גליון "הארץ" נראה טבעי מאוד על שולחן פינת האוכל בדירתה של עדי מרקוזה-הס. אמנם דודה יהודה מוזס הקים את "ידיעות אחרונות" ובן דודה נח מוזס ניהל את העיתון לאורך עשרות שנים, אך "ידיעות אחרונות" מעולם לא היה אצלה בן-בית.

עד לאמצע שנות ה-50 הוריה קראו "מעריב", אחר-כך עברו ל"הארץ". בתור ילדה, היא נזכרת, ידעה ש"ידיעות אחרונות" שייך לדוד יהודה, אבל בבית משפחתה לא דיברו על כך כלל, "כי זה נחשב למשהו מביש". בבית-הספר לא סיפרה לחבריה ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון של משפחתה. באגף של משפחת מוזס שהיא נמנתה עימו, מספרת מרקוזה-הס, "התייחסו אל 'ידיעות אחרונות' בזלזול מוחלט. זה נחשב לעיתון חסר ערך, בזוי. היינו אומרים, 'עדיף שלא יידעו'".

עדי מרקוזה-הס, בביתה (צילום: "העין השביעית")

עדי מרקוזה-הס, בביתה (צילום: "העין השביעית")

אביה ואמה לא היו קרובים לבני משפחת מוזס שניהלו את העיתון. את ילדיו של נח – תמי, ג'ודי וארנון (נוני) מוזס, כלל לא הכירה. היא והוריה שמרו על קשר רק עם דודנים אחרים – עודד מוזס, בנו של אלכסנדר, ובעיקר זאבי מוזס, בנו של מאיר.

היחס המזלזל לעיתון נמשך לאורך כל השנים?

"תמיד. את ההורים שלי בכלל לא עיניין שהעיתון נהיה מצליח, שהפך את בני המשפחה לאנשים אמידים מאוד. לפי דעתי, הורי אפילו לא ידעו. אולי אמא שלי ניחשה, אבל אבא שלי בטוח לא שם לב שזה הפך את המשפחה הזו לעשירה. כשהוא ידע, זה לא נראה לו מעניין".

הכסף, מכל מקום, לא הגיע למשפחתה. "חיינו את חיינו בנפרד לחלוטין מהעיתון", היא אומרת. רק בשנים האחרונות, כשחקרה לעומק את "ידיעות אחרונות", למדה להכיר מקרוב את העיתון המשפחתי, ואת בני המשפחה שניהלו אותו כל השנים.

"שנוני לא יהיה מעורב"

מרקוזה-הס, ילידת 1947, היא מחברת ספרי ביולוגיה ומתרגמת ספרי עיון לקהל הרחב. ספרה "העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו", שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל, הוא הראשון פרי עטה שאינו עוסק במדע מדויק. רחוק מכך: "העיתון" משרטט את התפתחותו הדרמטית של "ידיעות אחרונות" לאורך השנים, מיומון קטן לאימפריה תקשורתית אדירה, ובמקביל מתאר דרמה אנושית שהתנהלה מאחורי הקלעים בין בני משפחת מוזס.

הרעיון לספר עלה בדעתה לפני כ-15 שנה, כששמעה ידידה מספרת על בני דודים שניהלו יחדיו עסק משותף ונכנסו לעימותים משפחתיים ועסקיים. "גם אני מכירה סיפור כזה", אמרה לה, וגוללה את מה שידעה אז על היריבות של בני משפחת מוזס. די מהר הבינה שהסיפור שלה מעורר עניין רב בקרב שומעיו. כשהגיעה לצומת דרכים בחייה המקצועיים החליטה לנצל את ההזדמנות ולנסות לתרגם את הסיפור שבעל-פה לספר של ממש.

התחנה הראשונה היתה זאבי מוזס, שאותו הכירה. זאבי, כבר מחוץ לעסקי העיתון בשלב זה, הפנה אותה לדב יודקובסקי. בתחילת שנת 2000 נפגשה לראשונה בחייה עם מרכז המערכת האגדי, לשעבר. באופן מפתיע, האיש שעל שמו רשומה "נוסחת יודקובסקי" להצלחה המטיאורית של "ידיעות אחרונות" שמח לשתף עימה פעולה. "הוא אמר שהוא מוכן לעזור לי, ושיש לו הרבה מידע גולמי", היא מספרת. "הוא הסכים לספר לי את הכל, מההתחלה ועד הסוף, ולתת לי את זכרונותיו שכבר היו כתובים".

