שתי דמויות בלטו בין החברים החדשים שנכנסו לכנסת ב-1965. האחד היה אורי אבנרי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש", שהגיע לכנסת רכוב על תהילת השבועון האנטי-ממסדי שסיסמתו "בלי מורא, בלי משוא פנים". השנייה היתה עו"ד שולמית אלוני, שכבר אז קנתה לעצמה שם כלוחמת למען זכויות האזרח ומי שאינה חוששת להתעמת עם פוליטיקאים ולחבוט במוקדי כוח בחברה הישראלית.
כאשר עסקו בשנה שעברה בזרם העיתונאים שגלשו לפוליטיקה, נשכחה לעתים העובדה שגם אלוני, לא פחות מאבנרי, זכתה למושב בכנסת בעיקר הודות לפעילותה התקשורתית. "גב' אלוני התחילה את הקריירה הפוליטית שלה כ'צנחנית'", כתב ב-1970 דניאל דגן ב"מעריב". "היא זינקה מהר לרשימת המועמדים של מפלגתה (מפא"י) לכנסת, בזכות הפופולריות שקנתה בשיחותיה המשודרות ברדיו. במפא"י נחשב 'צנחן' ככינוי גנאי, והוא בא לתאר אדם שהגיע למעמדו הפוליטי הרם מבחוץ, שלא בדרך הרגילה של עבודה מפלגתית אפורה וממושכת".
ח"כ שולמית אלוני במושב הפתיחה של הכנסת ה-6, 22.11.65 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
ב-1965 ייצגו גם אבנרי וגם אלוני מגמה חדשה בפוליטיקה, של מי שאינם חוששים להתמודד עם האליטות השלטוניות המסורתיות. אלא שבניגוד לעורך "העולם הזה", אלוני עשתה זאת לא מחוץ לממסד – אלא בתוכו. קולה האופוזיציוני נשמע בשנים שקדמו לבחירות בעיקר בשידורי קול-ישראל, תחנת השידור שבאותם ימים היתה גוף ממשלתי, מחלקה במשרד ראש הממשלה. זה היה קול חדש, מקורי ואמיץ, ברדיו ששידר בעיקר את מסריו של השלטון.
ארבע שנים קודם לכן היתה אלוני עורכת-דין אלמונית יחסית, מחברת הספר "האזרח ומדינתו – יסודות תורת האזרחות". רק ב-1961 החלה הקריירה הציבורית שלה לנסוק. היה זה כאשר השיקה, יחד עם אלימלך רם, את תוכנית הרדיו "מחוץ לשעות הקבלה", שנועדה לאפשר לאזרחים להתלונן על בעיות שלא נפתרו בערוצי הביורוקרטיה. כבר היו תוכניות כאלה ברדיו הממשלתי בשנים קודמות, בסגנון "האזרח רוצה לדעת", אבל עוד בטרם החלו השידורים הבטיחו שני העורכים שיהיה זה מפגש מסוג אחר בין האזרח הקטן לאטימות הממסדית. "תוכנית שלא תניח לתלונה לזכות בתשובה מתחמקת", כך צוטטו השניים.
כשנה לאחר מכן הציג מבקר הרדיו של "דבר", שלמה בן-נון, את הדרך שבה מומשה ההבטחה לרדיו אחר. "שולמית אלוני נמנית עם אותם עורכי תוכנית ברדיו שכשרונם הוא נכס לרדיו, ולתוכניותיהם חותם אישי", כתב בן-נון. "אלוני איננה מסתפקת בתשובות בלתי מספקות. במידה והתשובה אינה מניחה את דעתה, היא אינה נרתעת מלהצביע על ליקויים ועל הצורך לתקנם, ויהיה זה אפילו בדרך של חקיקה [...] תקיפותה, הגיונה ושכלה הקר מהווים יתרון גדול בחשיפתם עד תום של ליקויי השלטון", כתב בן-נון. למי שקבלו על כך שאלוני אינה שומרת על כללי האובייקטיביות הסביר הכותב: "כשהיא משמשת פה לאזרח שקופח – הרי סובייקטיביות זו היא לטובה".
