הסכם פשרה ייחודי, במסגרת הליך גישור, נחתם באחרונה בין חדשות ערוץ 10 לבין נציגיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא קובע כי נתניהו ימשוך לעת עתה את תביעת לשון הרע שהגיש בפרשת "ביבי-טורס" "בתור מחווה" לערוץ ובגלל "מצבו הקשה", ואילו נציגי הערוץ מתחייבים מצדם לסקר באופן "הגון וענייני" את ראש הממשלה. ובכל מקרה, עם או בלי קשר, "שומרים ראש הממשלה ורעייתו את הזכות לחדש את ההליכים המשפטיים בכל עת".
בכך נקברה, לכאורה, עוד פרשה המעיבה על עתידו של הערוץ החבוט, ועל פניו במחיר נמוך למדי: בלי התנצלות, בלי קנס, בלי הלקאה פומבית. אפשר להמשיך הלאה, עד המשבר הבא (שהגיע שבוע אחר-כך, בדמות איומיו הסדרתיים של רון לאודר למשוך שוב את המשכורת מתחת רגליהם של העובדים אם לא יזורז הסדר פריסת החובות. אבל זאת כבר אופרה אחרת).
אולי בגלל ההרגשה המוטעית שלפיה ערוץ 10 יצא מהפרשה בזול, לא זכה ההסכם הזה להתייחסות ניכרת בעיתונות, והיו גורמים, מתוך הערוץ ומחוצה לו, שאף העריכו ש"ראש הממשלה שוב התקפל". הנה, הוא יצא במסע צלב להוכיח את האמת שלו, ובסוף הסתפק בפירורים. אבל מי שרואה את הדברים כך מחמיץ את התמונה הגדולה: עד כמה גדולה התמורה שעברה התקשורת הישראלית בכלל, וערוץ 10 בפרט, בשנה האחרונה.
(צילום: הינה איצ'יגו, רשיון cc-by-nc-nd)
הסכמי פשרה משפטיים בין כלי תקשורת למושא סיקורם נושאים בדרך כלל חותמת סופיוּת. בין אם כלי התקשורת מסכים להתנצל בפומבי ובין אם לאו, לא נהוגים הסכמים שבמסגרתם הסכימו עיתונאים להשאיר את איום חרב התביעה "בכל עת". בדרך כלל המאיים מסיר את התביעה והמאוים מסיר חלקים נבחרים מטענותיו העיתונאיות, ובכך מסתיימת הפרשה. היתרון מבחינת כלי התקשורת ברור: לאחר שחרב האיום שבה לנדנה, אפשר לחזור לעבודה עיתונאית מקצועית ושגרתית, ללא מורא וללא משוא פנים.
לא כך במקרה הזה. ה"מחווה" של ראש הממשלה, "בשים לב לקשיים הכלכליים החריפים" של הערוץ, יוצרת תלות הדדית נוספת, שתרסן את הערוץ המסורס גם כך. כל אימת שיגיע סיפור בעייתי על ראש הממשלה, מקורביו, מדיניותו ובמיוחד אשתו (שהיא צד לסיפור) – יישקל הפרסום בראי ההבטחה "לסקר באופן הוגן וענייני", הנושאת בצדה איום של השבת התביעה "בכל עת". מציאות כזו תגרום למחלקה המשפטית בערוץ להילחץ ולהלחיץ את הדרג המקצועי, בבחינת "אל תשכחו שהם יכולים לשוב ולתבוע אותנו, ואז חזרנו לנקודת ההתחלה".
בכך מפקידה עצמה חברת החדשות בידיו של ראש הממשלה והופכת שבויה של רצונו הטוב. היא עושה זאת ללא סיבה מוסברת ומנומקת ובאווירה אפופת סודיות. כמקובל במקומותינו, הציבור נותר בעלטה ואינו מקבל תשובות לשאלות החשובות באמת: האם נעשתה טעות בדיווח? אם לא נעשתה, מדוע לבקש מחוות? האם בעלי המניות לחצו להגיע לסיכום שיאפשר את המשך פעולתו של הערוץ? ובכלל, מדוע צריך להבטיח "סיקור הוגן וענייני", האם הסיקור לפני כן היה "בלתי הוגן ומוטה"?
ואכן, גיבור הפרשה רביב דרוקר, העיתונאי שעומד מאחורי תחקיר "ביבי-טורס", התוודה באחרונה בראיון ל"גלובס" כי על אף שיש לו דעה על ההסכם (שאותה ניתן רק לנחש), הוא נמנע מלמסור אותה לציבור מתוך תחושת מחויבות ואי-נעימות כלפי הערוץ שבו הוא עובד. "זאת בקשה של ערוץ 10 [שלא לדבר על הפרשה]", אמר. "אני אין לי בעיה לדבר על כל דבר. אם הערוץ חושב שזה פוגע בו בשעה הרגישה הזאת, אני לא רוצה לפגוע בערוץ". אתמול דיבר דרוקר בכנס באילת ואמר שהוא בעד ההסכם.