נודע לה כי יודקובסקי הקליט את זכרונותיו, מתוך כוונה לעבד אותם יום אחד לספר או להעביר אותם לביוגרף, ואלה תומללו עבורו. הוא אף הציג בפני מרקוזה-הס מסמכים ששמר: כמה מכתבים, כמו זה של קרליבך ליהודה מוזס; את הצוואה המלאה של נח (לפי הספר, לאשתו פולה לא הותיר דבר מלבד הזכות לגור בדירתם); וכל הפרוטוקולים של ישיבות בעלי המניות. את האחרונים, אומרת מרקוזה-הס, לא הורשתה לקחת עימה. רק בבית יודקובסקי יכלה לעיין בהם.

עץ משפחת מוזס, סריקה מתוך הספר

עץ משפחת מוזס, סריקה מתוך הספר

במשך כשנה היתה באה לבית דב ולאה יודקובסקי, לעתים כמה פעמים בשבוע, מקשיבה לסיפוריו של מרכז המערכת ומדי פעם גם לאלה של רעייתו. במקביל החלה לעיין בעותקים של "ידיעות אחרונות" מימיו הראשונים. היא שוחחה עם כמה גורמים שהכירו את עבודת העיתון, אך הקפידה לא לפנות לאיש שעדיין עובד בו, או שנחשב מקורב לנוני מוזס, מחשש שיחשפו את עבודתה בפני הבעלים. את כל הספר כתבה כמו במחתרת, תוך הקפדה שלא ליידע, ובוודאי שלא לערב, את אנשי משפחת מוזס השולטים כיום בעיתון.

"הסבירו לי שחשוב מאוד שנוני לא יהיה מעורב, כדי שלא ינסה להשפיע, להתערב", היא אומרת. דב או זאבי גיששו עבורה אצל גורמים שחשבו שיוכלו לעזור, ורק לאחר אישור מהם היא יצרה את הקשר.

בעצם קיבלת רק צד אחד בסיפור.

"במישור האישי, את מה שאני כותבת על המאבקים בין בני המשפחה שאבתי מהפרוטוקולים. לכן העניין הזה פחות בעייתי ממה שהוא עלול להישמע. חוץ מזה התחלתי די מהר להתעניין בעיתון עצמו וראיתי מה התפרסם ואיך התפרסם, כך שיכולתי לבדוק את מה שסיפרו לי.

"למעט זאבי מוזס, לא ביקשתי מאנשים לספר לי דברים אישיים. בטח תרצה לשאול אם בדקתי את הדברים של זאבי. התשובה היא שכיוון שזאבי גם יודע להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמו, אני מרגישה מספיק נוח עם התמונה שקיבלתי ממנו, ובמקומות שיש תחושה שהיא חד-צדדית אני מציינת את זה. לדעתי אפשר לפעמים לבנות תמונה גם אם כאילו רק אחד מספק לך את החומרים עליה. אם אתה עושה עבודה מספיק יסודית וטובה, ובודק היטב את הצד האחד, התמונה יכולה להיות תמונה טובה".

בשנים 2002–2004 כתבה את רוב הספר. בשמונה השנים האחרונות לא הצליחה למצוא מו"ל שיהיה מוכן להוציא אותו לאור. את כתב היד לא שלחה להוצאות, מחשש שדבר חיבור הספר ייוודע לנוני מוזס. במקום זאת פנתה ישירות לכמה עורכים ראשיים ומו"לים. היא קיבלה, לדבריה, "יחס מבין ודיסקרטי והגון מאוד", אבל אף אחד לא רצה לפרסם. איש לא אמר לה שהספר אינו כתוב היטב או אינו מעניין. היה מי שאמר שלספר לא יהיה ביקוש בקרב הקהל הרחב, אחרים טענו כי "זה לא מתאים לנו, זה לא מסוג הדברים שאנחנו מפרסמים".

