על ערש דווי

"הידרדרות דרמטית" ("מעריב"), "החמרה משמעותית" ("ידיעות אחרונות") ו"החמרה דרמטית" ("ישראל היום") שחלו אתמול במצבו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שחתם לאחרונה שמונה שנים ללא הכרה, משאירה נכון לבוקר זה את שלושת הטבלואידים (הנדפסים בשישי במהדורת ברודשיט) כשתאוותם בידם.

בתום עשרה ימים שבהם דיווחה התקשורת הישראלית כי שרון נלחם על חייו, כלומר גוסס, כונסה אמש סמוך לשעה שמונה בערב מסיבת עיתונאים בבית-החולים שבו הוא מאושפז, אך לאחר שהתברר כי טרם נפח את נשמתו – בוטלה. כפי שקרה לפני שבוע בדיוק, רחשי האו-טו-טו והחומרים הרבים שהצטברו במערכות התפקעו גם הבוקר, בחלקם הזעיר, על גבי העיתונים, המקדישים את כותרותיהם הראשיות להתרופפותו הנוספת של דבר שכבר היה רופף לחלוטין.

על שער "ידיעות אחרונות", האוהד את שרון ומעניק בימת ביטוי קבועה לאחד מבניו, מפרסמים, כמו בשבוע שעבר, תמונה נוסטלגית (כלומר, הסברתית) שבה נראה המדינאי והמצביא השנוא והנערץ כשהוא משחק עם כלב. למצבו הנוכחי של שרון מוקדש עמוד אחד, ובו דיווח על "רגעיו האחרונים"; תמונה של הבן הפובליציסט גלעד; שתי תמונות המציגות את איש הציבור השנוי במחלוקת בסביבה מחמיאה (שרון בשדה, שרון על טרקטור); וטור הספד אוהד ומתרפס מאת שמעון שיפר, שממנו עולה כי העיתונאי מסר לפוליטיקאי דין-וחשבון על פיקניקים שאליהם יצא, ושמסכם את דמותו וחייו באופן מסולף ("שרון היה איש שאהב את עמו – וחש חובה עמוקה לשרת אותו").

בטור המסכם את תולדות חייו של האיש מוצא לנכון הפרשן המדיני הבכיר של העיתון הנמכר בישראל להתעלם משתיים מהמרכזיות שבעלילות חייו: מלחמת לבנון הראשונה, שבה הסתבך עמו של שרון בגלל התנהלותו הפסולה, ופרשות השחיתות שבהן נחשד ושרבים מפרטיהן לא הוסברו עד היום לציבור על-ידי החשודים במעורבות בהן. שניים מאותם חשודים, בניו עמרי (שהורשע ונכלא) וגלעד (שלא הורשע ולא נכלא), מככבים במסגרת בלתי חתומה שבה מודגש כי היו "יועציו הקרובים והנאמנים ביותר של אריאל שרון בפוליטיקה ובראשות הממשלה" וכי "לא משו" ממיטתו במשך שמונה שנים (תיאור מוגזם, החוטא כמובן למציאות).

אריאל שרון בלשכה, 2006 (צילום: פלאש 90)

כפי שקורה בדרך כלל בסיקור המערכת הפוליטית מעל דפי "ידיעות אחרונות", התנהלותו המקצועית הקלוקלת של העיתון מצטיירת הבוקר שוב ככזו שנטוותה במלאכת מחשבת, מתוך כוונת מכוון, ובמקרה זה כוונת מכוון בעייתית, ולא בשל התרשלות. בתאום המראה של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", מצליחים העורכים (ולא בפעם הראשונה) ללמד את המתחרים שיעור בעריכה קלוקלת הנובעת, להבדיל, מהתרשלות.

הכותרת הראשית שעל שער החינמון, שהיא למעשה מלבן שחור ובו תמונה ממלכתית של שרון, נראית ככזו שעוצבה למטרת הודעה על מות המנהיג, אך כווצה בחובבנות סמוך למועד הירידה לדפוס, כשהתחוור כי טרם מת. מי שיטרח ויפתח את "ישראל היום", העיתון שבו אין פרופורציות, יקבל בשתי הכפולות הראשונות דיווח מנופח וחסר ערך על מצבו הרפואי של שרון ("אלו כנראה הרגעים האחרונים", מוסבר לקוראים), סקירה קצרה של הדיווחים על כמעט-מותו בתקשורת העולמית, ותזכורת למי שבמקרה נחת אמש ממאדים: תמונות של שערים וידיעות על מצבו המידרדר מתוך גליונות "ישראל היום" שראו אור בימים האחרונים. הכפולה הבאה, המוכתרת בכותרת "דרכו של מנהיג" (מתי טוכפלד), היא למעשה "חבצלת" שלה הודבק פתיח עכשווי.

