבו ארץ-חדשה היתה זוכה במספר דו-ספרתי של מנדטים שהיו מאפשרים ליניב לשוב כמנצח לזירות הכוח הפוליטי. האם אין חשש שבמקרה כזה יחזור להיות מה שהיה? איך נדע, ישאל הבוחר, שיניב החדש לא ימהר לחנות העטים וירכוש לעצמו אחרי תקופת גמילה ממושכת עט נובע חדש?
לא תקווה, אפילו לא תיעוב
תרומתו העיקרית של הסרט היא בהצגת המטבח הפוליטי כפי שהוא, על משבריו, על הכוחנות הנדרשת, הבלתי נמנעת, על המניפולציות ועל קרבות האגו הפנימיים. מה שנכון בפוליטיקה הממוסדת, זו שמוטטה תחתיה תנועה כקדימה וחיסלה פוליטיקאי מבטיח כיוחנן פלסנר, יכול לקרות גם בתנועה רעננה, תמימה כביכול, שקמה מן השדרות והכיכרות.
נקודה חשובה שעולה כאן היא שחשיפת שחיתות וסיאוב אינה מתקשרת עם מנהיגות. המאבחן, בחיים הפוליטיים, אינו נתפס כמתקן. התחקירן אינו נתפס כמנהיג. סיפור הדולרים בגרביים של ביבי דורש יותר מסרטון יוטיוב בהזרקה ישירה. הרי גם תחקירני שחיתות מהוללים לא בהכרח מתאימים לעשייה ציבורית פוליטית.
אלדד יניב ואהוד ברק (צילום המוצג בסרט "בלי פחד")
תובנה נוספת שאושררה בסרט לאחר שאושרה בבחירות האחרונות היא שהמיינסטרים נזהר מחתרנים ולא מתעניין בפוליטיקת עומק. ציבור הבוחרים לא גמל לפרלמנטר החרוץ יוחנן פלסנר על מאמציו המתמשכים לתקן את חוק טל ולהביא שוויון בנטל השירות. כמועמד השלישי בקדימה, שקיבלה 78,974 קולות כשרים, פלסנר לא נכנס לכנסת.
מנגד יאיר לפיד, שהביא עימו את נכסיו התקשורתיים, הבין שכדי לרכוש את לב ההמונים צריך להופיע כמתקן וגרף 543,458 קולות. נפתלי בנט הכניס רוח חדשה בציונות הדתית המתלבטת והביא לבית-היהודי 345,985 קולות.
העקרונות המנחים את הבוחר ברגע ההתייחדות בקלפי – הערכה או תיעוב, תקווה או אכזבה – פעלו כאן לפי הספר. ארץ-חדשה, שלא הצליחה לעורר את הערכת הציבור, לא הפיחה בו תקווה ואפילו לא נטעה בו תיעוב כלפי המועמדים המתחרים או לפחות אכזבה מהם, קיבלה 28,080 קולות, ונמחקה מן המירוץ.