משפט הדיבה [אריאל שרון נגד עוזי בנזימן ועיתון 'הארץ'], שנראה באותה שיחת טלפון כמבצע בזק מהיר ומזהיר – 'ללמד פעם אחת את הנבלות האלה לקח, כן?' – הלך והסתבך. כמו המלחמה בלבנון. ממשפט של צ'יק-צ'ק 40 קילומטר מנצחים וחזרה הביתה – עוד רגע הגענו לביירות"

(אלדד יניב מספר על ימיו כמתמחה וכעורך-דין במשרדו של דב ויסגלס, בספרו האינטרנטי "פניית פרסה")

הפתעה ומבוכה

"זהו ניסיון להדיח ראש ממשלה מכהן", נמסר לעיתונות בשם אריאל שרון, בתגובה לפרסום ב"הארץ" בבוקר יום שלישי, ה-7 בינואר 2003, על אודות פלוני סיריל קרן, תושב קייפטאון. "זאת עלילה פוליטית בזויה", מסרו מקורבי שרון בתגובה למידע שפירסם ברוך קרא, כתב "הארץ" לענייני משפט, על חיקור הדין שמבקשת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה לקיים בדרום-אפריקה בנוגע לאותו קרן  ולהלוואת מיליון וחצי הדולרים שהעביר לשרון ובניו.

אלה היו התגובות היותר מנומסות. ברוך קרא זכה בעקבות הפרסום המהדהד לתגובה בוטה בשם מחנה שרון. "עשית היום מעשה נבזי", הטיח בו ליאור חורב, שותפו של איל ארד וחברו ל"פורום החווה" של שרון. "על קובלנה פלילית שמעת? אולי בקרוב תכיר את המשטרה מהצד השני. מהצד של הנחקר".

"המשטרה חוקרת: איך ולמה הגיעו מיליון וחצי דולר מדרא"פ לחשבון של גלעד ועמרי שרון", "הארץ", פרשת סיריל קרן, ידיעה ראשונה, 7.1.2003

יותר משהתגובות האלימות הללו ביטאו כעס, הן ביטאו מבוכה. איש לא היה מוכן להתפתחות כזאת, בתזמון רגיש שכזה. גם לא מערכת "הארץ". כשברוך קרא הופיע במערכת ובידו העתק המסמך הפנימי, חלומו של כל עיתונאי, והציגו בפני עורכי העיתון, ביקשנו שיערוך מיד בדיקת אימות מי האיש ומה הקשר שלו לשרון. בו במקום נשלף השם Cyril Kern ממדריך הטלפונים של קייפטאון, ובשיחת טלפון אחת הוא זוהה בוודאות. קרן הופתע, לא פחות מאיתנו, ואחרי תגובתו הספונטנית הראשונה, שבה אישר את חברותו עם שרון, נמנע מקשר נוסף עם עיתונאים מישראל.

יועצי התקשורת של שרון ופוליטיקאים מהליכוד ניסו ליצור רושם שמדובר במהלך מתוכנן ומתוזמן, שתכליתו לשבש את עליונותו של שרון בסקרים על מועמד העבודה עמרם מצנע. התגובות הרפלקסיביות, ירי מסיבי לכל הכיוונים, העידו על ההפתעה. ניכר היה כי המגיבים מבקשים להטמיע בתודעה הציבורית קנוניה משפטית-פוליטית-תקשורתית נגד ראש ממשלה, מעין פוטש. ליצור רושם שגורם בכיר הסמוך למערכת המשפט, אולי גורם פוליטי, מתדרך עמוקות את אחד מבעלי הטור הבכירים ב"הארץ" כדי למנוע משרון להיבחר שנית, והמערכת מטשטשת את מקור המידע בהעברתו לכתב לענייני משפט – תרגיל ישן וצפוי. אלא שלא זה היה המקרה.

משפחה בחקירה

בראשית 2003 התמודד שרון בן ה-75 לראשונה כמנהיג הליכוד בבחירות לכנסת. הליכתו הנמרצת כבדה, הערנות החתרנית הפכה לא פעם לנמנום. הגיבור הצעיר-לנצח דילג מתעוזה מתפרצת לסבאות חביבה. הדימוי הזה של הגיבור המצולק ממעש בעל הנפש הרכה, איש האדמה והמשפחה, טופח על-ידי יועציו תוך דילוג על תחנת הביניים שבה מנהיג לובש את דמות האב השקול, החכם, מתווה הדרך.

שנתיים קודם גאל שרון את אהוד ברק מייסוריו כראש ממשלה, אחרי שזה איבד את מחנהו. מנתניהו ירש ליכוד בן 19 מנדטים, ואף כי ניצח את ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, ברוב גורף של 62.3%, נשען שרון על קואליציה רחבה, מגוונת ורעועה. הפעם היה עליו לא רק להיבחר אישית, אלא להחזיר את הליכוד לגודלו ולמעמדו הראוי כמפלגת שלטון.

כמי שעורר בביקור הפרובוקטיבי שלו כיו"ר האופוזיציה בהר-הבית בסוף ספטמבר 2000 את האינתיפאדה השנייה, האלימה מקודמתה, נתפס שרון כמנהיג היחיד שיכול לעמוד מול גלי המחבלים המתאבדים, ומסוגל לשחרר כל רסן כשהדבר נדרש.

