קיץ 2010, וושינגטון. שעה קלה אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו סיים את פגישתו עם הנשיא ברק אובמה בבית-הלבן, גמעה פמלייתו ברכבים מהבהבים את המרחק של 50 המטרים בין הבית-הלבן לבלייר-האוס, מעון האירוח מעבר לכביש, ונכנסה לשם – כמקובל מאז ומתמיד באירועים מן הסוג הזה – לשיחת רקע של ראש הממשלה עם ראשי הארגונים היהודיים.

נתניהו התיישב סביב שולחן העץ האליפטי ומסביבו כ-20 ראשי ארגונים יהודיים, מחציתם מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית והמחצית האחרת עם הרפובליקאית. בין הנוכחים: שלדון אלדסון, ממקימי ה-RJC (קואלייצית הרפובליקאים היהודים), ומארק סטנלי, מנכ"ל ה-NJDC (המועצה הלאומית היהודית הדמוקרטית), שני ארגונים משני צדיה של הקשת הפוליטית האמריקאית.

כיהודי העשיר בעולם והמבוגר בחדר, קיבל אדלסון את הזכות לדבר ראשון. הוא התלונן על אובמה ועל יחסו לישראל. נתניהו, כך סיפר ל"העין השביעית" מארק סטנלי, השיב לאדלסון: זה לא נכון, זה לא מדויק. אך אדלסון המשיך. "הוא אמר לנתניהו, בפני כל הקבוצה, מה עליו לומר לאובמה ומה עליו להגיד לקונגרס".

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)

אחרי אדלסון המשיכו הדוברים לפי סדר הישיבה עד שהגיע תורו של סטנלי. "אמרתי מה שתמיד חוזרים ואומרים, שאין זה משנה מי נמצא בשלטון בארה"ב, תמיד, מאז 1948, יש לישראל תמיכה משני הצדדים הפוליטיים של המפה, והתמיכה הא-מפלגתית הזו היא מאוד חשובה. אמרתי לנתניהו שיש מי שמנסה להשתמש בישראל כאילו היתה פוטבול, לזרוק אותה מצד לצד, להשתמש בה ככלי ניגוח פוליטי, ושישראל רק תפסיד מזה".

"ואז אדלסון התחיל לכעוס ולהרים את הקול", מספר סטנלי. "מאט ברוקס [מראשי ה-RJC] אמר לי: איך אתה מעז, אנחנו תוקפים אנשים רק אם הם אנטי-ישראלים. מישהו אחר שנכח שם האשים אותי בכך שביום שהפכתי ליו"ר ה-NJDC יזמתי קשר עם 'ג'יי סטריט', והשיחה הלא נעימה נמשכה".

וככה התקיים השיח עם ראש הממשלה בבלייר-האוס?

“מה שהיה משעשע זה שנתניהו ראה אותנו כמתבונן מן הצד ואמר בחיוך: 'אם אתם צריכים זמן לדבר פה ביניכם, אני אצא לכמה דקות מהחדר. ואז כולם צחקו מן התגובה שלו, והשיחה המשיכה כרגיל, ואני חשבתי שאפשר להמשיך להסתדר בינינו".

ראש הממשלה נתניהו נפגש עם מיט רומני, ירושלים, 29.7.12 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

על האנקדוטה בבלייר-האוס סיפר לי סטנלי לקראת סיומה של שיחת סקייפ ממקום מושבו בטקסס, אחרי שאלות רבות בנוגע ליחסים שבין הארגונים היהודיים השונים בארה"ב. יחסים מסוג זה הגיעו לשיא שלילי בקיץ 2012, כמה חודשים לפני הבחירות הנשיאותיות בארה"ב, כשפרסום באתר המועצה היהודית הדמוקרטית חולל תגובת שרשרת שהסתיימה במפלה משפטית של אדלסון.

