מה שקורה בדאבוס

"רוחאני בדאבוס: שואף לנורמליזציה ולא לנשק גרעיני", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מתחת לכותרת הגג באותיות קטנות: "נתניהו: 'איראן ממשיכה לשקר'". "נתניהו: רוחאני ממשיך בהונאה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". הכותרת הראשית שמורה לדיווח מהלוויה פרטית ("יעל ואביגיל, תשמרו על האחים שלכן").

"פרס ונתניהו בדאבוס: אין חרם על ישראל, ואם יהיה – נעמוד בו", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "נתניהו ופרס בוועידת דאבוס: מדינת ישראל תוכל לעמוד בחרם כלכלי", נכתב בזו של "מעריב". "החרם הבינלאומי הוא תקלה אסטרטגית משמעותית", כותב דן מרגלית בטורו הקבוע ב"ישראל השבוע" של "ישראל היום".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בפורום הכלכלי בדאבוס, שווייץ, 23.1.14 (קובי גדעון, לע"מ)

"בנימין נתניהו לא יכול היה לחלום על מתנה יותר יפה ומחממת לב לרגל היארצייט של שנה לבחירות מביקור החלומות של ראש ממשלת קנדה ופמלייתו הענקית בישראל [...] היו אלה ארבעה ימים של שכרון חושים דיפלומטי שכמותו לא זכור", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "מחיאות הכפיים החוזרות ונשנות להן הוא זכה במליאת הכנסת, בעיקר מספסלי הקואליציה, כולל כמה קימות נרגשות בהובלת נתניהו ושריו אסירי התודה, רק הבליטו את בידודנו המסתמן, את הצינה שמתחילה לנשב לעברנו ממערב, ואת חשרת העננים הדיפלומטית והכלכלית ההולכת ומתקדרת מעלינו במקרה שהמשא-ומתן עם הפלסטינים ייכשל. נו יופי, תמיד תהיה לנו קנדה. ואה, כן, צריך למשש את הדופק אצל מיקרונזיה".

"מעולם לא היתה סתירה גדולה יותר בין הלך הרוח הציבורי לבין הלך הרוח של חברי מועדון דאבוס כמו השנה", כותב מדאבוס גיא רולניק ב"דה-מרקר".

מבוגרים חסרי אחריות

"בגיל ארבע וחצי – מוקדם מהצפוי – הילד גילה שלכל דבר יש סוף. אני מאשים את אריק שרון", נכתב בכותרת המשנה לטור השבועי של רענן שקד בפתח המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "שתי ילדות מהגן – שההורים שלהן החליטו, כנראה, שהגיעה שעתן להיות חלק מהאבל הלאומי – סיפרו להן, והן סיפרו לילד שלי, שאריק מת. וגם הן. כולנו", מפרט שקד. נימתו של הטור חמורה ביחס לסגנון ההיתולי המאפיין את הכתיבה האוטומטית של שקד, ונראה ששלא כמו הכאילו-בעיות המככבות בדרך כלל בטור, נושאו השבוע מטריד את המחבר באמת.

יש עניין מיוחד בכך ששקד מוטרד כל-כך מתפיסת המוות אצל ילדים ומהקושי לתווך להם אותו. שקד הוא עורך וכותב בכיר בעיתון שהמוות הוא חלק מרכזי מחלון הראווה שלו, ושלראשיו יש תפיסה ברורה, מדעת או שלא מדעת, של דרכי הייצוג והתיווך של המוות. העיתון, בדומה לחקייניו בזירת העיתונות הישראלית, מוותר בדרך כלל על מגוון השלבים האפשריים בעיבוד האבל ומתמקד בזעזוע הרגשי, פרכוסו ופיטומו בשלל אמצעים גרפיים, מלות התפעלות ופרטים מכמירי לב. נוסף לסחיטתו של הזעזוע ניתן בדרך כלל מקום רק לעוד תגובה אחת, זו של חיפוש האשמים למחדל (נתניהו, ילדות בגן).