יו"ר האופוזיציה אריאל שרון מבקר בהר-הבית בירושלים, 28.9.2000 (צילום: פלאש 90)

העדנה המתמשכת שזכה לה שרון נבעה גם מצמד כשלים של בנימין נתניהו: האחד, כשהחליט שלא להתמודד בבחירות המיוחדות ב-2001 ואיפשר בכך לשרון לזכות בניצחון דרמטי על אהוד ברק. השני היה בהפסדו לשרון במאבק על הנהגת הליכוד לקראת בחירות 2003.

בחירות ה-28 בינואר 2003 לכנסת עמדו בפתח. שלושה שבועות לפני פתיחת הקלפיות חזה מכון הסקרים דיאלוג ב"הארץ" 31 מנדטים לליכוד בראשות שרון מול 22 לעבודה בראשות עמרם מצנע. למרות הישגיו של שרון, שניהל ביד בוטחת את שתי שנותיה המדממות של האינתיפאדה השנייה, קו המגמה בסקרי דיאלוג הצביע על הידרדרות עקבית לליכוד מאז סוף נובמבר 2012 (מ-41 ל-31 מנדטים) ומגמת עלייה קלה לעבודה (מ-20 ל-22). סקר שפירסם דיאלוג ב"הארץ" ב-9 בינואר, יומיים לאחר שפרשת סיריל קרן ראתה אור, הצביע על אובדן 4 מנדטים נוספים לליכוד ותוספת 2 לעבודה. הפער התכווץ כמעט עד שוויון: 24 מנדטים לליכוד מול 22 לעבודה.

תגובתו של יו"ר העבודה מצנע לפרסום פרשת סיריל קרן ב"הארץ" היתה צפויה: "מדי יום, עם כל פרסום שרון הופך עצמו ללא לגיטימי ועליו להתפטר". האם איש האדמה והמשפחה סיבך את משפחתו בחקירה מביכה? או שמשפחתו סיבכה אותו? ואולי מה שהניע את הנסקרים הוא פיגוע ההתאבדות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ב-5 בינואר, שבו נהרגו 23 בני-אדם?

דילמת העורך

המידע על סיריל קרן השתבץ היטב בפסיפס הנושאים שנבדקו על-ידי מבקר המדינה ונחקרו על-ידי המשטרה, בפרשות כמו "האי היווני", פרויקט התיירות שיזם דודי אפל, מקורבו של שרון, ובו הועסק גלעד שרון בשכר מופלג, ופרשת "אננקס-מחקרים", החברה שהקים עורך-הדין והיועץ דב ויסגלס למטרה לא ידועה, אך שימשה צינור הזרמת כספים למימון מערכת הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד ב-1999. שמם של שרון ומקורביו הוזכר גם בפרשות וחקירות אחרות.

סיריל קרן, תומכו הנדיב של שרון וחברו בחטיבת אלכסנדרוני בתש"ח, נחשד כי שימש תחנה (איש קש) על ציר הכסף הבינלאומי שהזין את מערכת הבחירות לראשות הליכוד של אריאל שרון, וצינור להעברת הלוואה בת 1.5 מיליון דולר לחשבונו של גלעד שרון. זאת, כדי למלא את דרישת מבקר המדינה אליעזר גולדברג להשיב לבעליהן תרומות אסורות בסדר גודל של כ-5 מיליון שקל.

אליקים רובינשטיין, בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות, סופר את קולות החיילים כמה ימים לאחר הבחירות הכלליות לכנסת ה-19, 24.1.13 (צילום: מרים אלסטר)

מבקר המדינה קבע בדו"ח שפירסם כי עיקר המימון שקיבל שרון בפריימריז לראשות הליכוד 1999 הוזרם מחו"ל, בעיקר באמצעות חברת אננקס. עקב כך הורה היועץ אליקים רובינשטיין על פתיחת חקירה משטרתית, שבמסגרתה ניעור הצורך לחקור, בין השאר, את מקומו של סיריל קרן בתמונה הכוללת.

ההחלטה של "הארץ" לפרסם את ההתפתחות הדרמטית בחקירה היתה פשוטה יחסית והוכרעה במהירות. מרגע שהתברר כי המידע שהביא ברוך קרא נכון ותקף, היה ברור שהולכים לקראת פרסום מיידי. דילמת העורך הנצחית הכרוכה בחשיפת פרשה בסדר גודל כזה ריחפה אמנם על הדיון, אבל ברור היה כי לאי-פרסום – או לדחיית הפרסום עד אחרי הבחירות – תהיינה השלכות בעייתיות לא פחות מן הפרסום ערב הבחירות. אם עיתון מעלים מידע שכזה מקוראיו, הוא פוגע ביכולתם לשקול למי להצביע ומועל בתפקידו. לא היתה שום דרך שבה יכולנו להסביר לציבור ולעצמנו מדוע חסכנו מן הבוחרים את המידע החשוב הזה דווקא לקראת רגע לכתם לקלפי.

