העיתון "מקור ראשון" הפלה את האגודה לשמירת זכויות הפרט כשסירב לפרסם מודעה מטעמה הפונה להומוסקסואלים ולסביות, ועל כן יפצה אותה בעשרות אלפי שקלים. כך קבעה אתמול השופטת רות לבהר-שרון מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בכך הפך בית-המשפט את פסיקתו של בית-משפט השלום, שקבע לפני כשנתיים כי לעיתון עומדת הזכות להימנע מפרסום המודעה.

במוקד המשפט עמדה מודעה בזו הלשון: "את מבולבלת? אתה מפחד? רוצה לדבר על זה? את/ה לא לבד – יש עם מי לדבר, קו הקשר והמידע לקהילה הגאה [...]".

האגודה לשמירת זכויות הפרט, הפועלת למען קהילת הלהט"ב בישראל, פנתה למערכת "מקור ראשון" וביקשה לפרסם את הנוסח שלעיל, אולם בעיתון סירבו. האגודה הגישה, באמצעות עורכי-הדין דורי ספיבק והישאם שבאיטה, תביעה נגד חברת מקור-ראשון-המאוחד בע"מ, בדרישה לפיצוי בלא הוכחת נזק בסך 60 אלף שקל. הנתבעת טענה, באמצעות עו"ד כרמית בר-און, כי פרסום המודעה ב"מקור ראשון", עיתון הפונה לקהל שצביונו דתי-לאומי, היה עלול לפגוע ברגשות הקוראים.

בית-משפט השלום קיבל את עמדת "מקור ראשון". השופטת לימור רייך ציינה בפסיקתה כי החברה המפעילה את העיתון פעלה "מתוך מניע של שמירה ואחריות כלפי קהל לקוחותיה ולא מתוך אפליה אסורה". על פסיקה זו עירערה האגודה לבית-המשפט המחוזי, וזאת באמצעות עורכי-הדין הישאם שבאיטה ומשה שוחטמן. "מקור ראשון" חזר על עמדתו כי לא היתה כל אפליה אסורה, וזאת באמצעות עו"ד מתנאל מזור.

השופטת לבהר-שרון קבעה כי בניגוד לעמדת "מקור ראשון", פרסום מודעה בעיתון מגזרי נכלל בגדר "שירות ציבורי", שבו אסורה האפליה על-פי חוק. "אמנם החוק אכן מגדיר 'ציבור' כ'ציבור בלתי מסוים', ואולם הגדרה זו באה, כפי שצוין בדברי ההסבר, 'להבטיח שלא ניתן יהיה להתחמק מתחולת החוק מעצם האפליה, באופן שאי-מתן השירות או מניעת הכניסה לסוג מסוים של אוכלוסייה יגרמו לכך שהמקום או השירות לא ייחשבו כעומדים לשימוש הציבור'", כתבה השופטת. "אינני סבורה שאפשר להיתלות בטענה שמדובר בציבור בלתי מסוים, טענה שבאה בניסיון לעקוף את איסור האפליה, שכן מדובר בציבור בני-אדם ששווים בעיני החוק, כאשר קיים איסור מפורש לאפליה בשל נטייה מינית כזו או אחרת".

"אני סבורה שככלל, פרסום מודעה בעיתון נכלל באופן מובהק בהגדרת 'שירות ציבורי'. פרסום בעיתון הוא האמצעי הוותיק ביותר, לפני תקופת האינטרנט, לפרסום, וכידוע, עיתונים מתפרנסים מפרסום המודעות לציבור הרחב. לעיתונים חשיבות בשיח הציבורי, ולא מדובר בעסק פרטי 'רגיל'. הבמה שהעיתון מעניק, גם במדור הפרסומי, הינה ייחודית, והדבר נכון, כאמור, גם בעידן המודרני. משכך אני סבורה כי פרסום מודעות בעיתון הוא ללא ספק אחד מאותם שירותים שנכללים בהגדרת 'שירות ציבורי'".

כתבה ב"מקור ראשון" על הומואים ולסביות, אפריל 2009

השופטת לבהר-שרון הוסיפה בהמשך פסק הדין כי בית-משפט השלום טעה כשקבע כי הסירוב לפרסם את המודעה לא העיד על התנגדות בעיתון לעמדת האגודה, שכן ב"מקור ראשון" התפרסמו עוד קודם לכן כתבות בנושאי זהות מינית. "נימוק זה מלמד דווקא היפוכו של דבר!", נכתב בפסק הדין של המחוזי. "עצם העובדה שהמשיב עצמו פירסם בעבר כתבות שעוסקות בזהות המינית שקשורה לקהילה הגאה לא יכולה להסביר את התנגדות העיתון לפרסם את המודעה, שהיא מודעה שאינה יכולה לפגוע בקהל קוראיו, אלא באה ממקום של הושטת עזרה.

"לא ניתן להתעלם מהאופי הציבורי של המודעה נשוא הדיון, שמעבירה מידע על שירות ציבורי חשוב, ואולי אף קיימת דווקא חשיבות לפרסמה גם בעיתון שפונה למגזר הדתי-לאומי. אינני סבורה כי העובדה שניתן לפרסם את המודעה בעיתון יומי הפונה לכלל הקהל מהווה מענה מספיק במקרה זה, כפי שסבר בית-משפט קמא.

"[...] מדובר במודעה סולידית, שכל ה'פרובוקטיביות' שבה היא למעשה העובדה שהיא מפורסמת מטעם האגודה. תוכן האמור במודעה אין בו כדי לפגוע ברגשות הציבור, בוודאי שלא פגיעה קיצונית וחמורה, ואם הפגיעה נובעת מעצם ההכרה בקיומם של בעלי נטיות מיניות שונות או מכך שהייעוץ ניתן על-ידי גורמים שאינם פועלים בהתאם להלכה, הרי שאין בכך לטעמי להצדיק את אי-הפרסום".

השופטת ביטלה את פסק הדין של בית-משפט השלום וחייבה את העיתון לפצות את האגודה ב-50 אלף שקל, לא כולל הוצאות משפט בסכום של 10,000 שקל.

35563-02-12