מישהו אמר, "אני לא רוצה לפתוח חזית עם 'ידיעות אחרונות'''?

"היו שניים שאמרו את זה. הוצאות קטנות. חשבתי שלהם אולי יהיה את הדחף לפרסם, ובשני המקרים היה מי שאמר, 'זה לא בשבילנו, לא כדאי לנו להסתבך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו'".

לאחר סבב ארוך של משאים-ומתנים נשארה בלא הוצאה לספרה. היו תקופות מייאשות שדבר לא התקדם, כשחיכתה חודשים ארוכים עד לקבלת עוד תשובה שלילית. היו זמנים שחשבה להוציא את הספר בהוצאה עצמית. בשלב מסוים קיבלה הצעה להרחיב מעט את הספר והוסיפה לו פרק, שבו השוותה סקירות של "ידיעות אחרונות" לעיתונים אחרים בנוגע לשורה של אירועי מפתח בתולדות המדינה. בתחילת 2012, תריסר שנים אחרי שהחלה לעבוד על הספר, עלה בדעתה לפנות להוצאת כרמל. להפתעתה נענתה בתשובה מהירה וחיובית.

בסיום התהליך לא חשת צורך לבקש תגובה, לא היה חשש של לשון הרע?

"לגבי לשון הרע, העברתי את הספר לעורך-דין שזה תחום מומחיותו. הוא הצביע על ניסוחים שעלולים להוות עילה לתביעת לשון הרע, ושיניתי בהתאם. לגבי התגובה, תמיד אמרתי לעצמי שכשיהיה לי מו"ל רציני, אפנה לבקש תגובה. זה לא קרה, והזמן עבר. אנשים אחרים גם הזהירו אותי כי למרות שזה מהלך מתבקש, הוא עלול להתברר כבעייתי. מה שנקרא שאלת קיטבג.

"בפועל הגעתי לנקודת הזמן הזו בתחילת 2012, אחרי שאני מתבשלת עם הספר הזה משנת 2000. אמר לי מישהו שאני יכולה לבקש תגובה ונוני יגיד 'בסדר', וזה יחכה אצלו חצי שנה. אפשרות שנייה היא שינסה להשפיע ולהתערב. האפשרות הזו היא יותר מסתם השערה, ולראיה, ב-2009 יצא גיליון חגיגי ל-70 שנה ל'ידיעות אחרונות', ואין שם כמעט אף מלה על דב יודקובסקי. הגיליון החגיגי הזה מבחינתי הוא עדות לאיזו התייחסות אני יכולה לצפות כשאביא כתב יד כזה לתגובה. יכול להיות שאני טועה בהערכתי את תגובתו של נוני מוזס, ואם אני טועה אז אני מוכנה להתנצל בפניו. אם זה המצב, פתוחה האפשרות למהדורה נוספת של הספר".

בסופו של דבר פשוט פירסמת.

"כן, בלי תגובה".

עד עכשיו לא קיבלה מרקוזה-הס כל תגובה מנוני מוזס או מנציגיו.

שבירת מיתוס

מה הפתיע אותך או זיעזע את תפיסת העולם שהיתה לך על העיתון והמשפחה?

"כשהיה לי הרעיון לספר, חשבתי שהסיפור הוא של דודי יהודה ושל בן דודי נח. כבר בהתחלה התברר לי שהמרכזיות שלהם היא בשנים הראשונות, אבל אם רוצים לספר את הסיפור של העיתון כולו, אז שיווי המשקל עובר לדב יודקובסקי.

"בהקשר של העיתון, נשבר מבחינתי מיתוס. באתי עם צל דעה קדומה, שלפיה העיתון היה מאוד ימני. הסתבר לי שזו טעות אופטית, נפוצה אמנם. מקריאת העיתונים למדתי שהעיתון בעצם היה, מראשיתו, די אדיש מבחינה פוליטית. התדמית הימנית נוצרה לו בגלל העורך הרצל רוזנבלום, שהיה אדם בעל דעות ימניות בכל תחום. הסתבר לי שמלבדו, כל העיתון – בכותרות, בצורה שהציג את ההתרחשויות – וכל הכתבים, מלבד אולי אחד או שניים, היו לגמרי ניטרליים.