בעת הדיון במערכת הוזכר מקרהו של פרופ' איתמר רבינוביץ', המזרחן, הדיפלומט ורקטור אוניברסיטת תל-אביב, שמונה ב-1993 לכהן כשגריר בארצות-הברית. ערב צאתו לוושינגטון הגיע לידי דן מרגלית, אז חבר בכיר במערכת "הארץ", מידע כי עבר עבירת מס בעת שהותו בארצות-הברית, שעליה שילם כופר למס הכנסה. ברור היה כי רבינוביץ' אמור להיות גורם מפתח בקידום הסכמי השלום, וברור לא פחות כי הפרסום עלול לטרפד את המינוי.

אף כי מערכת "הארץ" תמכה בקידום יוזמת אוסלו ועודדה אותה, החלטנו לפרסם מיד את כל המידע שבידינו. במקביל הועלה הנושא לדיון במערכת העיתון ונכתב מאמר ראשי המציע להסתפק, בנסיבות המקרה, בתשלום כופר מלא ולאפשר לו לצאת לשליחותו. רבינוביץ', כידוע, מונה לשגריר.

שתיקה כבומרנג

המהדורות הכתובות והמשודרות הבליטו את הפרסום ב"הארץ", ו"ידיעות אחרונות", אלוף התיוגים, הגדיר את הסיפור כ"פרשת שרון ובניו", תוך אזכור בולט של נדבך המידע המשמעותי שנוסף לחקירות שהתנהלו סביב המשפחה.

בניגוד לעבירות על חוקי מימון הבחירות, הפעם לא נראתה לעין סיבה עניינית ברורה למתן ההלוואה בתנאים כה נוחים, והחשד שריחף על הפרשה נע בין "טובות הנאה" ל"שוחד". יועציו של שרון טענו כי העובדה שעל ההלוואה שולם מס כדין מוכיחה שאין מדובר בשוחד, אך גורמי החקירה השיבו כי אין קשר בין הדברים וכבר היו מקרים שכספים ששולם עליהם מס שימשו למטרות פסולות.

"במשטרה עוקבים בעניין אחר הגרסאות של יועצי שרון", "המשטרה: ראיות לשפוט בלומנטל בפרשת 'סיטי טאוור'", "הארץ", 9.1.03

"שרון חייב לדבר" היתה הכותרת למאמר מערכת "הארץ" ב-9.1.03 שבו נכתב: "שרון ורובינשטיין מאוחדים בקובלנה אחת, כלפי ההדלפות שהביאו לפרסום. אליהם חוברים פרשנים המבקשים לייחס מניעים פוליטיים לעצם הפרסום. זאת תופעה מגונה. בפרסום יש שירות ציבורי חיוני, שמשקלו אינו פוחת ממשקל עניינם של הנחקרים ומושאי החקירה לדחוק את החקירה לפינה [...] שרון חייב לו [לציבור] גרסה ורובינשטיין את מיצוי החקירה".

צירופי מקרים הם תופעה המשבשת לא פעם את ההנחות המושכלות של יועצי התדמית. זמן קצר אחרי שראש הממשלה שרון פיטר את נעמי בלומנטל מכהונתה כסגנית שר התשתיות, בעקבות שתיקתה כשנחקרה במשטרה על מימון אספת פעילים במלון סיטי-טאוור, מדווחים העיתונים כי אותו שרון מקבל את חוקריו בעוגיות וחיוכים וחוזר ואומר, "לא ידעתי, אני לא עוסק בעניינים האלה", בעוד בניו שומרים על זכות השתיקה. וכך, במהדורת יום שישי ה-10 בינואר של "ידיעות", שעסקה בהרחבה בפרשת סיריל קרן, נוצרה סמיכות עניינים מושלמת בין הדיווחים בפרשה לבין הכותרת "זכות השתיקה חזרה לשרון כבומרנג – כך הגיבה נעמי בלומנטל על פרשת שרון, לדברי מקורביה".

לאלֵף או להכניע

"כל הסיפור [משפט שרון נגד עוזי בנזימן ו"הארץ", 1991–2002] התחיל כשבאחד הימים שרון העיר את ויסגלס בטלפון: תשמע מה כותב הנבלה בנזימן, אמר והקריא מעיתון 'הארץ', שמנחם בגין ידע היטב ששרון רימה אותו במלחמת לבנון. למה שלא נתבע? שאל שרון את ויסגלס, וזה ענה: באמת, למה שלא נתבע?". כך מספר אלדד יניב על ימיו כמתמחה וכעורך-דין במשרדו של דב ויסגלס, בספרו האינטרנטי "פניית פרסה".

תפיסת שרון את העיתונות היתה אינסטרומנטלית ולא פחות מכך אמוציונלית. נראה כי מעולם לא הפנים את תפקיד העיתונות בחברה דמוקרטית וראה בה אויב שיש לאלפו או להכניעו. שרון למד להשתמש בעיתונאים ולהפעילם בענייניו ובה בעת להיאבק בעיתונאים אחרים עד חורמה. לא בכדי נהנה שרון משירותיהם של יוצאי עיתונות כאלי לנדאו ואורי דן. האחרון, בספרים שחיבר, היה יותר מכתב חצר, דובר ויועץ – הוא היה מפעל הנצחה של ממש, ותרומתו למיתולוגיזציה של שרון היתה מכרעת.