שערי הצהובונים הישראליים, אתמול

תפיסה זו מוותרת באופן בולט על עיסוק מושכל בתופעה, על טיפוח מנגנונים לקליטה עדינה ומאופקת של עובדת המוות או אפילו על הניסיון להשתמש בהלם המודעות לאפשרות המוות כאפקט מרפא (ולא פוצע, מדכא ומשבית). מעבר לאירוניה הטמונה בכך שאיש "ידיעות אחרונות" מאשים את הילדה של השכן בהיכרות לא מבוקרת של ילדים עם הטרגדיה של המוות (ועוד ספציפית בהקשר של מותו של אריאל שרון, ש"ידיעות אחרונות" כונן סביבו פסטיבל שלם), הטור מלמד משהו על עומק השבר שגישה צינית ואינסטרומנטלית לעובדות החיים מחוללת אצל מי שמיישם אותה. בהקשר הזה אפשר להתבונן בכנות הישירה, יוצאת הדופן, שבה כותב שקד על התשוקה ל"מבוגר אחראי" שיושיע לא רק את ילדו, אלא גם אותו:

הבכי שלו משקף די במדויק את האופן שבו אני מרגיש בקשר למוות; אני רוצה לטפס לאיזה מבוגר אחראי על הידיים ולבכות בכי עצום וקורע לב, נהר של בכי, בכי שלא נגמר – עד שמישהו יעשה משהו בנדון או לפחות יבטיח לי שעובדים על פתרון".

צריך לקרוא את הווידוי הזה על רקע הטיפול העיתונאי שמעניקים ב"ידיעות אחרונות" לטרגדיה האישית התורנית המככבת בחדשות, זו של משפחה מירושלים ששתי בנותיה הרכות נהרגו משאיפת אדי חומר הדברה ושני בניה מאושפזים במצב אנוש מאותה הסיבה: "אסון הרעל", "זוג הורים המומים", "זעקה קורעת לב", "הורעלו למוות", "נאבקים על חייהם", "אינסוף דמעות", "גופותיהן של בנותיהם הקטנות, היפהפיות", "שקט השתרר במקום, שקט מקפיא, עד שזעקת שבר אחת של האם הידהדה לה פתאום", "כל מלה שלו דקרה את הלב, כל משפט שלו פצע את הנשמה", "הבנות המונחות מולו ללא ניע".

הדרך שבה בוחר שקד היא זו של השקר והטיוח: "דוחף אותו כמעט בכוח בחזרה לעולמו המוגן, חסר המודעות, הצמר-גפני". הגישה השמרנית של שקד הפוכה לכאורה לזו של העיתון שבו הוא כותב; שתי הגישות נפגשות ברכיב אחד ששתיהן מכילות: היסטריה. בעוד שאצל שקד ההיסטריה היא המניע, אצל הצהובון היא התוצר. וכפי שמדגים הטור של שקד, מדובר אכן במעגל של סיבה ומסובב.

"אין לנו כל שאלות", "אין רעה מהקב"ה". מתוך שערי "המודיע" ו"הפלס", 24.1.14

אפשר, כמובן, גם אחרת. העיתונים החרדיים למשל, המטפלים בטרגדיה בהבלטה משום שקורבנותיה היו בני משפחה חרדית, מתאפיינים גם הם בצעקנות ואף בוולגריות, אך היא מלווה בתפיסת עולם מטפיזית מנחמת. בניגוד לצהובונים הכלליים, העכבות הדתיות ביחס להמחשות ויזואליות גם מגדרות את הצעקנות והוולגריות בגבולות הטקסט בלבד. כך נחסכות מהקורא תמונות ענק של הפעוטות שנהרגו או של הוריהם המתאבלים בהלוויה. לשון ההפרזה המשתפכת אופיינית במסורת הכתובה של החברה החרדית, עד שעוקצה קהה מזמן.

