רועי שרון, יליד 1975, מסקר את המתנחלים והציונות הדתית עבור ערוץ 10 מאז 2010. קודם לכן שימש כתב השטחים של "מעריב" במשך ארבע שנים. בשבועות האחרונים עוסקת התקשורת בהרחבה במאבק הציבורי סביב שכונת האולפנה בבית-אל, שבג"ץ הורה לפנות משום שנבנתה על קרקע פרטית.
כיצד נראה בימים אלה סיקור המאבק על הבתים בשכונת האולפנה? האם המערכת שבה אתה עובד מגלה בכך עניין?
"בשלב הזה עדיין אין, לא בהתנחלויות ולא במערכות כלי התקשורת, אווירה כאילו אנחנו הולכים לקראת פינוי גוש קטיף. בשבועות האחרונים היו לי כמה כתבות משכונת האולפנה, על ההתפתחויות האחרונות, כי נותרו פחות משבועיים עד לפינוי השכונה לפי פסיקת בג"ץ, אבל אין עדיין דיווח יומיומי. כשבשבוע שעבר תושבי השכונה אירגנו מסיבת עיתונאים לקראת שעת שידור המהדורה, שלחנו לשם ניידת שידור, אבל במהדורה עצמה התעלמנו מזה. זה עדיין לא שווה פריצה כדי לדווח מה יש לתושבי שכונת האולפנה לספר לאזרחי ישראל.
"לקראת פינוי בית המריבה בחברון, כל יום היה כתב שדיווח משם עד שזה קרה. עכשיו המצב אחר, כי בשכונת האולפנה אין התקהלות של מאות פעילים, רעולי פנים, עם דוקרנים בידיים. אי-אפשר כל יום מחדש להביא סינק של תושב שמצטלם עם ילדה על הידיים ואומר, 'זורקים אותנו מהבית'. את זה מספיק להביא פעם אחת".
היחס של תקשורת הזרם המרכזי למתנחלים מחבק יותר מאשר בעבר?
"בשנים האחרונות המתנחלים עובדים יותר ויותר עם משרדי יחסי-ציבור. בניגוד למה שהיה בתקופת ההתנתקות, לדוגמה, היום לכל מאחז יש יחצן ולכל רשות מקומית יש דובר. זה הרבה יותר מסודר, ומטבע הדברים זה משרת אותם באופן משמעותי. אנחנו כבר לא במערב פרוע כמו שהיה פעם. כתב לא יכול להגיד מה שהוא רוצה בלי לקחת בחשבון את היום שאחרי. כמו בכל התחומים, אם יום אחד אתה יורד על פוליטיקאי, מחר הוא ייתן סיפור בלעדי למתחרה שלך. לכן יש יותר זהירות והתחשבות. נותנים למתנחלים את זכות התגובה, את האפשרות להתבטא ולהעביר גם את המסר שלהם. מצד שני, אני לא חושב שיש אווירת חיבוק. ברגע שניתן פסק דין של בג"ץ, ההתבטאויות שלנו בתקשורת נעשו מאוד לא נוחות עבור המתנחלים. רוב הספינים שמפיצים בימין לא חודרים את הפילטר של כלי התקשורת".
כיצד משתנה היחס אליך ככתב בין החלקים השונים של ציבור המתנחלים?
"הזרם המרכזי בימין כבר לא מצפה מהעיתונאים שיהיו שופר, שיהיו ערוץ 7. הם מבינים שמדובר פה בכלי תקשורת מרכזיים, והדרישה היחידה שלהם היא הגינות. לא מעבר לזה. אבל בעיני אנשי הזרם הקיצוני, כל מי שאומר מה שנתפס אצלם כמלה רעה, כל מי שמצטט את מה שהשופט ג'ובראן אמר על מיגרון ולא את מה שאחד הרבנים בימין אמר, מסומן. מבחינתם, בכל מקרה התקשורת היא עוינת, ובזה מתחיל ומסתיים הסיפור. לכתב של הזרם המרכזי קשה מאוד לעבוד באירועים כאלה, כשמתנקזים אליהם כל מיני גורמי שוליים".
כלומר, הם רואים שאתה מגיע מערוץ 10 ואוטומטית לא נותנים בך אמון ומסרבים לשתף פעולה?
"גם זה קורה, הרגשתי את זה גם כשהייתי כתב של 'מעריב'. פה ושם יש להם דוברים שמנסים לבוא בגישה קצת יותר פתוחה, אבל לאירועים של פינויים והפרות סדר יש דינמיקה אחרת, שבה אין בעל בית, אין מבוגר אחראי, ואיש הישר בעיניו יעשה. כל נער רעול פנים יכול לאיים עליך שאם תצלם, הוא ישבור לך את המצלמה".
איך אתה, ככתב שנדרש לסקר את התחום, מתמודד עם היחס הזה?
"אחרי הרצח של משפחת פוגל, לדוגמה, היו התפרעויות וזריקות אבנים והציתו כמה שריפות. כשהצלחתי צילמתי אותם, וכשהם זיהו שאני מצלם התחפפתי מהמקום. צריך להבין שחלקם יודע שהתמונות עלולות להפליל, ואצל אחרים מדובר בתפיסה אידיאולוגית-דתית. מבחינת הרב גינזבורג, התקשורת היא 'קליפה', גורם שלילי, שאסור לשתף איתה פעולה. זה לא כמו הצבא, שבו אתה יכול להשפיע מבפנים. תקשורת הזרם המרכזי היא משהו פסול, שלילי, נקודה, סוף. היחס הוא – 'אל תצפה מהם לכלום, ואחרי זה אל תופתע'. העוינות נגד התקשורת מחלחלת גם דרך רבנים, וגם דרך עיתונות אלטרנטיבית. התקשורת היא יעד מאוד פופולרי בשנים האחרונות בחוגי ימין.
"לגבי שכונת האולפנה, מה שיכול לשחק לטובת התקשורת זה התושבים עצמם, שהם ממלכתיים ומתונים. זה לא כמו בבית המריבה בחברון, שם, במהלך הימים של הפרות הסדר, התקשורת בכלל לא יכלה להיכנס אל הבית".
אם כך, האם אין בסיקור של הנעשה בשכונה העצמה גדולה מדי של עמדות המיעוט הקיצוני?
"התקשורת תמיד נוטה להעצים את הקיצוניים. מאז ומעולם ובכל התחומים. בימין זה בולט מאוד. 300 אלף המתנחלים שקמים בבוקר והולכים לעבודה לא מעניינים את התקשורת. אנחנו מתעניינים בכמה מאות שעושים 'תג מחיר' והפרות סדר ושורפים מסגדים, אבל אני חושב שאני וכל יתר חברי תא כתבי השטחים מבינים את ההבדל בין האוכלוסיות ומתייחסים לזה בסיקור.
"בעיתון 'ידיעות אחרונות', למשל, פירסמו בחודש האחרון כל יום תמונה של משפחה שגרה בשכונת האולפנה. יכולת לראות שאלה אנשים נורמטיביים ולא רעולי פנים. זה כבר מלמד אותך על אופי האנשים שם, כי על חוות מעון, בשנת 2000, אי-אפשר היה לעשות את הפרויקט הזה".
(צילום רועי שרון: אלדד רפאלי)