לקראת השעה עשר בבוקר סיים יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להספיד את אריאל שרון. מיד אחריו ניגש לדבר סגן נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן. בגלי-צה"ל היה אחראי על השידור, כמדי בוקר בימים ראשון עד רביעי, רזי ברקאי. הוא הסביר למאזינים שבאופן חריג גלי-צה"ל לא תעבור לאולפן החדשות כדי לשמוע את עדכון חדשות של השעה עשר, אלא תמשיך בשידור החי. ברגעים הקצרים שחלפו בין סיום דבריו של אדלשטיין לראשית דבריו של ביידן הסביר ברקאי שעל אף שגלי-צה"ל לא תפנה לאולפן החדשות, אין למאזינים מה לדאוג: "שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה", קבע.

"שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה". רזי ברקאי (צילום: משה שי)

רק לעתים רחוקות ממש שומעים בצורה כל-כך ברורה, כל-כך בוטה, כל-כך ישירה, את אחת האמיתות הגדולות והסמויות של עולם החדשות. למעשה, לא תהיה זו הפרזה לומר שזו אחת הפעמים היחידות (בהעדר תיעוד מסודר שיגלה אחרת) שהאמת הזו נשמעה בישראל מאז שנשמעה לראשונה ב-18 באפריל 1930 במשדר חדשות רדיו של ה-BBC הבריטי.

באותו יום, במה שאמור היה להיות מבזק חדשות של השעה 18:30, אמר קריין הרדיו של הרשת את הדברים הבאים: "ערב טוב. היום יום שישי הטוב. אין חדשות" (there is no news). כיוון שלמבזק החדשות הוקצו כמה דקות, עברה ה-BBC לשדר קטעי פסנתר, ובחלוף כמה דקות חזרה לשידוריה הרגילים.

"שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה", אמר ברקאי כדי לומר למאזינים שהם לא הפסידו דבר. אך מדוע צריך לחכות שראש ממשלה ילך לעולמו, מדוע צריך לחכות לביקור של אישיות רמת דרג כדי לומר את מה שברור לכל, שלא בכל שעה, ולעתים אף לא בכל יום, קורה דבר מה חשוב?

מובן שהמונח "חשוב" הוא מונח סובייקטיבי לחלוטין. תמיד ניתן למצוא דבר מה חשוב שקרה בשעה האחרונה לאדם כלשהו. אני, למשל, הייתי ממש רעב בשעה האחרונה והתלבטתי מה לאכול. זו היתה התלבטות ארוכה ומייסרת ובסופו של דבר גמרתי אומר לאכול לביבת ירקות. היא היתה די טעימה, אם כי הייתי כל-כך רעב שאכלתי אותה כשהיא היתה קרה. קורה.

בעיני זה האירוע החשוב ביותר שקרה בשעה האחרונה, אך אני מסופק אם הוא יגיע למבזק החדשות. אבל כאשר חושבים על זה, אירועים לא פחות יומיומיים, טריוויאליים ומטופשים מגיעים למבזקי החדשות פשוט משום שצריך למלא אותם במשהו. למעשה מבזקי החדשות ברדיו הם הבעיה הכי קטנה של עולם החדשות הרווי, כיוון שהם קצרים.

השעה נגמרה, שעה חדשה החלה

חשבו על משדרי החדשות בטלוויזיה. החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד אחרי חצות, ממלאים ערוצי הטלוויזיה את האוויר באינסוף משדרי חדשות שבהם מסבירים לנו מה היה ואז מה א' אומר על מה שהיה ומה ב' אומר בתגובה לא' שאמר את דעתו על מה שהיה. ואז פותחים בדיון. אל הדיון מזמינים את ג', ד' וה' כדי שיחוו את דעתם על מה שאמרו א' וב', וכך משמידים כמה דקות.

כאשר הכל כבר נאמר על מה שהיה ואולי גם על מה שיהיה ("רק ימים יגידו", יסיים המנחה), עוברים לדבר על מה שקורה במקומות אחרים: בארצות-הברית, באירופה, באפריקה. מציגים סרטונים מיוטיוב, יוצאים למשאל רחוב, ובאין ברירה מראים תמונות של ציפורים נודדות כסמל למזג האוויר, אותו מזג אוויר שמשתנה בישראל רק אחת לחצי שנה.

אנחנו נאלצים להתמודד עם כל המלל הטרחני והבלתי פוסק הזה פשוט כיוון שלאף אחד אין אומץ לקום ולהגיד את הברור מאליו: "שום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה". חשבו כמה זמן היה מתפנה בערוצי הטלוויזיה, כמה מקום היה מתרוקן בעיתונים, כמה שקט היה משתרר באולפני הרדיו אם רק למישהו היה האומץ לומר את המובן מאליו – חברים, היינו שמחים לעדכן אתכם בדברים חשובים, אבל באמת ששום דבר חשוב לא קרה בשעה האחרונה.

מובן שזו פנטזיה. זו פנטזיה כיוון שהקריירה של אנשים רבים מדי תלויה בכך שבכל שעה קורה דבר מה חשוב. למעשה, משדרי חדשות הם מהזולים להפקה. כל שצריך הוא אולפן, שולחן, שניים-שלושה כסאות לאורחים, צלם או שניים ומנחה שבאוזנו תקועה אוזנייה שאליה מועברות הנחיות מחדר הבקרה. זיל הזול.

התוצאה של המערכת הכלכלית-תקשורתית הזו היא חיים בתוך אווירה דחוסה, מתוחה ומעיקה שאין בה אף לא רגע אחד של אוויר לנשימה. מספיק לנסוע ברכב בחו"ל, להאזין לרדיו וללמוד שבאופן מפתיע, בלתי מתקבל על הדעת, העובדה ששעה נגמרה אינה מחייבת קטיעה אלימה של השיר שנשמע. השעה בסך-הכל נגמרה, ומיד תתחיל אחת חדשה. חוץ מזה, שום דבר חשוב לא קרה.