כך למשל ב"הפלס", צהובון סנסציוני (מקבילו של "יתד נאמן"), נכתב במרכז השער על "בכי תמרורים ומחזות קורעי לב בעקבות הטרגדיה הנוראה" ועל "נחלי דמע ויגון קודר במסע ההלוויה של הילדות שנספו באסון מחריד", אך גם מלות השלמה וקבלת הדין מפיהם של מנהיגים רוחניים מקומיים. הדגש הגדול יותר בעמוד השער הוא בכלל על פטירתו של רב בא בימים בשיבה טובה. ב"המודיע", עיתון חרדי מאופק יותר, נכתב בכותרת הראשית: "בהלוויה מזעזעת וקורעת לב נטמנו האחיות הפעוטות שנפגעו מההדברה; אבי הילדים בכה: 'התפללו בעד הילדים שנותרו"', אך לצדה, מודגשת במסגרת, מובאים דבריו של האב עצמו בהלוויה, תחת הכותרת "אין לנו כל שאלות – החזרנו את הפיקדון היקר".

(בטורו הקבוע במוסף "שבת" של "מעריב" כותב דב אלבוים על ברית-המילה: "התרבות היהודית נוצרה כדי לשנות את העולם לטובה [...] זהו עם שנשלח למצרים כדי שיוכל לצאת משם ולבשר את בשורת החירות לעולם משועבד ופגאני. זהו עם שלקח על עצמו מחויבות אדירה להיות 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' ולשחרר את כל העבדים. [...] זהו עם שקיבל על עצמו לפצוע את ילדיו בגיל שמונה ימים באיבר המין כדי להחזיר לתוך תודעתם העמוקה ביותר את הכאב והחיסרון והפגיעה שיש בקיום, כדי שבחייהם ימשיכו את המסורת לחפש את הדרך אל החדש, המתוקן והשלם ביותר".)

ב"הארץ" וב"מעריב" בוחרים פשוט להקדיש את עמוד השער לנושאים אחרים, ולא לאסונות פרטיים שאירעו לפני כמה ימים.

"בידיים טובות", "משפחה נמחקה". "ידיעות אחרונות", עמוד 3, 24.1.14

לעומת זאת, כותרת הגג לטיפול העיתונאי במוות ב"ידיעות אחרונות" היא סחטנות; היחס לנעלם הגדול של הקיום האנושי הוא כאל מכרה פחם של רווחים רגעיים. סחטנות זו באה לידי ביטוי באופן הגולמי והגרוטסקי ביותר בעמ' 3 של העיתון היום, שם מצולם שוטר האוחז ביד אחת פעוטה שסייע לחלץ מבניין שהתפוצץ בשל דליפת גז ובידו האחרת את גליון "ידיעות אחרונות" שדיווח על כך ושבשערו מצולם הוא עצמו עם אותה פעוטה בזרועותיו. "בידיים טובות", נכתב בכותרת ה"ידיעה", מתחת ללוגו "אסון הגז" – הידיים הטובות של העיתון כמובן – ובמוקד מופע זה של קידום מכירות מזדעקת הכותרת הראשית על שער אותו גיליון, שאותיותיה הגדולות והאדומות ניתנות לקריאה בקלות גם בתוך התצלום: "משפחה נמחקה".

פינטו

בטורו במוסף "סופשבוע" מלעיג אראל סג"ל על דברים שאמר הרב פינטו: "זיעה היא סם המוות. כשאדם בבית-חולים, סגולה לא להידבק זה לקחת זיעה של עצמך ולהריח אותה" ו"אסור לשתות בערב שבת ובמוצאי שבת מנהרות, כי זה זמן שהנשמות מתקררות מהגיהנום והנשמות מקללות את האדם שלקח להן מים להתקרר בהם".

"בניגוד לרושם המתקבל כאילו הרב פינטו ודומיו שואבים חלק גדול מכספם מתרומות של אילי הון ואחרים מסוגם, ובהם כאלה שהתופעה האנתרופולוגית פשוט מרתקת אותם, המציאות אחרת: עיקר הכסף נשאב מעניים, מחסרי אמצעים, מאנשים במצוקה, מחולים. מעמך ישראל, מהמסכנים", כותב מרדכי גילת בטורו ב"ישראל השבוע".