ב"הארץ" מוקדשת הכותרת הראשית למה שעשוי להתברר כחדשות.

פלילים

"פרשה חמורה מטלטלת את צמרת המשטרה", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". כתב הפלילים של העיתון, יניב קובוביץ, שלאחרונה הוחרם על-ידי משטרת ישראל, מדווח על שער העיתון כי "חשיפתה של הפרשה הרגישה עלולה להביא לפגיעה קשה באמון הציבור במשטרה וביושרה המקצועית של בכיריה". יחד עם זאת, וחרף החומרה המיוחסת למעשים המיוחסים לבכירי מערכת אכיפת החוק בישראל, "הארץ" אינו מספק הבוקר פרטים בנוגע לאותה פרשה חמורה.

במקום פרטים, מובאת בידיעה הקצרה תגובה לא-רשמית מפי גורם משטרתי, המוצא לנכון לציין כי "התנהלות עיתון 'הארץ' אינה עומדת בסטנדרטים הבסיסיים של עיתונות מקצועית הוגנת" (תגובה קבועה, שנמסרה גם לכתבי "הארץ" שביקשו לכתוב על נוכחותה המקוונת של המשטרה). גם מהתגובה לא ניתן ללמוד דבר על פרטיה של הפרשה שעליה הוכרז בכותרת.

הנוסח הקמצני של הידיעה מרמז על קיומה של הוראה האוסרת על חשיפת פרטי המקרה על-ידי כלי תקשורת ישראליים. כפי שמומלץ לעשות במקרים שבהם מוטל צו איסור פרסום על פרשות שיש בהן עניין לציבור, יש להניח שמי שירצה לקבל מושג כלשהו על הדבר שעליו אסור לכתוב עשוי לקבלו באמצעות חיפוש אינטרנטי מושכל.

בתחתית הידיעה שעל השער משבצים עורכי "הארץ" הפניה בזו הלשון: "כהונת [המפכ"ל, רב-ניצב יוחנן] דנינו תוארך בשנה. אמיר אורן, עמוד 10". "במטה הארצי התקבלה אמש הידיעה על הארכת כהונתו של דנינו כחיזוק לטענת המפכ"ל כי תוכנית 'המפנה', המזוהה איתו, לשינויים בתרבות הארגונית של המשטרה נמצאת במגמת הצלחה וראויה לביסוס בשנה נוספת", כותב אורן.

לא נכון

יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", חתום הבוקר על ידיעה שכולה כשל לוגי. על-פי דיווחו של יהושוע, שלו קשרים הדוקים עם בכירי המערכת שהוא מסקר, "הקיצוץ בתקציב הביטחון" אחראי לכך שבקרוב תסבול מדינת ישראל מ"חור בשמים": שתי סוללות של מערכת יירוט הרקטות כיפת-ברזל ומערכת אחת של שרביט-קסמים, שהיו יכולות להיות בשימוש, לא יופעלו בשל אותו "קיצוץ בתקציב הביטחון" (מונח המופיע, בהטיות שונות, שמונה פעמים בידיעה הקצרה).

כפי שיודע כל מי שעוקב אחר סדר היום החדשותי במדינת ישראל, "הקיצוץ בתקציב הביטחון" שעשוי היה להיכנס לתוקפו בוטל לאחרונה, ולמעשה הומר בתוספת תקציבית בסך מיליארדי שקלים. עובדה זו, שעליה דווח בהרחבה בכלי תקשורת שאינם "ידיעות אחרונות", שומטת את הקרקע מתחת לנימוק המרכזי המובא בידיעה של יהושוע.