אחד מכלי ההרתעה והענישה ששרון לא בחל בשימוש בהם נגד העיתונות העוינת היה התביעה המשפטית על לשון הרע. עו"ד ויסגלס, שהיה בצוות שהכין את שרון לעדות בפני ועדת כהן, המשיך איתו בניהול תביעתו נגד המגזין "טיים" (1983) על פרסום כי במהלך ביקור תנחומים על רצח בשיר ג'ומייל, עודד שרון את ראשי הפלנגות לנקום בפלסטינים בביירות. המשפט התנהל בניו-יורק ובו נקבע כי הטענה אינה אמת, אך כיוון שלא נמצאה הוכחה לכוונת זדון, שרון לא זכה בפיצוי. הוא המשיך ותבע את "טיים" בתל-אביב על בסיס המשפט בניו-יורק, והגיע להסדר עם המגזין על פיצוי בגובה 80 אלף שקל.

עו"ד דב ויסגלס, 14.9.11 (צילום: פלאש 90)

העובדה ש"הארץ" היה מראשי המבקרים את התנהלותו של שרון כשר ביטחון בימי מלחמת לבנון, את האקטיביזם שלו בימין הפוליטי ואת התנהלותו באזורי הדמדומים של החוק, לא חיבבה את העיתון עליו ועל מעגל מקורביו. ואם לא די בכך, באה ההתחככות המעיקה, שהתמשכה על פני 11 שנים תמימות, בניהול משפט הדיבה של שרון נגד "הארץ", בשאלה אם "בגין ידע ששרון רימה אותו" באשר להיקפה המתוכנן של מלחמת לבנון. התביעה הסתיימה סופית ב-2002, בפסיקת בית-המשפט העליון כי בנזימן ו"הארץ" לא עברו עבירת לשון הרע. "בדין קבע בית-המשפט המחוזי שלמשיבים עומדת הגנת תום-הלב. לפיכך ניתן להימנע מנקיטת עמדה ומהכרעה בשאלת אמיתות הפרסום", קבע הרכב השופטים והוסיף: "קביעת 'האמת ההיסטורית' – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית-המשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב".

זה המקום לציין כי שימשתי עורך "הארץ" בכל שנות המשפט, כמו בימי פרשות כ"האי היווני" ו"אננקס-מחקרים", וכעורך "העיר", העיתון שחשף ב-1981 את ממדי הנהירה לשומרון בעקבות מבצע "אנחנו על המפה" שיזם שרון כשר החקלאות בממשלת בגין הראשונה ואת בולמוס רכישת הקרקעות הפרטיות במערב השומרון, והתנגד בעקביות למלחמת לבנון הראשונה. הייתי, קרוב לוודאי, אחד מ"הנבלות האלה", כפי ששרון נהג לכנות את "הארץ" ורבים מעיתונאיו.

האלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן-גל, 16.8.13 (צילום: משה שי)

על יחסי "הארץ" ושרון העיבה פרשה נוספת הקשורה במשפט שרון נגד "הארץ" ובחקירות על השחיתות הפוליטית בימיו כראש ממשלה. זוהי פרשת יאנוש בן-גל, שהסכים להעיד במשפט שרון לצד "הארץ" ולפתע הוזמן, כאיש עסקים פרטי, על-ידי שר התשתיות שרון לטיסה משותפת במטוסו של איל ההון ויו"ר הקונגרס היהודי ברוסיה, ולדימיר גוסינסקי, לפגישות עם אנשי גזפרום לבדיקת אפשרות של מכירת גז לישראל. עם שובו מן הנסיעה, מילא אמיר אורן איש "הארץ" תפקיד מרכזי בחשיפת הפרשה ובסיקורה.

והנה, בהפתעה גמורה צצה פרשת סיריל קרן, הכותרות באו בזו אחר זו, ונושא השחיתות הקשורה בשרון ובמקורביו עלה לראש סדר היום ועימו גלי הביקורת כלפי עצם הפרסום: מצד אחד העצמה בוטה של כוחו של העיתון וטוויית תיאוריות קשר פשטניות – מזימה חוצה גבולות בין עיתונות למשטרה וגורמי משפט כדי לחולל מהפך פוליטי. ומנגד, ניסיון לגמד את הסיפור באמירות המצמצמות את העבודה העיתונאית שנעשתה בפרשה לכלל קבלת מסמך פנימי, שהדלפתו היא מעשה מגונה ופרסומו הוא בלתי אחראי.

הקשר השמאלני

ייתכן שהיועץ המשפטי רובינשטיין הריץ בראשו תיאוריית קשר רבת משתתפים, כאשר בניגוד לטבעו – תוך שתי יממות מרגע הפרסום הורה לראש מח"ש ערן שנדר לחקור את ההדלפה. ייתכן שרובינשטיין העלה בדעתו מדליף סדרתי שהציף חקירות רגישות קודמות. מי יודע, אולי אפילו ראה בדמיונו מדליף-כביכול בסדר הגודל של ראש אגף החקירות במשטרה משה מזרחי, שעימו חלק את תקופת כהונתו ויחסים טעונים.

