התוכנית "חי בלילה" (קשת, ערוץ 2) היא אחת החיות המוזרות בטלוויזיה. אמנם היא הכלאה בין פורמטים קיימים ("צינור לילה" ו"היום שהיה", שתיהן של המתחרים מערוץ 10, הן הדוגמאות העכשוויות הבולטות), אבל אלו הן הרי בדיוק הנסיבות שבעטיין נוצרות מוטציות.
בפתח התוכנית ששודרה אמש (22.1.14) הוקרן מערכון מהתוכנית הקומית "ארץ נהדרת" (קשת, ערוץ 2), שנבחר על-ידי הצופים באתר "מקו" (קשת) כ"מצחיק ביותר השבוע". מעין גרסה דיאטטית של השידור החוזר מימי "זהו זה". מיד אחריו הרצין המנחה נדב בורנשטיין והציג את "הנושא המדובר ביותר היום ברשת": הילדות שמתו אחרי שהורעלו מחומר הדברה.
ה"רשת" היא כמובן רשת האינטרנט, והעובדה שמאחורי הבחירה להציג דווקא את הסיפור הזה בראש הליין-אפ (או ליתר דיוק, כמס' 2, אחרי היחצנות ל"ארץ נהדרת") עומד מקור תוקף חיצוני – אותה "רשת" – היא מרכיב קריטי להבנת הגיון התוכנית. אפשר לקרוא לו בשלב זה מיקור חוץ של העריכה.
"חי בלילה" חוגגת את מה שתוכניות אקטואליה אחרות עושות עם יד על המבושים: היא מסתמכת באורח טוטאלי על בחירות הקהל. לשם כך היא מעמידה לרשותו במהלך היום את עמוד הפייסבוק שלה, כדי שבלילה אפשר יהיה לתרגם אותו לתוכנית. דיוקן העורך כפונקציה אלגוריתמית של חוכמת ההמונים. צורת הפעולה הזאת חוסכת מיוצרי התוכנית את הצורך לנבא אילו נושאים יעניינו את הצופים, שלא לדבר חלילה להכתיב אותם, ויתר על כן, היא מעניקה להם במקרים מסוימים את הפריבילגיה להסתמך על מדדים כמו-אובייקטיביים, דוגמת תנועת גולשים (טראפיק) או מספר תגובות, לייקים ושיתופים.
בחירת המערכון של "ארץ נהדרת" או ההחלטה לפתוח את התוכנית עם הסיפור ש"כיכב ברשת" הן ביטויים רכים של התופעה. במקרים אחרים ומגוונים היא מגיעה עד כדי גרוטסקה. לדוגמה: ראיון הקופי-פייסט. באייטם שערך בורנשטיין עם ח"כ שמעון אוחיון, הוגה "חוק הנאצי", יום לאחר שעבר בקריאה ראשונה, הוא ירה בפניו סדרת שאלות בקצב של ירי מנשק אוטומטי. ודוק: כולן נוסחו על-ידי אנשים אחרים. למרבה האבסורד, בכמה מהמקרים היו אלה עיתונאים אחרים, קולגות של בורנשטיין, בסטטוסים, ציוצים או אפילו טורים שכתבו.
בורנשטיין, נדמה באותם רגעים, התמכר באורח אקסטטי משהו לפריבילגיה שבהסתמכות על חומרים מבחוץ – זו שחוסכת ממנו מאמץ, ובו בזמן נוסכת בו ביטחון מהסוג שמקנה "תו תקן". השאלות הללו הלא כבר נשאלו איפשהו, ואף זכו לאישור בדמות לייקים או קומנטים. רק לגזור ולהדביק.
"הלו חברים! אנחנו בשידור חי :) עוד רגע שר האוצר יענה לשאלה שלכם", מתוך דף הפייסבוק של התוכנית "חי בלילה", 22.1.14
אבל המוזרות הזאת (שנובעת ממיתוגה כלב התוכנית וההתגאות בה) אינה היחידה ב"חי בלילה". בתוכנית האמורה פימפם בורנשטיין למן פתיחתה טיזרים לראיון שעמד לערוך עם יאיר לפיד. משהו בהבטחה היה מסויג, אבל בשלב הזה עוד לא היה ברור על שום מה ולמה. בשלב מתקדם יותר של התוכנית הכריז בורנשטיין שהשאלות יתבססו על בקשות צופים, כפי שהופיעו בעמוד הפייסבוק של התוכנית.