חיילים מסתתרים ומערכת כיפת-ברזל. פאתי רצועת עזה, 19.11.12 (צילום: אדי ישראל)

האם צה"ל משקר לציבור? לא בטוח. מי שיעיין בידיעה יגלה כי הקשר בין "הקיצוץ בתקציב הביטחון" לאי-פרישתן של מערכות היירוט הנוספות הוא מידע ש"נודע ל'ידיעות אחרונות'", המוצג לכל אורך הדיווח כעובדה המובאת מפיו של העיתונאי, ופעם אחת מפי גורם אנונימי בחיל האוויר הישראלי. בתגובה הרשמית שמסר ליהושוע צבא ההגנה לישראל לא מופיעה המלה "קיצוץ". במקומה נעשה שימוש בצירופי המלים "אתגרי התקציב" ו"מחסור במשאבים".

אם כך, מיהו זה המוסר לשומעיו דברים שאינם אמת? כפי שקורה לעתים בדיווחים על נושאי ביטחון ב"ידיעות אחרונות", מי שחתום על המידע המסולף המיטיב עם מערכת הביטחון ושלוחותיה הוא העיתונאי, ולא מקור צבאי גלוי. בעשותו כן, העיתונאי לא רק משרת את מטרותיה הכלכליות של מערכת הביטחון, אלא גם מונע ממנה להצטייר כשקרנית. יוסי יהושוע התנדב לחטוף כדור עבור מושאי סיקורו ושרד כדי לספר, מעשה המעיד על מידת מחויבותו כלפיהם. עורכיו הדפיסו את הדברים בראש העמוד, מעשה המעיד על מידת מחויבותם כלפי קוראיהם.

אז יבואו כבר כולם

"וכולם גברים בני עשרים. איפה האמהות והאבות שלהם, האחים הקטנים שלהם? ראיתי כמה נשים בהפגנה: במהדורות הטלוויזיה. היה קשה לאתר אשה בקהל, אבל לטלוויזיה יש דרכים משלה. [...] הצועדים החזיקו בקבוקי מים אחידים [...] לא מופרך לשער שקיבלו 200 שקל ביד" (אמילי עמרוסי, "ישראל היום").

"בשורה הראשונה הם הציבו לקישוט שלוש-ארבע נשים צעירות עם תינוק, וזה באמת מצטלם טוב, אבל תביטו מעבר לזה ותראו רק גברים צעירים. עשרות אלפים של גברים צעירים. אם הם ייקלטו כאן, הם יביאו בעקבותיהם את בני משפחותיהם. [...] לפעמים צריך ללמד את הלב להתאכזר מעט בהווה לאנשים מעטים, כדי למנוע מעצמנו את ההכרח להתאכזר נוראות בעתיד להמוני אנשים" (אורי אליצור, "מעריב").

"אם נחליט במודע או חלילה נישבר ונרים ידיים, הם פשוט יגיעו לכאן בהמוניהם" (גדעון סער, שר הפנים, בראיון לשלמה צזנה, "ישראל היום").

התארגנות

לפני שלושה ימים, על רקע האשמות שלפיהן ארגוני שמאל ישראליים וכסף בינלאומי עומדים מאחורי מחאת המהגרים ומבקשי המקלט האפריקאים, קרא באתר זה עוזי בנזימן לכלי התקשורת לחשוף מי עומד מאחורי ההפגנות ומי מסייע למוחים (או מוביל אותם) בקמפיין הציבורי שאליו יצאו. בעיתוני סוף-השבוע נעשה מאמץ להיענות לאתגר. שלושה מארבעה עיתונאים שנשלחו לעסוק בסוגיה שבו למערכותיהם עם מסקנות דומות. ב"ישראל היום" הגיעו למסקנה אחרת.

שר הפנים גדעון סער עם קודמו בתפקיד אלי ישי, 8.7.13 (צילום: יונתן זינדל)

"ההתארגנות החלה בשיחות פרטיות, עברה למפגשים קבוצתיים והתפתחה לכדי קבוצה מלוכדת ומגובשת של כ-30–40 אפריקאים, חלקם אריתריאים, חלקם סודאנים, אך גם מהגרים ממדינות אפריקאיות נוספות", כותב יובל גורן ב"מוספשבת" של "מעריב". "הם החלו להיפגש על בסיס יומי, בדרך כלל במשרדי ארגון אס"ף לסיוע לפליטים, והעלו רעיונות לחלל האוויר. בשלב הבא התגבשה תוכנית פעולה מסודרת, ומונו אחראים לתחומי הביצוע השונים: מי שדיבר עברית רהוטה קיבל על עצמו את תפקיד הקשר עם התקשורת, ואחרים לקחו על עצמם את האחריות על הלוגיסטיקה של ארגון ההפגנות. כל אחד מראשי המאבק דאג לעדכן עוד עשרות אחרים, והם העבירו את ההנחיות והמסרים לאלפים שהמתינו כבר שמשהו יקרה".