לאט-לאט הופכת סדרת השבי הזאת לשיטה הכובלת את ערוץ 10 בהסכמים יצירתיים מבחינה משפטית – ופסולים עיתונאית. הפעם הקודמת היתה מול שלדון אדלסון. אדלסון איים בתביעה על כתבה שהחתום מעלה הכין, והערוץ – במקום למצות את בחינת היכולת להתגונן מפניה (או לחלופין להתנצל באופן נקודתי, אם היה מגיע למסקנה כי אינו יכול לעשות זאת עובדתית) – בחר לחתום על הסכם גורף הכולל כניעה בכל החזיתות ומעניק תעודת הכשר על-זמנית לטייקון האמריקאי, גם בפרשות שהערוץ לא טרח לסקר כלל ("לא נפל כל פגם שהוא בהתנהגותו של מר אדלסון").
קל למצוא את ההבדלים בין שני ההסכמים, אבל גם את נקודות ההשקה: אז והיום נחתמה העסקה ללא התייחסות פרטנית לסוגיות העובדתיות וללא הסברים, ובעיקר: אז והיום נעשה המהלך תחת מעטה של סודיות, ותוך בקשה (או הוראה) של הדרג המשפטי מהעיתונאים להימנע מהתייחסות תקשורתית להסכם, פן יבולע לערוץ וייפגע ההסכם.
זה אולי יפתיע רבים, אבל אפילו בהסכם הכניעה מול אדלסון, שנחשב לציון דרך בתולדות יחסי העיתונות עם מושאי סיקורם, היו בכירים שחשבו שהערוץ ניצח ואדלסון נפל בפח. "הכנסנו לו מכה ניצחת", אמר לנו אז יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ, כשהוא מכוון אל המהומה הציבורית סביב ההתנצלות. "הוא (אדלסון) לא ציפה לזה בכלל. הוא לא העריך שיחטוף כל-כך חזק מהתקשורת כאן. לימדנו את כולם לקח: בפעם הבאה שיבואו לרסק כלי תקשורת בישראל, הם יחשבו פעמיים".
ההצהרה הפומפוזית הזאת – הממחישה את העובדה שרוב העיתונאים בישראל לא הפנימו עדיין שבקומות העליונות של מלון הוונציאן, במשרדו של איל ההימורים, לא שומעים את קולות הרחוב הישראלי וגם לא חשים בעוצמת הסנוקרת של מנכ"ל ערוץ 10 – לוותה גם בשיחות פרטיות שבהן הבטיחו ורשבסקי ואורי רוזן (המנכ"ל בפועל של חדשות ערוץ 10, שהתפטר השבוע מתפקידו) כי ינצלו את הפרשה לחיזוק עצמאותה של חברת החדשות, לתגבור המרכיב התחקירי בשידוריה ולעמידה לצדם של העיתונאים הפועלים בה. ההמשך ידוע: התוכנית בוטלה, העיתונאים שעמדו מאחורי הפרשה פוטרו, וכוחו העיתונאי של הערוץ הולך ונחלש.
וכך, בזמן שעיתונאים בארה"ב חוקרים את עסקיו ומניעיו של אדלסון שתי וערב (כפי שממחישה כתבתה של טל שניידר המתפרסמת כאן), הקפידו העיתונאים הישראלים בשנה האחרונה על מדיניות זהירה וחששנית כלפיו וכלפי עסקיו. על אף ששינה (יש אומרים החריב) את מפת התקשורת בארץ, למרות קשריו והשפעתו על ראש הממשלה, ולמרות החיבור חסר התקדים שהוא יוצר בין רווחי הקזינו, הבחירות בארצות-הברית, הרטוריקה האידיאולוגית והשלטון בישראל – לא התפרסם כאן אפילו תחקיר אחד ראוי לשמו בנושא; אפילו לתחקירים שכן נערכו, בעיתונות האמריקאית, נמצא כאן הד קלוש בלבד.
לא מעט עיתונאים שעימם שוחחתי, בכירים וזוטרים, ותיקים ומתחילים, הודו כי אחרי שראו מה קרה לערוץ 10, הם לא יעזו להעמיד את כלי התקשורת שלהם באותו מבחן. יותר מאשר צנזורה עצמית – זאת עמדה הגיונית בעידן של חוסר ודאות: העיתונאי מפנים את גבולות הגזרה שבה הוא פועל, ומוותר על סיפור טוב למען ההישרדות הכלכלית.
מהבחינה הזאת לא אדלסון למד את הלקח, אלא דווקא אנחנו. מעיתונות חוקרת עברנו לעיתונות מנומסת ומפוחדת. עיתונות המבוססת על מחוות.
אבנר הופשטיין הכין תחקיר על איל ההון שלדון אדלסון. פוטר לאחרונה מחברת החדשות של ערוץ 10