דברים שרואים משם

"הם הלכו לחפש מחקרי תקשורת מ-1998", "הם חקרו נשים חקירה מאוד אגרסיבית", "היו אטימות וחוסר מקצועיות", "הם טיפסו על עץ גבוה", "למה לרדת כל-כך נמוך?", "זה כתב אישום הזוי", "חקירה פולשנית מוטרפת וחסרת מקצועיות" (קצין המשטרה הבכיר ניסו שחם, המואשם בהטרדה מינית של שוטרות ובהפרת אמונים, חולק עם אמירה לם ב"ידיעות אחרונות" את דעתו על המשטרה והפרקליטות).

זרים בארצנו

המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" והמוסף "סופשבוע" של "מעריב" מציעים היום מבט ייחודי על הזרים בישראל. תמר דרסלר הרחיקה עד לאוגנדה כדי לתעד את גורלם של הזרים שהורחקו מכאן, וכתב מחלקת התחקירים של "ידיעות" גיא ליברמן התחקה אחר הגורל המזומן לזרים הנמצאים כאן ברישיון.

"בשכונת עוני בקמפלה שבאוגנדה מתגוררים בשבועות האחרונים עשרות ילדים וקומץ מבוגרים שגורשו מישראל בחזרה לדרום-סודאן והפכו שוב לפליטים בשל מלחמת האזרחים שפרצה במדינתם", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של דרסלר. "הם נאלצים להתמודד עם תנאים ירודים, מחלות, אבטלה וחוסר ודאות לגבי גורל משפחתם, ומתחננים לסיוע. בתוך כל הסבל הזה החליטו שני ישראלים להקים פרויקט חינוכי כדי להחזיר את הילדים לבתי-הספר ולחלץ אותם מהתופת".

"בכל שנה נהרגים באתרי בנייה בישראל עשרות פועלים ונפצעים עוד אלפים. רבים מהקורבנות הם עובדים זרים מסין, אריתריאה, הרשות הפלסטינית, טורקיה ועוד. או, במלים אחרות: נפגעים שכמעט אף אחד לא סופר", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ליברמן. "לא המעסיקים, שלעתים מתנערים מהם ולפעמים גם מטיפול בגופתם. גם לא המדינה, שמעסיקה רק קומץ של חוקרי תאונות, שלא מטפלים במרבית התיקים. זה סיפורם של חוואה לובין, לי שואופי, ריאד ג'ומעה, יקלו מג'ור ורבים אחרים: האנשים השקופים שמשלמים על המחדל הזה – בגופם".

"עובדים זרים" בפרסומת לחברת טלפון ישראלית. 27.5.07 (צילום: משה שי)

גם "הארץ" מקדיש היום מקום לאותו נושא: "הפועלים הזרים מבוטחים נגד תאונות עבודה, אבל לא מקבלים טיפול רפואי", נכתב בכותרת על שער העיתון המפנה לכתבה של רועי צ'יקי ארד. "בעוד אלפי עובדי בנייה זרים נפצעים מדי שנה, הם מהווים רק אחוז ממקבלי הפיצויים". בעמוד העוקב ב"הארץ" כותב דייוויד סטברו על מבקשי מקלט ש"רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט".

גם המוסף "צדק" של "מקור ראשון" עוסק בזרים בישראל. כותרת המשנה מדגישה את הממצאים המובאים במסגרת נלווית לכתבה. לפי המוסף, ארגוני הסיוע למבקשי המקלט אינם צודקים כשהם טוענים כי באירופה יש אחוזים גבוהים מאוד של היענות הממשלות לבקשות, בניגוד לאחוזים הנמוכים מאוד בישראל. הכתבה עצמה מתרכזת בטענותיהם של ארגוני ימין המתנגדים להגירה של גויים לישראל ומסתיימת בקריאה להסדרה של התחום, לכינונה של מדיניות הגירה, גירושם של מהגרי עבודה ובדיקה רצינית של בקשות מקלט פרטניות.

