החודש פורסם דבר מינויה של המג"דית הקרבית הראשונה בצה"ל, מינוי שמעט במפתיע חמק מתשומת הלב התקשורתית או הציבורית הרחבה ולא זכה לגלי התהודה הרגילים המלווים כותרות בנוסח "הטייסת הראשונה".
הידיעה ב"הארץ" דיווחה כי רס"ן אושרת בכר מונתה לפקד על גדוד האיסוף הקרבי איתם בפיקוד הדרום, החולש על גבול ישראל-מצרים. לא יהיה זה מופרך להסיק כי מדובר במידע שהופץ על-ידי צה"ל, כדי להעביר מסר שעל-פיו צה"ל מתקדם בנחישות, גם אם באטיות הנדרשת לעתים מאופי הארגון ומצורכי הביטחון, לעבר היעד של שוויון מגדרי, וזאת בניגוד לשמועות בדבר תהליכים רגרסיביים הרוחשים בו.
אלא שרצה המקרה (או אולי רצתה עריכה יצירתית), ובאותו גיליון של "הארץ" התפרסמה ידיעה נוספת – ייתכן שגם היא הגיעה מדובר צה"ל, ואולי ממקור אחר – מכל מקום, יש בה כדי לשבש באופן חמור את המאמץ התקשורתי שמשקפת הידיעה הראשונה.
על-פי הידיעה השנייה, כדי לעמוד ביעדי גיוס החרדים שהציב לעצמו הצבא, נחנך בבקו"ם מתחם נפרד המיועד לשרשרת החיול של חרדים, ומחזור הגיוס החרדי הבא, שיחל בחודש מרץ, אמור להיקלט דרכו. מדובר בשרשרת חיול חפה מכל נוכחות נשית, גם בבסיס הקליטה והמיון וגם בטירונות. בהמשך, נמסר בידיעה, יוקצה עבור החיילים החרדים מחנה נפרד שבו יונהגו כללים מחמירים שלא יאפשרו שירות נשים בבסיס, וזאת בהתאם לדרישת הרבנים החרדים. המטרה היא להקל על קליטת החרדים ולהעלות את מספר המתגייסים.
הסמיכות של שתי הידיעות הללו מאתגרת את הדמיון האסטרטגי והטקטי גם יחד. נניח שנסיבות מסוימות יאלצו להציב גדוד חי"ר חרדי בפיקוד הדרום, באותה גזרה שבה מוצבת רס"ן אושרת בכר. נניח שאילוצי מציאות צבאיים וצורכי השטח, שאינם רוחשים את הכבוד הראוי ל"דרישת הרבנים החרדים", יפגישו בין רס"ן בכר לבין חיילים חרדים. נניח שהממשק הזה יתרחש בסיטואציה קרבית. האם החיילים החרדים יתבעו (או אולי זכאים לתבוע בהתאם לפקודות מטכ"ל) פסק זמן שיעצור את הקרב ויאפשר להחליף את המפקדת במפקד? או אולי יגבר להט הקרב, והחיילים החרדים ייענו למרותה של המפקדת?
ואפילו אם לא כך יקרה, והחיילים החרדים יסורו למרות המפקדת, האם ייתכן שבשל הפיקוד הנשי לא יצליחו להגיע לתפקוד חיילי ראוי? ואם יש אכן חשש שכך יקרה, מדוע לא להבטיח שחיילים חרדים יזכו לא רק לשרשרת חיול ולטירונות נטולות נשים, אלא למסלול שירות מלא שלא תיראה בו אשה? מובן שהשאלות המעשיות הללו נקשרות לנושאים רחבים הרבה יותר מאלה ששתי הידיעות הספציפיות עוסקות בהם. המרכזי שבהם הוא לאן באמת מועדות פניו של הצבא, מעבר לעולה מידיעת תדמית זו או אחרת.
בשנת 2000 נחקק תיקון לחוק שירות ביטחון המקנה שוויון מלא לנשים במילוי תפקיד צבאי. הסייג היחיד מתייחס לשיקולים מבצעיים ומקצועיים: אפשר למנוע את שיבוצה של אשה לתפקיד צבאי רק אם הדבר מתחייב מאופיו של התפקיד וממהותו. האם הדרישה הדתית לסביבה צבאית נטולת נשים הופכת לסייג נוסף, היוצר בפועל פרקטיקה של הדרת נשים מתפקידים וממסלולים מסוימים, על אף שהדרה כזו אינה מתחייבת מאופי התפקיד וממהותו?
השאלה מתחדדת על רקע ידיעות נוספות המוצאות דרכן לתקשורת, המעידות על קשיים הולכים ומתרבים בפני נשים המשרתות בתפקידי הדרכה ופיקוד שונים בצבא. כך, למשל, לוחם צנחנים סירב לבצע צניחה כחלק מהקורס משום שעל המטוס היתה מדריכת צניחה, וחיילים בני ישיבה סירבו להשתתף בקורס תצפיתנים משום שהוא מועבר כולו על-ידי חיילות ומפקדת.
כידוע, צה"ל נסמך יותר ויותר על הדרכה המבוצעת על-ידי חיילות וקצינות. הדרתן מבסיסי הקליטה והשירות ה"חרדיים" לא רק שאינה נובעת ממניעים מקצועיים או ממהות התפקידים הצבאיים, אלא גם עלולה לפגוע בצרכים הצבאיים המקצועיים, ומכאן אפילו ב"ביטחון" – אינטרס-העל, האמור, כידוע לכל, לגבור כמעט על כל עניין אחר. השאלה העולה כאן מאליה היא האם צבא שמסמן בשטחו מובלעות שבהן נוכחותן של נשים אסורה יכול בד בבד להיות גם צבא המתייחס ליעדים הבטחוניים במקצועיות חסרת פשרות.
הצירוף בין שתי הידיעות – זו העוסקת במינוי התקדימי של רס"ן בכר וזו העוסקת בתכנון מסלול השירות החרדי – ממחיש, בלי שאיש התכוון לכך, ודאי לא בצה"ל, כי שירות של נשים בצבא ושירות של חרדים בצבא אינם שתי תופעות המתנהלות להן בבטחה ובשלווה במסלולים נפרדים אך מקבילים. מדובר בשתי תופעות המתנהלות על מסלולים המועדים להתנגשות.