"במידה מסוימת היתה גם עורכת המדור שולמית אלוני למוסד", "דבר", 1.2.63
מי שקיבל לימים את אלוני לפוליטיקה ידע שהיא לא תלך בתלם. הממסד התקשה לקבל את הביקורת. בעיתוני התקופה שבו ועלו תלונות ומחאות על "מחוץ לשעות הקבלה". כשהביאה בתוכנית את תלונותיהם של שלושה זמרי אופרה על פגיעה בזכויות העובדים שלהם, שיגרה ההנהלה הציבורית של האופרה, זו הישנה, בניהולה של אדיס דה-פיליפ, תלונה חריפה ללשכת ראש הממשלה. מנהלי האופרה רגזו על כך שניתן מקום "להשמצת האופרה הישראלית מעל במת שידור ממלכתית". סגנון התגובה, שצוטטה בהרחבה בעיתונים, שיקף את ההפתעה מכך שקול-ישראל הפך לרגע, בקולה של אלוני, מפודל צייתן לכלב שמירה מאיים.
שנתיים אחרי שבאה התוכנית לעולם, החלו להתפרסם ידיעות על שכך שהנהלת קול-ישראל כבר שוקלת להפסיקה. מאזינים מחו, במכתבים למערכת, על הכוונה לסתום לאלוני את הפה. ההנהלה הכחישה, אבל בשלב מסוים הוחלט לשדר את "מחוץ לשעות הקבלה" רק אחת לשבועיים, לא מדי שבוע. כך הגיב עיתון האופוזיציה "חירות": "נראה כי גם אותם החוגים במשרד ראש הממשלה שהאמינו שיש צורך לספק לשירותי השידור מעין שסתום ביטחון רדיופוני, מאחוריו אפשר יהיה להסוות את צמידותו של המכשיר הגדול למשטר, נבהלו מהממדים שאותו שסתום קיבל. במקום ברז ביטחון זעיר הפך לפתע מקור נובע של תלונות ו'השמצות' שלא נעמו כלל לאלה שהשררה בידם. הצעד הראשון לחיסול האיום: קיצוץ המשדר לידי חצי".
רבים בציבור אהבו את התוכנית, כי סוף-סוף נמצא גם ברדיו מי שידבר בשמם. אבל המחאות מצד הגורמים המבוקרים שבו ותכפו. במיוחד כאשר החלה אלוני לגעת בנושא שעוד יעסיק אותה שנים רבות אחר-כך: המאבק בכפייה הדתית. גיליתי, אמרה בראיון, שחלק לא מבוטל מתלונות האזרחים נוגעות לבעיות עם המערכות בתחום הדת. היא חשפה, לדוגמה, את סיפורה של אלמנת טייס שנדרשה לשלם אלפי לירות למשפחת בעלה כדי שגיסה הקטין יעניק לה חליצה ויאפשר לה להינשא שוב כשתרצה בכך.
"מתכוונים לבטל את תוכנית הרדיו 'מחוץ לשעות הקבלה'", "דבר", עמ' 3, 9.10.63
באפריל 1964 ריאיינה אלוני את הרב הרפורמי של יישוב מגוריה, כפר-שמריהו, שמתח ביקורת על המונופול האורתודוקסי במוסדות דת בישראל. שר הפנים משה חיים שפירא, איש המפד"ל, כינה את הרפורמים "קריקטורה של יהדות" ושיגר מחאה נזעמת: "אין להסכים לכך שקול-ישראל ייטול תחת חסותו הרשמית איזה רב רפורמי, המציג את היהדות הדתית במדינה כפי שהוא רואה אותה – זוהי חוצפה שמי יודע מה מקורה ואת מי היא משרתת". מחאות אלה הלכו והצטברו על שולחנות מנהלי קול-ישראל. היו מי שטענו כי התוכנית היא "בית-משפט שבו משמשת שולמית אלוני פוסקת וגוזרת גזר דין יחידה". אחרים האשימו שהיא "לחצה אל הקיר בצורה מביכה למדי כמה נציגי מוסדות ממשלתיים וציבוריים שהתבקשו להשיב על תלונות מאזינים". לבסוף השמועות התאמתו והתוכנית בוטלה.