על אף שבכתבה ניכר מאמץ לסגל שיח הומני ולשלב בה הכרה באנושיותם של מושאיה, הכתבת, ליאת נטוביץ-קושיצקי, פותחת את הכתבה במונולוג קסנופובי של רשמיה ממדרחוב נווה-שאנן בדרום תל-אביב (שתן, חולדות, זונות). גם אם זו הפעם הראשונה לכתבת העיתון הדתי להלך במקום, כעיתונאית היה עליה לברר אם הגורמים ל"תחושה המהממת בעוצמתה" שחוותה קשורים להשלכתם של מהגרי העבודה לאזור או שהיו שם גם קודם לכן (התשובה: היו).

עובר אורח שחור עור שהותקף כשנקלע להפגנה נגד זרים מאפריקה בדרום תל-אביב (צילום: רוני שיצר)

בעמ' 2 של המוסף מאשים העורך יהודה יפרח בטורו הקבוע את שרת המשפטים ציפי לבני כי היא מנסה להשפיע על השיח הציבורי בישראל כך שהמסתננים השחורים ייקלטו בישראל, וכי היא מצטרפת בכך לארגוני הסיוע הבינלאומיים, שלדבריו מארגנים את ההגירה של שחורים לישראל. מטרת-העל של כל אלה, משתמע מן הטור, היא להפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה".

"בלב המחלוקת: מדינה יהודית", נכתב בכותרת המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "מחלוקת על מלים, או על גורלות?", שואלת כותרת המשנה. "התעקשותו של בנימין נתניהו על הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית היא בבחינת 'טיפול שורש' לסכסוך הערבי-ישראלי", נכתב בכותרת המשנה לטורו הקבוע של שלמה צזנה, "הכתב המדיני" של העיתון. "אחרי שגם האמריקנים אימצו את הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית – הנשיא שמעון פרס עקף את כולם משמאל. זה לא היה כה מביך לולא המופע יוצא הדופן לתמיכה בישראל של ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר", נכתב בכותרת המשנה לטורו של מתי טוכפלד.

"'העמדה הזאת היא הדבר החשוב ביותר לנתניהו', אמר השבוע בכיר מדיני. ולכן, כשהתברר כי נגד העמדה של נתניהו עומד נשיא המדינה שמעון פרס, הזעם בלשכת ראש הממשלה על פרס היה אמיתי", כותב צזנה. "[...] פרס הסביר כי ההתעקשות הזו של נתניהו 'מיותרת' כהגדרתו, וכי היא עשויה להכשיל את המו"מ. אחד הבכירים שנפגש עם פרס אמר כי הוא אף הגדיר אותה 'דרישה הזויה'. [...] העמדה של פרס בנושא מצטרפת לעמדתו של יו"ר יש-עתיד, השר יאיר לפיד [...] בעוד לפיד הוא איש פוליטי שמביע את עמדותיו קודם כל בקבינט המדיני-בטחוני ושם גם כוחו מוגבל, אחד בחבורה של מחליטנים, הנשיא נחשב למי שמורם מעם, בעל הערכה והשפעה בעולם, אך גרוע מזה, כמי שתמיד יישאר 'חתרן בלתי נלאה'".

בראש המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מפרסמים טקסט בעילום שם: "מסיבות ברורות איננו יכולים לפרסם את שמו של מחבר הסיפור [...] מחבל חמאס לשעבר, בן לאחת המשפחות הידועות בגדה, ריצה עונש מאסר ממושך בכלא הישראלי. שם למד עברית, ולאחר שקרא את כתבי מהטמה גנדי בעברית עבר עליו מהפך מחשבתי":