"בעצם העיתון דיבר בשני קולות, ומה שהעורך חשב לא כל-כך עיניין את המערכת. הוא בשלו והם בשלהם. בתחילת הדרך העיתון הציג עמדה שלא היתה מחויבת כמעט לשום כיוון, אולי מפחד לדרוך על יבלות ולהרגיז מישהו. לאורך השנים זה הפך לקו מגובש של העיתון, לאינטרס – למצוא חן בעיני מה שיותר קוראים. אפשר אפילו לומר שהעיתון היה יותר מפא"יניקי מ'דבר'. העמדות של זרמי המרכז קיבלו בו תהודה רחבה, כי 'דבר' היה משעמם".

יש גם דוגמאות מובהקות, מציינת מרקוזה-הס. כשבדקה את אופי הסיקור של הדיון סביב חוק השבות, חוק "מיהו יהודי", גילתה ש"ידיעות אחרונות" העניק במה רחבה יותר לעמדת גולדה מאיר מאשר "דבר" עצמו.

"הפתעה נוספת היתה להיווכח עד כמה העיתון השתפר במרוצת שנות ה-70", מוסיפה מרקוזה-הס. "למרות שזה עדיין לא היה עיתון שיכולתי לאהוב, ביחס לעצמו הוא בוודאי השתפר. היתה בו תסיסה ערה, שהזרעים שלה נזרעו באמצע שנות ה-60, בהשפעת 'ציפור הנפש'. הדבר סייע לעיתון לשמור על פרופיל העיתון הרב-קולי ונתן במה להרבה דעות – והמעניין, שהוא לא נפל מ'מעריב'. נשאר רק עניין התדמית, כי בסוף שנות ה-70, ואפילו בתחילת שנות ה-80, היה ברור לאנשים ש'מעריב' הוא עיתון סולידי ורציני ו'ידיעות אחרונות' זה רק צהוב ושטויות. הם לא ידעו כי הם לא קראו".

בפרק שבו משווה מרקוזה-הס בשורה של מקרי מבחן בין הסיקור שהעניק "ידיעות אחרונות" לזה של עיתונים אחרים, ניתן למצוא דוגמאות לרב-קוליות שאיפיינה את העיתון. לפי בדיקתה של מרקוזה-הס, גם בסיקור מרד ואדי סאליב וגם בסיקור הפגנות הפנתרים-השחורים בירושלים העניק "ידיעות אחרונות" ביטוי נרחב יותר לשכבות המקופחות, אפילו בהשוואה ל"על המשמר".

"ב'ידיעות אחרונות', מסבירה מרקוזה-הס, "הכתבים באמת הלכו לשטח ונתנו לאנשים להביע את עצמם בקולם. ב'על המשמר' הם נשארו במידה רבה מאוד במישור האידיאולוגי, התיאורטי, של מאמרים שמסבירים למה הקיפוח לא בסדר וכדומה".

עץ משפחת מוזס, סריקה מתוך הספר

עץ משפחת מוזס, סריקה מתוך הספר

הפתעה נוספת זומנה למרקוזה-הס כשבדקה במסגרת העבודה על הספר את ההיסטוריה הפרטית של בני משפחתה. תוך כדי תשאול וחקירה גילתה כי בתקופת מלחמת העולם הראשונה נפרדו דודה יהודה מוזס ורעייתו מניה משניים מבניהם. בקיץ 1914 בילו אלכסנדר ומאיר מוזס עם סביהם, בעוד נח וראובן מוזס שהו יחד עם ההורים. כשפרצה המלחמה מצאו את עצמם שני הילדים מופרדים מהוריהם. חודשיים של קיץ עם סבא וסבתא הפכו לפרידה מההורים לשלוש שנים. "שלוש שנים אלה עיצבו את פניה של משפחת יהודה מוזס וקיבעו לתמיד את היחסים בין בנים להורים, בין אח לאח", כותבת מרקוזה-הס בספרה.