השידור ברדיו העניק לאלוני חשיפה גדולה, אבל היא המשיכה גם בפעילות בתחומים אחרים. ב-1963 פירסמה את הספר "זכויות הילד במדינת ישראל", שנועד להביא לידיעת הורים, מורים, עובדים סוציאליים, רופאים וסתם אנשים את כל מה שנדרש כדי לקיים את החוק לטובת הילד. כתבה ב"מעריב" על הספר במדור הנשים הסתיימה בפסקה הבאה: "עד כאן הכל ברור לנו ונראה שפיר. מה שמדאיג אותנו הוא: מנין לוקחים את המרץ והכוח לעבוד כך; לחבר ספרים ומאמרים מקצועיים, לנהל בית, לחנך שלושה ילדים, לעסוק בפוליטיקה ובענייני ציבור, להסדיר אלפי סידורים לחסרי יכולת, ועוד להספיק להיות אשת חברה ואשה נאה".
בשנים שהגישה את התוכנית היתה אלוני גם פעילה במשמרת הצעירה של מפא"י. בימים ההם לא היה זה חריג שפעיל מפלגה, בעיקר ממפא"י, ממלא תפקיד ממשלתי בכיר או משדר ברדיו. אבל בשונה מאחרים, היא דיברה נגד. פעם העלתה, במאמר בבטאון המפלגה "הפועל הצעיר", הצעה נועזת לנתק את הקשר בין האיגוד המקצועי בהסתדרות, השומר על זכויות העובדים, לבין חברת העובדים, שהיתה לאחד המעסיקים הגדולים במשק. "אני יודעת שחצוף להציע הצעה כזו למפלגה סוציאליסטית שעניין ההסתדרות יקר ללבה", כתבה, אבל חייבים לעשות זאת במוקדם או במאוחר. זה קרה, לבסוף, במאוחר, עשורים אחר-כך.
ח"כ שולמית אלוני עם שר הביטחון שמעון פרס ומזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, הכנסת, 21.8.75 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
כאשר התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה בקיץ 1963, ומרכז מפא"י בחר בלוי אשכול כיורשו, האצבע היחידה שהורמה נגד היתה זו של אלוני. במפלגה שולטת "כת כוהנים", כך צוטטה בעיתונים, "זו איננה הממשלה של העם". ותיקי המפלגה זעמו, וח"כ בבה אידלסון דרשה שיוסקו נגד החברה הסוררת מסקנות אישיות.
אבל שנתיים אחר-כך, ב-1965, ערב הבחירות לכנסת, הציעו לה אשכול ופנחס ספיר להיכלל ברשימת המערך. היתה זו פעולת מנע שנועדה לסכל את הצטרפותה של השדרנית הפופולרית של "מחוץ לשעות הקבלה" לרשימה החדשה, רפ"י, שהקימו תומכי בן-גוריון שפרשו ממפא"י. אלוני דרשה מאשכול להיות שותפה בכתיבת מצע המערך ולכלול בו הצהרת כוונות על חקיקת חוק זכויות האזרח והאדם וכן לכונן את מוסד האומבודסמן, נציב קבילות הציבור, כערוץ לתלונות נגד רשויות השלטון. אשכול הסכים, ואלוני שובצה במקום ה-42 ברשימה ונכנסה לכנסת.
כבר בישיבה הראשונה היא עוררה את זעם החרדים, שהתלוננו על שנכנסה למליאה "בשמלה ללא שרוולים ובזרועות חשופות". אבל בעיתונות החילונית סיקרו באופן אוהד את פעילותה למען הקמת מועצה לצרכנות, לשוויון האשה ולקידום חקיקה בנושאי זכויות אזרח. "שולמית אלוני היא 'תופעה'. היא כלי יוצא דופן בתזמורת הממושמעת יחסית של המערך, היא זיקוק די נור בקרנבל הפוליטי הישראלי", החמיא לה מנחם תלמי בכתבה ב"מעריב" ב-1967. "מבין העסקניות הפוליטיות היא הכוכב הדורך ביותר: כי היא בעלת יכולת פרלמנטרית וסקרנות אינטלקטואלית, בעלת כושר התבטאות טוב ובהיר וכי ניחנה בתנופת עשייה בלתי רגילה".