ליאורה גלט-ברקוביץ', הפרקליטה הבכירה במחוז המרכז, שליוותה את התיק, רחוקה מלהתאים לתיאוריית קשר. היא מתאימה דווקא להגדרה הקלאסית של מקור עיתונאי. היא אינה מדליפה "מקצועית", אלא אדם שיזם ועשה מעשה חד-פעמי. היא בעלת מעמד מקצועי בכיר בחקירה הרגישה, ובה בעת אזרחית מודאגת. המניע שלה לחשיפת המידע היה רעיוני ולא אישי, פוליטי ולא פרסונלי, ושאיפה להביא תיקון ציבורי על חשבון נאמנותה הארגונית. היא העדיפה במקרה זה להסתכן בחשיפת מידע החשוב במיוחד להולכים לקלפי על פני חשאיות החקירה.

ליאורה גלט-ברקוביץ' (צילום: "העין השביעית")

גלט-ברקוביץ' ראתה עצמה (על-פי תביעת הנזיקין שלה נגד "הארץ", שלטענתה אחראי לחשיפתה כמקור) כ"מתריעה בשער". היא סברה כי "זכותו של הציבור בכלל, וערב בחירות בפרט, לדעת על קיומה של חקירה בחשד לשוחד נגד ראש הממשלה המכהן, המתמודד על כהונה נוספת. בנסיבות אלה החליטה התובעת לחשוף את הפרשה בפני הציבור הרחב, ובחרה לעשות כן באמצעות עיתון 'הארץ' וכתבו".

גלט-ברקוביץ' מעידה כי פגשה ישירות את ברוך קרא רק יומיים לפני הפרסום בעיתון. היא מסרה לקרא מידע בעל-פה בעניין פרשיית השוחד והעתקי עמודים מטיוטת הבקשה לחיקור דין ועותק מהמכתב לפרקליטת המדינה. החומר הזה צולם בבית-החולים שבו נפגשה עם הכתב. לדבריה, החומר נמסר לקרא רק לצורך מתן תוקף למהימנות המידע שמסרה.

אילו היתה מאבטחת עצמה כראוי במעשה ההדלפה החד-פעמי הזה, היה המקור לפרשה נותר עלום והיא היתה ממשיכה בשגרת חייה המקצועיים. האומנם העלתה בדעתה כי תיערך בעניין חקירה שאפתנית, חסרת עכבות מפני חשיפת מקור ונטולת מעצורים מאיסוף לא סלקטיבי של פלט שיחות של עיתונאי? גם אנחנו ב"הארץ" היינו שאננים מדי באמונתנו כי שום גורם משפטי לא יפעיל אמצעים קיצוניים כדי לאתר את "מוסר המידע" ולא יעז לחקור את "מפרסם המידע", עיתונאי בעת מילוי תפקידו. לא היה – לא לכתב "הארץ" ולא לעורכיו – מושג על מידת הלחץ בסיר שבו התבשל היועץ המשפטי לממשלה, לחץ שהביא להחלטה כה מהירה, כה קיצונית וכה מסוכנת ליחסי מקור-עיתונאי מאז ועד היום.

ליאורה גלט-ברקוביץ' וברוך קרא באחד הדיונים בתביעה נגד "הארץ", 2.11.10 (צילום: "העין השביעית")

מרגע שהמדליפה נחשפה, הפכה פרשת סיריל קרן לפרשת גלט-ברקוביץ', ועימה הוסט הדיון מאריאל שרון אל הפרקליטה וליועץ המשפטי. מכאן היה כל המעוניין יכול לגלגל עיניים ולחשוף את המזימה שחרשו אויבי שרון, השתולים לא רק בעיתונות, אלא גם בגופי החקירה הממלכתיים. כך פועלת כנופיית שלטון החוק.

הספין אכן הצליח. העיסוק בשאלה המסובכת של נתיב כספי מימון המפלגות, הון-שלטון בגרסתו הראשונה, הוחלף בשאלה מיהו המדליף ומהי המזימה. "הארץ", עיתון לא אהוד על מעגליו המורחבים של "פורום החווה" ולא חביב על יועצים משפטיים לגווניהם ולדורותיהם, מצא עצמו במצבה של הארמיה השלישית שלושה עשורים קודם, נצור מכל עבר. גם דעת הקהל לא גילתה אהדה יתרה לחיטוט בענייניו הכספיים של ראש הממשלה, וחלקים בה היו בשלים לאמץ את הטיעון המגושם של קנוניה להפלתו ערב בחירות.

עם צמר גפן (א)

בסוף ינואר 2004 תיאמו יואל מרקוס ואריאל שרון את פגישת השגרה התקופתית שלהם. שרון הציע את יום שישי ה-30, אחר הצהריים, מרקוס התנצל כי דווקא באותו שישי נבצר ממנו לבוא. השניים סיכמו על יום שני, 2 בפברואר, ב-09:30, בבית ראש הממשלה בירושלים.

מרקוס הצטיין בנגישותו לראשי המערכת המדינית וטיפח מערכות יחסים מורכבות עם כמה מראשי הממשלה, לא חשוב מאיזו מפלגה, ובראשם רבין ושרון. יחסים אלה ידעו ידידות עמוקה ותקופות ברוגז מוחצנות, ועדיין לא היה מתחרה למרקוס בפגישות בארבע עיניים מתחת לרדאר היועצים, הדוברים ופקידות הלשכה. ההידברות בין מרקוס לרוה"מ היתה דו-סטרית וישירה. מרקוס שמר על איזון דק בין ליטוף לעקיצה ואסף לא מעט סקופים בשנותיו הרבות ככותב המאמרים הבולט ב"הארץ".