ואכן, שנים אחר-כך, כאשר אלכסנדר רכש את "ידיעות אחרונות", דאג יהודה שהרישיון מממשלת המנדט ייצא על שם נח, ועד מהרה דחק את אלכסנדר מהעיתון.

המשפחתיות היא עיקרון משמעותי ביותר במשפחת מוזס, כפי שהיא מצטיירת בספרה של מרקוזה-הס. יודקובסקי, ניצול שואה, התקבל בזרועות פתוחות אצל קרוב משפחתו יהודה מוזס, ואומץ כמעט כאילו היה בנו. בחלוף השנים הוזז יודקובסקי הצדה לטובת הבן הביולוגי נוני.

"אתה עובר מדור לדור במשפחה ואתה רואה איך השאיפות משתנות", אומרת מרקוזה-הס. "מה שיהודה מוזס שאף לו אינו דומה לשאיפות של נכדו ואשת בנו. חותם המשפחה בא לידי ביטוי מאוד חזק בסיפור של עודד מוזס, שחי את הפגיעה שפגעו באביו אלכסנדר. זה תמיד היה קיים ואיכשהו הצליח לגרום להחלטות ניהוליות לא הכי חכמות, למרות שבכל היבט אחר הוא מנהל מצוין. לא היה פה תכנון מראש, אבל כשהבנתי שיש דרמה בין האנשים, אמרתי לעצמי, 'הדרמה הזו היא חשובה ואני רוצה להמחיש אותה'".

את רואה ביודקובסקי דמות טרגית?

"זה עניין של פרופורציות. הרבה שנים הוא עשה את מה שרצה. אפשר לומר שהסיום טרגי. נוני מוזס היה אדם צעיר, שמה שאיפיין אותו בהקשר הזה היה שאין לו שום יחס לעובדה שהאיש הזקן הזה, שיכול להיות אבא שלו, עשה כל השנים את מה שעשה, ובנה את מה שבנה. בעיניו נראו הדברים כך: מעכשיו ואילך אבא שלי כבר איננו, ואני פה, ולא משנה מה היה קודם.

"זה לא מחויב המציאות, זה קרה כי נוני הוא אדם כזה. אילו היה עומד שם מישהו אחר, לא פחות ממולח וחריף וטוב בקבלת החלטות, אבל עם אישיות שונה, שכן מוכן להקשיב לדור הקודם ומוכן לתת לכך משקל, זה היה יכול להתפתח שונה".

עשית הנחות ליהודה ונח מוזס? את כותבת שמעולם לא היו הוכחות להתערבות לא עניינית בעבודת המערכת. נדמה לי שאדם שהיה מדבר עם יודקובסקי כל-כך הרבה זמן, ובוחן את כל המקורות שהיו לפנייך, היה יכול למצוא עדויות להתערבויות פסולות.

"לא הצנעתי דבר. שאלתי את דב שש פעמים. 'נו דב, צנזורה פנימית. כבר עבר הרבה זמן, אתה בפנסיה'. הוא אמר לי, 'לא. זה הכל דיבורים, אנשים אמרו דברים שנדמה היה להם שזה היה כך, וזה לא היה בדיוק ככה'".

לא היו רשימות שחורות ולבנות?

"דב לא סר מהעמדה שלו. לא נכון להגיד שעשיתי ליהודה מוזס הנחה. הוא הפסיד במשפט [שבו ביקש צו מניעה להוצאת "מעריב"], אבל כאשר חקרו את העיתונאים שהעידו נגדו בחקירה נגדית וביקשו מהם לתת דוגמאות במה התערב, כל הדוגמאות שהעלו היו כאלה שבהן ביקש מהם לא לכתוב דברים לא יפים על מישהו. לא עמדות, לא פובליציסטיקה. הוא לא היה צריך לעשות גם את זה, והשופט אמר את זה וזה ברור. אבל אני לא חושבת שזה נקרא לתת לו הנחות.

"לגבי דב ונח, אני שמעתי מהרבה אנשים, וגם עכשיו לאחרונה, שהיתה צנזורה פנימית. כשאני מבקשת מאנשים לתת דוגמאות קונקרטיות, לא נותנים. אפשר לכתוב שהיתה להם שיטה כללית של לא לפגוע ולא להעליב, ואת זה כתבתי, אפשר לכתוב שנתנו לאנשים הוראה לא לפגוע באלמוגי [מזכ"ל מפא"י בשנות ה-60], וגם את זה כתבתי".