הח"כיות הוותיקות, וגולדה מאיר בראשן, התקשו לקרוא את הסברו של תלמי מדוע אלוני היא תופעה יוצאת דופן ברובד העסקניות בכנסת: "הן בשל תחומי פעילותה, הן בשל צורת התבטאותה וחריגתה מתוך תלמי הצייתנות המפלגתית העיוורת, והן בשל הופעתה החיצונית הרעננה וכשרונותיה בתחום יחסי-הציבור".
"בירור סוער בעניין הביטוי 'מטבחה של גולדה'. שולמית אלוני: 'איני מרגישה צורך להתנצל'", "מעריב", 16.7.68
עימותיה עם גולדה מאיר דווחו בעיתונים פעם אחר פעם. בדצמבר 1967 הציעה לא לבחור שוב את זלמן שז"ר לכהונה נוספת כנשיא המדינה מחמת גילו המתקדם, אלא להועיד את גולדה לתפקיד זה. גולדה היתה משוכנעת שההצעה נועדה להרחיק אותה סופית מהחיים הפוליטיים, ותקפה את אלוני במזכירות מפא"י "בשצף קצף", כלשון כותרת ב"מעריב". "את לא כל-כך טיפשה שתהיי סבורה כי אני לא מבינה את כוונת הצעתך", הטיחה בה.
סערה נוספת פרצה כאשר אלוני האשימה ש"כל ההחלטות מתקבלות במטבח של אשה אחת". "חברי הסיעה אינם רובוטים הפועלים באופן מכאני לפי קו שנקבע מלמעלה", הסבירה אלוני. "לכל אחד יש גם זכות למחשבה עצמאית ולפעילות ציבורית ופרלמנטרית לפי השקפותיו ואמונתו בכל נושא העומד לדיון". אמירות מסוג זה הובילו לכך שב-1969 דאגו בצמרת המפלגה להרחיק אותה מעבר למקומות הריאליים.
גם מחוץ לכנסת המשיכה להיות חברת מפלגה, כתבה מאמרים ופירסמה ב"ידיעות אחרונות" שני מדורי שירות לאזרח, האחד "הנושא בטיפול" והאחר "מחוץ לשעות הקבלה", כשמה של תוכנית הרדיו שהובילה אותה לפוליטיקה.
"מחוץ לשעות הקבלה", מודעת בחירות ב"דבר", 27.12.73
ספר נוסף שפירסמה באותן שנים, "ההסדר", תיאר כיצד גולשת מדינת ישראל ממדינת חוק למדינת הלכה. אז גם נתקלה שוב במנגנוני הפיקוח על השידור: כאשר רואיינה על הספר על-ידי שמואל שי לתוכניתו בגלי-צה"ל, אסר הרמטכ"ל חיים בר-לב לשדר את הראיון. "פסלו את השידור בטענה שזה נושא פוליטי", סיפרה אלוני בראיון. "נפגשתי עם בר-לב וטענתי – אתם מקציבים זמן שידור לרבנות הצבאית, אתם מקיימים כל שנה חודשי התעוררות דתית בפקודה בצבא. האם אסור להשמיע דעות ליברליות בגלי-צה"ל? הוא השיב: 'השידור טוב מאוד לקול-ישראל. לגלי-צה"ל זה פוליטי. וזהו'. אין לי דבר נגד העורכים בגלי-צה"ל, אבל מבהילה אותי המחשבה שאסור להשמיע דעות ליברליות צנועות יחסית בתחנת השידור הצבאית". ב-1973 עובד הספר למחזה תיעודי, "סטטוס, קוו ואדיס", שהוצג בבמה 2 בתיאטרון חיפה בבימויה של עדנה שביט.
ערב הבחירות ב-1973, כאשר התברר לאלוני שגולדה ומקורביה אינם מתכוונים לאפשר לה לשוב לכנסת, הקימה את רצ – התנועה לזכויות האזרח. בקמפיין הוצגה פעילותה התקשורתית של אלוני כאחד הנימוקים לבחור בה. רצ זכתה בשלושה מנדטים, וכך החל הפרק המרכזי והמשמעותי בקריירה הפוליטית של אלוני, שהחלה באולפני קול-ישראל בקריאת תיגר על הממסד ובהיחלצות לעזרתו של האזרח הקטן.