מרקוס בא ביום שני לבית ראש הממשלה בירושלים והצטרף אליו לארוחת בוקר מאוחרת. במהלך השיחה סיפר שרון כבדרך אגב שהוא עומד להציג תוכנית לפינוי חד-צדדי של 17 יישובים בעזה, 7,500 איש בסך-הכל, כמספר הישראלים ברצועה כולה. מרקוס, בעל חושים חדים לסקופים, הרגיש שזה לא תרגיל, וכי נפל עליו סיפור ענק. אך בעודו מנהל תרשומת מן השיחה, שמע את שרון אומר שבשעה שתיים יודיע על כך בישיבת סיעת הליכוד בכנסת, והבין שהסיפור הולך לחמוק לו מבין הידיים. אולי זה גם מה ששרון חשב.

ynet: "דבריו של ראש הממשלה לעיתון 'הארץ' זיעזעו את המערכת הפוליטית", 2.2.04

עם תום השיחה ירד מרקוס לתל-אביב והעלה על הכתב את תמציתה. עד שסיים לכתוב הסתיימה ישיבת המאמר הראשי, והוא תפס את עורך המשנה יואל אסתרון ואותי כדי לתאר את אכזבתו מהחמצת הסקופ.

הצצנו בשעון. נותרה שעה עד תחילת ישיבת הסיעה. "בוא נעלה אותה עכשיו לאתר", הצענו, "ובמקביל תוכל לכתוב טקסט מורחב למהדורה המודפסת". מרקוס, הנוהג לדקדק בסדרי כתיבתם והופעתם של מאמריו – קודם דפוס ואחר-כך רשת – קלט מיד שהסיפור שלו חוזר להיות סקופ השנה והתיישב להכתיב אותו לאחד מעורכי האתר. בתוך עשר דקות היה הסיפור ברשת ובתוך עשרים בכל מהדורות החדשות בעולם. יחד עם שאר העולם שמעו אותם במבזקי החדשות גם שלושה שרים המומים שיצאו באותו רגע מפגישה עם ראש הממשלה, שבה לא הזכיר כלל את הנושא. כששרון הגיע לסיעה, כבר היה ברור לכולם מהו הנושא.

"לא היית בעיני שרון אחת מ'הנבלות' של 'הארץ', כפי ששרון נהג לכנות אותנו?", שאלתי אותו השבוע.

"ממש לא. שרון אף פעם לא ניבל את הפה בשיחות איתי. אולי אנשי החווה דיברו ככה, אני לא יודע".

עם צמר גפן (ב)

22 במאי 2005, מושב שלישי בכנס לקראת ההתנתקות, מכון ון-ליר. 16 חודשים אחרי ששרון סיפר ליואל מרקוס על הרעיונות הראשוניים לתוכנית היציאה מרצועת עזה והעתקת היישובים היהודיים אל תחום הקו הירוק, תוכנית ההתנתקות בישורת האחרונה. כבר גובשה תשתית מדינית, צבאית ולוגיסטית למהלך, והתוכנית אושרה במליאת הכנסת באוקטובר 2004. נותרה התנגדות המועמדים לפינוי, המגובים בגופי המאבק הפוליטיים, הדתיים והרעיוניים.

מנחה המושב הוא אמיר אורן והדוברים הם נחום ברנע ואמנון אברמוביץ'. אברמוביץ' בא עם משנה סדורה, שתיקרא מאז ואילך קונספציית האתרוג:

הצורך לחלץ חלק גדול ממצביעי הליכוד מתפיסת ארץ ישראל השלמה הוא יותר אקוטי מאשר להתמודד עם שחיתות במרכאות או שלא במרכאות", קבע אברמוביץ' והוסיף: "[...] אני בניגוד למנחה, עמיתי מר אורן, חושב שצריך לשמור על שרון כמו על אתרוג – גם בקופסה אטומה וגם עם ספוגית וגם עם צמר גפן – כי הוא היחיד שבאמת מסוגל לבצע את הדבר הזה. הרי הוא הקים את הדבר הזה".

קביעתו של אברמוביץ' הוצגה כמובן כלפי העתיד, אך היה בה כדי לגרום לעיתונאים ותיקים לפשפש במעשיהם ולתהות אם אמנם היה עליהם לאתרג את ראש הממשלה ולחסוך ממנו חשיפת של עננת השחיתות שריחפה מעל משפחתו ועל מקורביו, בתקווה שיגשים להם חלומות פוליטיים, או ללבות את אש הביקורת כדי שיפסיד בבחירות ויוחלף במי שבכוונתו להגשים עבורם את חלומותיהם הפוליטיים.