היה חשוב לך להביא את סיפור הפוטש מנקודת המבט של משפחת מוזס.

"כן. ישנו הסרט הפופולרי של מודי בר-און, שנתן את נקודת המבט של 'מעריב' וקרליבך. הוא הציג את זה כסיפור של תנועת נוער במחתרת, שהצליחו ויצאו ועשו. היה לי חשוב לאזן את זה. כשקראתי את המכתב שקרליבך כתב למוזס הבנתי שזה משהו חמור, וצריך שהוא ייוודע ברבים. גם דודי נהג בחוסר תבונה כמו"ל, אין מה לדבר, אבל מעבר לזה שלא הבין מה זה להיות מו"ל, נעשה לו עוול מאוד גדול. לא אהבתי שהעלו על נס את כל המרד הזה, כשבעצם היה שם עניין של פגיעה חמורה מאוד בזכות הקניין ובאתיקה".

איך את מסבירה ש"ידיעות אחרונות" לא ניצל את השופר שיש לו כדי לבסס נראטיב נגדי לאורך השנים?

"אני רק יכולה לנחש שהיו שקועים בתחרות עם 'מעריב', ושזה היה הכי חשוב".

איפה שמת לעצמך גבולות?

"לא היו לי הרבה גבולות. הלכתי אחרי מה שמצאתי מעניין, ושני דברים עיניינו אותי. האחד זה הסיפור של דב, והדבר השני היה כשראיתי שמתוך הפרוטוקולים הצטיירה לי דרמה בין בני-אדם, מאבקים שהעידו הרבה מאוד על האנשים שניהלו אותם. שם אכן שמתי לעצמי גבול. רכילות צהובה בכלל לא עיניינה אותי. קצת שמעתי, סיפורים, טיפין-טיפין, אבל לא היה לי עניין בהם. אפילו פעם כשישבתי אצל יודקובסקי וגם לאה נכחה הם סיפרו לי משהו ואני אמרתי להם, 'טוב, אבל אי-אפשר להכניס את זה לספר'. אז הם אמרו לי, 'את יודעת, אם הספר יהיה מאוד צהוב, יהיה לו הרבה קהל ויקנו אותו'. הם אמרו את זה בחצי חיוך. אמרתי להם, 'כן, אני יודעת, אבל זה לא הכיוון'. להפך, אני מאמינה שאפשר לבנות סיפור מעניין גם בלי סיפורים צהובים ממש".

כי זה לא השפיע על העיתון?

"העיתון הושפע מתוצאות מאבק הכוחות בין דב יודקובסקי לנוני מוזס. נכון שההתנגשות שלהם היתה גם על בסיס אישי ולא רק על עמדות, אבל לדעתי הדברים האלה לא השפיעו על העיתון. העיתונאים כמעט לא ידעו. מעבר לידיעה הכללית שיש ריבים במשפחה, הם בכלל לא התעניינו ולא ידעו מה קורה. היה להם עורך שניווט את הספינה, והכל נשאר במישור המקצועי, עד לרמה שהם נדהמו כשהתברר להם שמנסים לפגוע בדב".

את כותבת רק כמה שורות על תאונת הדרכים שבה היו מעורבים נח ונוני מוזס. נוני דורס ילדה, אביו נכנס לכלא, ואין על כך כמעט פירוט, מה זה עשה לו, מה זה עשה למשפחה, מה זה עשה לעיתון.

"נכון. זה הרי אסון על גבי אסון. כולם היו בהלם איום ונורא. מה אני אגיד? הרגשתי שזה יהיה יותר מדי אכזרי להיכנס לזה. אני כותבת שמאותו היום נח לא החזיק הגה ביד. מעבר לזה, נראה לי שלהיכנס לפרטיות של המשפחה היה מעבר לקווים האדומים שלי. זה נראה לי אכזרי מדי. בשביל לחטט בזה כנראה צריך סוג של עור עבה שאין לי".