בסוף, הדיבור החזיר אותי אחורה לימים שחורים ואמרתי לעצמי: אולי אני מחבל כמו שהן חושבות עלי. אבל אני לא יכול לדמיין לעצמי שהאוטובוס הזה יקרה לו משהו רע. לא מדמיין, אפילו לא יכול לדמיין לעצמי שבת השלוש הנחמדה והיפה הזו שיושבת לידי ומשחקת במשקפיים שלי תיפגע ממני. מי המחבל שעשה את זה והיה לו לב – שיעשה. על מה הוא היה חושב באותו רגע? העין שלו לא נפלה על בת נחמדה כזו, גם שיש לה ביד חתיכת עוגה והיא מנסה ללעוס אותה כדי לחיות, ולא למות. לא. אני חולם. אני לא במציאות שיכולתי לדמיין אפילו ולחשוב על דברים כל-כך אלימים ורעים. הנשים שיושבות לידי, זכותן לחשוב עלי רע, כי מה שקרה בעבר בלתי נסבל, בלתי הגיוני ומאוד כואב".

נוטעים

במוסף "שבת" של "מעריב" כותב ניר מן על איש הטבע עזריה אלון, שנפטר השבוע. מן מצטט דברים שכתב אלון בעלון קיבוצו בית-השיטה:

במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן-הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן-הקיימת בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים מלה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעה חדש".

עוד בגיליון, ובגיליון המקביל, "ערב שבת", המצורף ל"מקור ראשון", פרויקט לרגל מלאות 92 שנה למותו של א"ד גורדון. המאמרים יהיו זמינים באתר המוסף.

עניים ועשירים

"לא אפתח חשבון במקלט מס, כמו שלא אקנה בחנות שלא מוציאה חשבונית. מבחינתי זה בדיוק אותו דבר", מצוטט דורון ארבלי, לשעבר מנהל רשות המסים, בכותרת הראשית של מוסף "G" של "גלובס". "80% מהעלמות המס וההון השחור נמצאים בתכנוני מס של החברות הגדולות ובארגוני פשיעה", נכתב בכותרת הראיון עצמו (אלה לוי-וינריב).

"החוקר הישראלי אלדר שפיר טוען שהעניים אינם אשמים במצבם. היכולות הבסיסיות שלהם זהות לאלה של העשירים, ותנאי העוני הם אלה שפוגעים ביכולתם לקבל החלטות מושכלות", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "הארץ", המפנה לראיון של איילת שני. "למעשה, הניסויים של שפיר מראים שלחץ כלכלי מוריד בדיוק 13 נקודות איי.קיו. מה זה אומר על הדרך הנכונה לטפל בבעיה הגלובלית הקשה?".

ענייני תקשורת

סמדר שפי, מי שהיתה במשך 20 שנה מבקרת האמנות של "הארץ" (עד ל-2012), כותבת היום ביקורת אמנות במוספים "שבת" ו"ערב שבת" של "מעריב" ו"מקור ראשון".

על שער "יומן" של "מקור ראשון" נטען כי ביקורו של ראש הממשלה הקנדי בישראל "עבר מתחת לרדאר התקשורתי" "כנראה" בגלל המסרים הפרו-ישראליים שלו. הרפר דווקא זכה לסיקור מכובד, ובכל מקרה מדי שבוע מבקרים בישראל ראשי ממשלות, נשיאים ושרי חוץ מרחבי העולם, אבל ב"מקור ראשון" לא מתלוננים על כך שביקוריהם אינם זוכים לסיקור. כנראה בשל רגשי הנחיתות המובנים שם.

מימין לשמאל: שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "ידיעות בת-ים" ו"ידיעות נתניה", 24.1.14

השינוי בעיצוב שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" אינו מוצלח: הוא נראה כחיקוי הפורמט של שערי רשת המקומונים.

ציטוט לסיום

"היא הגיעה אלי ובשלב שנשארנו לבד שאלתי אותה לגילה. היא טענה שהיא בת 19. ניסיתי להתחיל איתה והיא אמרה לי שהיא לא בעניין ובזה זה נגמר. אולי להתחיל איתה זה לא המושג הנכון. דיברתי אליה, התקרבתי אליה, שאלתי לגילה ושאלתי האם היא זורמת. אמרה לי שלא וזהו" (מתוך תמלילי חקירת הזמר אייל גולן, "הארץ"). שבת שלום.