מרדכי קרמניצר, היום סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ואז עמית מחקר בכיר במכון, הגיב על דברי אברמוביץ' מעל דפי "העין השביעית" ביולי 2005:

מסקנתו [של אמנון אברמוביץ'] בדבר היחס המגונן כלפי שרון החדש מסוכנת והרסנית מאין כמותה. היא מסירה מן העיתונאי את החובה לטפל בנושאי סיקורו ללא משוא פנים: בהתנתקות – לגופה, ובהתנהגות פלילית, מושחתת או בלתי תקינה של שרון ובניו – לגופה. לפי שיטת אברמוביץ' הופך העיתונאי להיות 'בעל עניין' – למי שיש לו מטרות לחסל אויבים, ומי שיש לו לקוחות שבהם הוא נוהג כיחצן. ברור שהחירות שאברמוביץ' לוקח לעצמו חייבת להיות נתונה לכל עיתונאי: כל עיתונאי ואתרוגיו, כל עיתונאי ואויביו [...] התוצאה היא שאותה התנהגות של איש ציבור תישפט אחרת לפי השתייכותו, באותה עת, לאחת הקטיגוריות שהוזכרו. במקום שיפוט ענייני, במקום שיפוט מוסרי שמטבעו חייב להיות שוויוני, מתקבל שיפוט מוטה ומעוות".

רפלקסים וחושים

נותרה אפוא השאלה, מה גרם לשרון לשנות את טעמו ולצאת לפרק את מפעל ההתיישבות, ממשיך המורשת הבטחונית מימי תש"ח, שיש לו חלק משמעותי בהקמתו ובטיפוחו?

כיוון שעיתונאים, כמו היסטוריונים, אמורים לחפש בכל תהליך מכונן את הרצף ואת הפשר, הרי זה אך מתבקש לטוות את חוטי הקשר בין גל החקירות ששרון ובניו היו נתונים בהן לבין יוזמת ההתנתקות. והשאלה הזאת מלווה אותנו עד היום.

אמנון אברמוביץ' הציע באותו מושב בכנס ההתנתקות תשובה מעניינת. "שרון", הוא אומר, "נבחר ב-2001 כשיש לו כל מה שהיה לו כל השנים – אינסטינקטים ורפלקסים וחושים – חוץ מדבר אחד שאין לו ולא היה לו: השקפת עולם. בחושיו הוא הבין שהמצב לא יכול להימשך. משהו צריך לקרות, והמשהו הזה הוא בכיוון מנוגד לקו שבו הלך משנת 1968/9: ויתורים כואבים ומדינה פלסטינית. מתחת לכותרת הזאת לא היתה שום תוכנית".

"עד הסוף המר", דודו גבע ב"הארץ"

יש מי שסבור כי שרון התעייף מגלי החקירות התוקפים אותו, ושינה כיוון פוליטי בתקווה ליהנות מרוח גבית. יש המציינים כי בעוד שחבורת היועצים ב"פורום החווה" הביעה ספקנות ואף התנגדות לרעיון ההתנתקות בשלביו הראשונים, אריאל שרון דבק בו ועימו בניו ועימם היועץ הקרוב ויסגלס. האם כל אלה קיוו לרוח חדשה שתנשב לא רק בין שני העמים, אלא גם בין התקשורת ורשויות המשפט ואכיפת החוק לבין מסדרונות השלטון?

האם האפשרות לתפנית כזאת בעלילה הידהדה בראשו של מני מזוז, היועץ המשפטי שנכנס לתפקידו אחרי אליקים רובינשטיין בתחילת 2004? מזוז קיבל מעדנה ארבל, ממלאת-מקומו של רובינשטיין, המלצה להעמיד לדין את החשודים בפרשת "האי היווני", אך בחר לסגור את התיק. דבר ידוע הוא שיועצים משפטיים הם חסיני תקשורת ועמידתם איתנה בפני הלכי הרוח בציבור. אבל האם לקח מזוז בחשבון את האוושה המסתמנת, שסגירת התיק תתקבל בברכה על-ידי חלקים ניכרים בציבור, שקיוו – כל מחנה וטעמיו – כי שרון עומד להגשים את חלומם המדיני? במסעותי לצורך כתיבת טור זה שמעתי גם את התיאוריה הזאת, שעל-פיה מזוז היה המאתרג הראשון, חצי שנה לפני שאברמוביץ' ניסח את קונספציית האתרוג.

מה קרה לאריק?

"מה קרה לאריק?", שואל דב ויסגלס בספרו "אריק שרון, ראש ממשלה במבט אישי", ומשיב: "זמן רב לאחר מכן הזדמן לי לשוחח בנושא עם אחד מבכירי הרופאים בישראל, שאמר לי כי לתקלה שגרמה לשטף הדם הקטלני במוחו אחראים הרופאים, שדיללו מעבר לנדרש את דמו. נראה, כך אמר, כי שטף הדם נגרם בעטיה של עלייה חדה בלחץ דמו סמוך לאירוע. כלי הדם של איש שכמותו מחוררים וסדוקים", הסביר הרופא, "וכשהדם דולל כמים, כל עלייה בלחץ עשויה לגרום לפריצתו".

"אריק שרון - ראש ממשלה, מבט אישי", דב ויסגלס

"מה העלה את לחץ דמו?", שואל ויסגלס ומשיב: "התשובה היא שאינני יודע. אך האירוע היחיד שאותו אני מעלה על דעתי הוא אירוע בהקשרן של החקירות".