"זו מחאה שהתבשלה על אש קטנה והתפרצה סביב פתיחתו של מתקן השהייה 'חולות' שליד קציעות לפני ארבעה שבועות והקשחת היחס בהארכות הוויזה בלשכות האוכלוסין. היא מאורגנת בקפידה על-ידי קבוצה של כמה עשרות פעילים מתוך קהילות מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן", כותב עודד שלום ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", העיתון שבו התפרסמה רק אתמול כותרת מאיימת שלפיה "מי שמנהל פה את העניינים זה הסודאנים, והם מחלקים לנו הוראות" (דני אדינו אבבה).

"מדובר במספר משתנה של פעילים, שנע בין 20 ל-40. לכל פגישה מגיע מספר אחר של משתתפים, ובסופו של דבר ההחלטות מתקבלות בהצבעה", כותב שלום. "לישיבות לא מגיעים ישראלים. הם עוזרים לנו להבין מה אומרים בחדשות, לנתח את תמונת המצב, אבל ההחלטות הן רק שלנו", אומר לו מולוגטה טומזוגי מאריתריאה, המוצג כאחד ממארגני הקמפיין הציבורי. את הטענה שלפיה ארגונים ישראליים דוחפים את המחאה מגדיר טומזוגי כ"מעליבה".

"מי שמאגד ברוב ימות השנה את המסתננים, דואג להם להסדרת בקשות הפליט, מגייס עבורם תרומות ואף מעביר להם מסרים כיצד לפנות לציבור ולתקשורת הישראלית במלים הנכונות הם ארגוני הסיוע השונים. הם גם אלה העומדים מאחורי ההתארגנות הגדולה שראינו השבוע", כותב במוסף "ישראל השבוע" כתב "ישראל היום" מתי טוכפלד, המציין כראיה את העובדה שפעילת ארגון אס"ף ("ארגון סיוע לפליטים") נצפתה בשולי ההפגנה שנערכה מול הכנסת כשהיא "מתדרכת את קבוצת המסתננים ועוברת על נאומיהם".

"ביממה האחרונה טענו חברי-כנסת ותנועות ימין כי ארגוני זכויות האדם הם שעומדים מאחורי מחאת המהגרים ומממנים אותה. מובילי המחאה, כמו גם נציגים של הארגונים, דחו את הטענות", כותב ב"הארץ" אילן ליאור. "הם הודו כי ארגונים ובהם הקרן החדשה לישראל ורופאים לזכויות אדם העבירו למחאה תרומות המסתכמות בכמה אלפי דולרים. עלויות המחאה, הבהירו המארגנים, נמוכות מאוד".

ספרות וזהות

יפתח אשכנזי, סופר ומבקר ספרות, מתראיין למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לרגל צאת ספרו החדש, הרביעי במספר. לפני שנים אחדות הוציא אשכנזי קובץ סיפורים בשם "בירקנאו אהובתי", שבאופן יוצא דופן במושגיה של הספרות העברית הלביש אטמוספירה שואתית על ישראליות דיסטופית.

מהראיון העכשווי עולה כי אשכנזי עובד כיום כמדריך במוזיאון יד-ושם. "בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן", הוא אומר למראיין, יוני ליבנה. "אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא-נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא".

ההישגים של רונן שובל

רונן שובל, ממייסדי תנועת הימין אם-תרצו, מעניק למוסף "סופשבוע" של "מעריב" את ראיון הפרישה שלו מהארגון הציוני שבית-המשפט התיר לכנותו "פשיסטי". כשהוא מתבקש על-ידי המראיין, אלישיב רייכנר, לציין את הישגיו, מונה שובל, בין היתר, את ההישג "מאמרים של בן-דרור ימיני ב'מעריב'". הגילוי המעניין בראיון הוא טענתו של שובל שלפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו הציע לו לכהן כמזכיר הממשלה ("בסוף בחרו מועמד מוצלח אחר").