ראיון קופי-פייסט נוסף? הלוואי. מערכת התוכנית בחרה מבין שלל השאלות שהופיעו בעמוד הפייסבוק של "חי בלילה" שאלה אחת בלבד שתוטל לפתחו של שר האוצר. השאלה הנבחרת היתה: כעיתונאי ותיק, לו היית מראיין את שר האוצר יאיר לפיד, איזו שאלה היית שואל אותו? השאלה שלפיד בחר לשאול את עצמו – כבר שאלה מסדר שלישי – היתה: "האם אתה נהנה?". השמים נרעדו מעט.
למראה הדברים, התעורר בלבול מסוים. לא ברור מה זה בדיוק היה, מה המטרה. הרי תכלית עיתונאית אין בזה. אז מה כן, אם ככה?
כדי להצליח לענות על שאלה זו יש לזמן לדיון יסוד מוסד אחר של "חי בלילה": ההפצרות הבלתי פוסקות של בורנשטיין בצופי התוכנית להגיב לשלל סוגיות שהוא מעלה בעמוד הפייסבוק שלה. הגמול הוא הקראת יצירתם – ויותר מזה, שמם – און דה אייר. זה עשוי להישמע קטן, אבל זה חזרתי, אובססיבי ומשמעותי יותר מכל מוטיב אחר בתוכנית. את הפניות הללו בורנשטיין מנסח בדרך כלל במלים: "אנחנו רוצים לדעת [או גרוע מזה, חשוב לנו לדעת] מה א-ת-ם חושבים". הדגש, כפי שהובן, הוא על ה"אתם". בשבילו הכוכב זה אתם.
(איור: Leks052, שאטרסטוק)
יש בכך מידה של היפוך היוצרות הטלוויזיונית. המדיום שמהותו גלומה במבנהו הסינאופטיקוני – רבים צופים באחדים – עובר כעת תמורה לפורמט רשתי יותר, שבמסגרתו רבים צופים ברבים. ודייק: הרבים צופים בעצמם. העיקר חדל להיות הצפייה – הוא הומר בהופעה. בעידן הריאליטי, האינסטנט, הנראות וכל זה, הדבר החשוב הוא ההבלחה למסך, אפילו אם בצורה מכמירת לב כמו הפרחת שמך לחלל האוויר. 15 דקות התהילה הצטמצמו ל-1.5 שניות. וכמו במפה של בורחס, גם כאן כלי הייצוג מתיימר לשקף את המציאות על-פי קנה-מידה של אחד לאחד, כדי שאף אחד לא יישכח בחוץ.
כך, נאמן לאותו עיקרון – רבים צופים ברבים – החל בורנשטיין להקריא תכנים של הצופים, במקרה הזה שאלות שניסחו עבור שר האוצר, ואת שמם של השואלים. זה קרה זמן רב אחרי שלפיד כבר ירד מהאוויר, או יותר נכון, ממצלמת הרשת הביתית שלו. השאלות הללו היו לאין ערוך ביקורתיות יותר, ומעניינות יותר, מזו הלקקנית שהופנתה אליו – מה שרק העצים את האפקט המבלבל שעמדתי עליו קודם, המהמם אפילו. במונחים עיתונאיים, נדב בורנשטיין עמד ושפך חלב על הרצפה כמו ב"סיפור הארון" של כוורת.
ואז ההבנה היכתה: אם ההיגיון הבסיסי של "חי בלילה" גורס שמה שחשוב הוא עצם ההופעה, הרי שהוא תקף לכולם, לא רק לצופים. גם לעורכי "חי בלילה". גם ליאיר לפיד. כולם מעוניינים בעצם ההופעה, ותו לא. לא בשאלות קשות, לא בתוכן עיתונאי, לא בתוכן בכלל. הדבר היחיד שעומד לנגד עיני השחקנים הוא קידום עצמי באמצעות מראית עין של תוכן: יוצרי התוכנית שואפים ששר האוצר יראה את עצמו כדי שאפשר יהיה לומר שהופיע בתוכנית; הוא רוצה שיראו אותו, כי ב-30 השנים האחרונות זה המטבע שבו סוחרים הפוליטיקאים – הנראות. התוכן, בעיני כולם, הוא לצנינים. נותר רק מבנה, סכימה של מציאות, ללא חומר מילוי בתוכו. מפה ללא טריטוריה.