בימים האחרונים עלה לכותרות מאבקם המתוקשר של אבות גאים סביב סירובה של מדינת ישראל להכניס לגבולותיה את ילדיהם, שנולדו באמצעות פונדקאות בתאילנד. בכל הקשור לתפקודם של אמצעי התקשורת ביחס לסוגיות שנויות במחלוקת, המאבק הנוכחי חושף בעיקר את נטייתם להימנע מדיון מעמיק בהיבטים מוסריים הנלווים לסוגיות כאלה. התוצאה העגומה של הימנעות שכזאת היא הפקרת הדיון הציבורי לטורי דעה ליברליים-לכאורה במקרה הטוב, או לנחת זרועו של הטוקבקיסט הממוצע, במקרה הרע. הבעיה היא ששני המקרים הללו, הטוב והרע גם יחד, חושפים בורות, הומופוביה ופמיניזם אנטי-פמיניסטי.
טורי הדעה, שבניגוד לטוקבקים חסרי הרסן נהנים מהילה תקשורתית-מוסדית כלשהי, מציגים קו אחיד שנע על הרצף הביקורתי-ליברלי-פמיניסטי. אלא שהביקורתיות צרה על גבול העדרית, הליברליות מזויפת והפמיניזם נעדר תפיסה פמיניסטית אמיתית.
אלה המתנגדים לפונדקאות המבוצעת על-ידי זוגות של גברים טוענים לניצול נשים, שמשמשות לכאורה רחם להשכרה. לטענתם, יחסי הכוח בין המנצל למנוצל מביאים לידי ביטוי שני מרכיבים היסטוריים בעייתיים: זה המגדרי (גברים המנצלים נשים) וזה הגיאוגרפי-אתני (מערביים המנצלים את אנשי המזרח). בעוד שהאבות הגאים שנעזרים בנשים פונדקאיות אינם מתכחשים ליחסי הכוח הבעייתיים שקיימים בין בעלי ממון לחסרי ממון, בין העולם הראשון לעולם השלישי ובין גברים לנשים, הם כן מבקשים דיון ציבורי מעמיק והוגן בהיבטים המוסריים שנלווים לתהליך הפונדקאות.
לכמה מאלה המתנגדים לפונדקאות יש הורים שחייהם תלויים בעובדת זרה? כמה מאותם מתנגדים זוכרים שבניגוד לאשה הפונדקאית שהם מתעקשים להציל, העובדת הזרה שמטפלת בהוריהם נעקרה ממשפחתה ומילדיה ונאלצת לחיות בגפה במשך שנים, וזאת תמורת שכר נמוך בהרבה?
ההתנגדות האידיאולוגית לפונדקאות אינה לגיטימית כשהיא ניזונה מנתונים מעוותים. ראוי שאותם מתנגדים אידיאולוגיים יכירו את התנאים שלהם זוכות נשים פונדקאיות במזרח: תהליך בחירת הנשים כולל מיונים פסיכולוגיים שמטרתם לוודא שהפונדקאית מבינה את משמעות התהליך, שהיא מסוגלת לעמוד בו ושהיא עושה זאת מרצון. עבור תשעת חודשי ההיריון, שבמהלכם היא חיה בביתה ועם משפחתה, היא זוכה לטיפול רפואי מיטבי ולשכר ששוויו שש עד שמונה שנות עבודה במונחים תאילנדיים.
האם יש מקום להשוואה בין התנאים המעולים של נשים פונדקאיות במזרח לבין תנאי חייהן של העובדות הזרות בישראל, שחיות במנותק ממשפחתן? אם שני המקרים מבוססים על רצונן החופשי של הנשים, כיצד אפשר להסביר את העובדה שדווקא ניצול העובדות הזרות חסין מפני ביקורת פמיניסטית ואינו שנוי במחלוקת ציבורית, לבד מההסבר שלפיו מדובר בצביעות מערבית המונעת משיקולי נוחות?
שטחיותן של הטענות הפמיניסטיות באה לידי ביטוי, בין היתר, בפער שבין ההתנגדות הרועשת לפונדקאות בתאילנד לבין השקט התעשייתי שמאפיין את הפונדקאות בארצות-הברית. הסברה הרווחת היא שהנשים האמריקאיות אינן צריכות הגנה. בהקשר זה חשוב לדעת שהנשים שנבחרות לשמש פונדקאיות בתאילנד אינן שייכות למעמדות נמוכים, כך שכניסתן לתהליך אינה נובעת מכורח הקשור בעוני. לרוב מדובר בנשים מהמעמד הבינוני שמבקשות, לדוגמה, לאפשר השכלה גבוהה לילדיהן.
השאלה שצריכה להישאל בהקשר זה היא מי מהשתיים מגלמת העצמה פמיניסטית אמיתית – הפונדקאית התאילנדית שמבקשת לאפשר לילדיה השכלה גבוהה, או הפונדקאית האמריקאית שמבקשת לשפץ את ביתה? מנקודת המבט הפמיניסטית, המערבית והמתנשאת, זו שמבקשת להראות לאשה התאילנדית את צרכיה האמיתיים – התשובה היא ברורה.
לצד הצביעות וההתנשאות שמאפיינות את הטענות הפמיניסטיות-לכאורה, ההתנגדות לפונדקאות שמבוצעת על-ידי זוגות של גברים מלווה בהומופוביה מפורשת. על אף שמרבית תהליכי הפונדקאות, הן בישראל והן מחוצה לה, נעשים על-ידי זוגות הטרוסקסואליים, ההתנגדות לרעיון הפונדקאות מועלית אך ורק בהקשר של זוגות הומוסקסואליים. יותר מכך, כשמדובר בזוגות של גברים, הדיון בפונדקאות תמיד מסתכם בהצעה שלעולם אינה מופנית כלפי זוגות הטרוסקסואליים – אימוץ. זו, שוכחים המציעים, אינה אפשרית הלכה למעשה עבור זוגות של גברים.
כיום, טורי הדעה הם הטקסט העיתונאי היחיד שמנסה להתמודד עם ההיבט המוסרי הנלווה לפונדקאות. אלא שמרבית הטורים לוקים באי-דיוקים ומציגים ביקורתיות שהיא לכל היותר פופוליסטית ועדרית. במצב כזה, שבו הבמה התקשורתית מופקרת לטורים כאלה ולטוקבקים מתלהמים, נדרש תחקיר עיתונאי אמיתי.
אבי מרציאנו-גילבורד הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ופמיניסט