ידיעת תצלום בלעדית

בקונטרס החדשות של "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעת תצלום בלעדית ובלתי חתומה המבשרת לקוראים כי בשבוע הבא יחול ט"ו בשבט. בידיעה, שתצלומה התקבל "באדיבות קק"ל", מצוטט יו"ר קק"ל, אפי שטנצלר, המהלל את עיסוקי ארגונו.

ענייני תקשורת

שלדון אדלסון. בית הנשיא, 2007 (צילום: אוליביה פיטוסי)

במוסף "צדק" של "מקור ראשון" כותב איציק וולף על עתירת תנועת "הצלחה" לבג"ץ נגד הרשות השנייה וחדשות ערוץ 10, בעקבות פרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון. כאן באתר "העין השביעית" הביא אורן פרסיקו דיווח מפורט מהדיון, שבסופו משכו העותרים את עתירתם, אך הודיעו כי לא תם המאבק לחשיפת מסמכי הפרוטוקול של הרשות השנייה.

עוד במוסף "צדק": כתבה מעניינת (יהודה יפרח ויניב מילוא) על האופן שבו קרנות ציבוריות מעצבות את הקולנוע הישראלי, ועל כמה מהסיבות לכך שלעתים קרובות נדמה כי בבסיסו של כל סרט קולנוע ישראלי עומדת אותה נוסחה משומשת, שנועדה לקלוע לטעמו של הצופה הבינלאומי.

במדור "אני בשיחה" במוסף "הארץ" מתראיין השבוע ראודור בנזימן, מנכ"ל חדשות ערוץ 10 לשעבר, המצהיר כי ביכולתו "להרים ערוץ חדשות ב-30 עד 40 מיליון שקל בשנה" במקום ב-100 מיליון, ו"ערוץ כלכלי" ב-15 מיליון שקל. המראיינת, איילת שני, שואלת אותו כיצד יוכל לעשות זאת, ובנזימן משיב: "אני יודע לזהות שהחלבנים נעלמו ואת החלב צריך להשיג במקום אחר". בתשובה על השאלה "מה אתה חושב על שלדון אדלסון", שאיומיו בתביעה הביאו להתפטרותו של בנזימן ולשידורה של ההתנצלות חריגה, הוא משיב: "אני לא מספיק עשיר כדי לענות על השאלה הזאת". יש אנשים שבחרו אחרת.

ב"דה-מרקר" כותב נתי טוקר על השפעתם של יחצנים על סדר היום הציבורי, בעקבות הוצאתה אל האור של שיחת הטלפון שבה איים היחצן רני רהב על עיתונאית "הארץ" שרון שפורר. המעשה שעשתה שפורר עורר השבוע דיון על הממשק שבין עיתונאים למושאי סיקורם, שכלל מינון גבוה של טענות נגד אופן התנהלות נציגיהם של מושאי הסיקור, היחצנים. "מידת השפעת יועצי התקשורת מותנית בגישה המקצועית של ארגוני התקשורת והעיתונאים, ובמידת נכונותם לרקוד על-פי חליל היחצנים", מזכיר בידיעה ד"ר רפי מן.

דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", נדרש גם הוא לסוגיית רהב, וליתר דיוק לקמפיין הקורא להחרמת לקוחותיו. "להחרימו? במדינה שמהללת ומעמידה בימות של כבוד לעבריינים? נו באמת", כותב מרגלית, ובכך מכשיל את טיעונו. את שירותיו של רהב שכרו ושוכרים, בין היתר, גם עבריינים מורשעים וחשודים בביצוע עבירות, ותפקידו המוצהר של רהב הוא, בין היתר, להציב את אותם אישים על אותן בימות.

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסמת (רז שכניק) ידיעת קידום מכירות שלה משמעות כלכלית עבור שלמה ארצי, מיקירי העיתון ובעל טור בו. ב"ישראל היום" שוב מתפרסם סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד, בסוגיה שלה השלכות החורגות מהמגזר היהודי בישראל.

גידוף לסוף-השבוע

"תועמלן מקומי" (יצחק לאור על ההיסטוריון בני מוריס, "הארץ", "תרבות וספרות").