ויסגלס מספר כי ביום שקדם לשבץ, יום שלישי, 3 בינואר 2006, נפתחה מהדורת "חדשות 10" בדיווח על הודעה שהגישה משטרת ישראל לבית-המשפט המחוזי, ובו מאשרת המשטרה לראשונה שהיא מקיימת חקירה נגד ראש הממשלה שרון, החשוד בקבלת שוחד ממרטין שלאף, וכי המשטרה החרימה את מחשבו של שלאף בשל החקירה.

ויסגלס מספר כי כמה חודשים קודם לכן החרימה המשטרה לפטופ וטלפון סלולרי של שלאף – לא מרטין אלא ג'יימס שלאף, אחיו של מרטין, חרדי לומד תורה בירושלים, בתקווה למצוא שם ראיות לשוחד שמרטין נתן כביכול לשרון. פרקליטיו של ג'יימס עתרו לבית-המשפט בבקשה להחזיר את המכשירים שנתפסו, והמשטרה התנגדה להחזרת החפצים במענה השגרתי שהם נדרשים ל"חקירת השוחד" נגד שרון. הידיעה ב"חדשות 10" ציטטה את תשובת המשטרה.

מיום ההחרמה חלף אמנם זמן רב, אבל די היה בכותרת המובלטת, לפי ויסגלס, "כדי להוציא את אריק מדעתו". באותם ימים התנהלו במלוא העוצמה החקירות נגד בניו עמרי וגלעד ונגד ידידיו מרטין שלאף וסיריל קרן. "לשרון עצמו אין מושג מן המתרחש, אין הוא יכול לעזור, אין הוא יכול להשפיע, חוסר האונים שיגע אותו", מסכם ויסגלס, ומצר על כי הניח לשרון לחזור לחווה לאחר האירוע המוחי הראשון, שבועיים קודם לכן. "היינו צריכים להתעקש שהוא ילון בבית ראש הממשלה בירושלים, קרוב יותר לבית-החולים הדסה".

אחרית דבר

תיק שרון–בן-גל–גוסינסקי נסגר בראשית 2001 "מחוסר ראיות מספיקות כנגד כל אחד מהחשודים". עם זאת כתבו היועץ המשפטי רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל בחוות דעת משותפת: "תיק זה מדגים את הדילמות הקשורות בקבלת החלטותיה של התביעה הכללית, במתח שבין תחושת אי-תקינות העולה מן התיאור דלעיל לבין הצורך בראיות שמעבר למישור המינהלי, לשם הגשת תיק פלילי. במקרה דנן גם המבקש לדון לכף זכות את כל המעורבים אינו יכול להשתחרר מרשמי המסכת שהוצגה לעיל כלפי דרך התנהגותם של אישי ציבור בתחום המשיק שבין ענייני ציבור לענייניהם האישיים, אף אם לא הגיע לכלל עמידה במבחנים המשפטיים להוכחת עבירה פלילית".

אליקים רובינשטיין היה תקיף יותר בקשר לחקירת "האי היווני". פרקליטת המדינה ארבל כבר ניסחה טיוטת כתב אישום בפרשה, ורובינשטיין סמך עליה את ידיו. אבל רובינשטיין סיים את כהונתו בסוף 2003, ומחליפו מני מזוז הפך, כאמור לעיל, את ההחלטה. בין נימוקיו של מזוז היתה העובדה שלא רק גלעד שרון קיבל שכר מופלג בפרויקט בלי להציג תמורה הולמת לגובהו, אלא גם מועסקים אחרים בו. ויותר מזה, מזוז נטה להאמין ששרון, בגילו ובלחץ הבטחוני, המדיני והפוליטי שהוא נתון בו, לא עסק בפועל בפרטי ההתנהלות היומיומית של בניו בניהול החווה והחברות שבבעלותם ובתנועות הכספיות הכרוכות בכך.

עמרי שרון מתייצב בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. 27.2.08 (צילום: רוני שיצר)

באוגוסט 2005 הוגש נגד עמרי שרון כתב אישום על רישום כוזב במסמכי תאגיד, עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות בעת היותו מנהל קמפיין הפריימריז של אביו בליכוד ב-1999. הוא הורשע והודה בעסקת טיעון, ולאחר ערעור על חומרת העונש למחוזי ולעליון, התחיל לרצות את שבעה חודשי המאסר שנגזרו עליו בפברואר 2008 בכלא מעשיהו. כעבור ארבעה חודשים שוחרר.

תיק סיריל קרן נסגר סופית רק כעבור עשור. בראשית 2013 ובעקבות עתירת עמרי שרון לבג"ץ בדרישה להכריע בתיק, נמסרה תשובת המדינה על-ידי פרקליט המדינה משה לדור: התיק נסגר בגלל חוסר ראיות, בין היתר משום שהחשוד המרכזי בלקיחת השוחד, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, "אינו כשיר לעמוד לדין".

ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון החלה ב-15 באוגוסט 2005 והסתיימה ב-11 בספטמבר בה, ללא שפיכות דמים. העימות עם הארגונים הפלסטיניים בעזה לא דעך, אלא החריף והידרדר. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אליהו מצא קבעה ב-2010 כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולה במפונים", וכי מלאכת שיקומם רחוקה מסיום.