הפרסום באתר המועצה היהודית הדמוקרטית קרא למועמד הרפובליקאי לנשיאות מיט רומני "לדחות מעל פניו את הכסף המלוכלך של אדלסון". אדלסון, איל קזינו ומלונאות, שתרם סכומי עתק לקמפיין המפלגה הרפובליקאית, לא הסתפק בהסרת הפרסום והגיש תביעת דיבה בגובה העצום של 60 מיליון דולר נגד המועצה היהודית הדמוקרטית ונגד ראשיה באופן אישי. התביעה נידונה בבית-המשפט הפדרלי בניו-יורק, ובספטמבר 2013 נדחתה. אדלסון חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט, שעל-פי הערכות חברות הביטוח של NJDC, עשויות להגיע עד לסכום של מיליון דולר.

אנטי-סלאפ

על-פי כתבי התביעה וההגנה, הפרסום המקורי באתר האינטרנט של המועצה היהודית הדמוקרטית, שם כונה כספו של אדלסון "מלוכלך", קישר מתוך הטקסט אל דיווח על תביעה משפטית של אחד מעובדיו לשעבר של אדלסון, שבה נכתב כי הוא "אישר אישית" נוכחותן של זונות באחד מבתי-הקזינו שלו במקאו. תומכי המועצה היהודית הדמוקרטית התבקשו גם באותו פרסום לחתום על עצומה נגד אדלסון ולשתף את הפרסום ברשתות החברתיות.

כעבור זמן לא רב, אחרי מכתב איום מטעם בא-כוחו של אדלסון, פירסמו אנשי המועצה היהודית הדמוקרטית באתר הצהרה שלפיה הם עומדים מאחורי הפרסום, אך כמחוות שלום הסכימו להסיר אותו מן האתר:

בהקשר לקמפיין שלנו בעניינו של שלדון אדלסון, איננו סבורים שעסקנו ברצח אופי. אנחנו עומדים מאחורי כל הדברים שאמרנו, שנסמכו על מקורות עיתונאיים מהימנים ועדכניים. ההאשמות כלפי מר אדלסון נעשו לא על-ידינו אלא על-ידי אחרים, לרבות על-ידי סנטור ג'ון מקיין. יחד עם זאת, אנו מתחרטים על הטרדה שהקמפיין שלנו יצר, ומטעמי 'שלום בית' נסיר היום את העצומה. בהמשך הדרך נמשיך להיאבק נגד האיום הייחודי של ההשפעה עצומה שיש לתורמי-ענק פרטיים על הפוליטיקה, המדאיג בצדק את רוב האמריקאים ורוב יהודי ארה"ב".

אדלסון, כאמור, לא הסתפק בהסרת העצומה והפרסום שנלווה לה, והגיש תביעת לשון הרע. השופט פול אוטקן, שדן בתביעה, קבע כי לא היה בפרסום לשון הרע וכי מדובר בפרסום המוגן על-ידי חופש הביטוי. אחת הסיבות לדחיית התביעה היתה ההסתמכות, באמצעות מספר רב של קישורים מתוך הפרסום באתר המועצה, אל מסמכי משפט רשמיים וכתבה של AP בנוגע לתביעת אותו עובד נגד אדלסון. עוד קבע השופט כי הפרסום של המועצה היה פוליטי-מפלגתי באופן ברור, כיוון שפורסם באתר פוליטי ובהקשר פוליטי, "ואשר על כן, מדובר במקרה מובהק של הבעת דעה".

ההצהרה באתר המועצה הלאומית היהודית הדמוקרטית, "בנוגע לעצומה בעניינו של שלדון אדלסון", 11.7.12

אך השופט לא הסתפק בכל הקביעות הללו והמשיך כברת דרך נוספת: הוא קבע שהפרסום מוגן על-ידי החוק נגד תביעות השתקה, סלאפ (SLAPP – Strategic Lawsuit Against Public Participation) של מדינת נבאדה, ומסיבה זו פסק למועצה סכום משמעותי עבור הוצאות משפט.

החוקים נגד תביעות השתקה הם התפתחות של השנים האחרונות בארצות-הברית. בעידן תקשורתי עמוס בפרסומים ובמפרסמים, הם נועדו לסכל תביעות המוגשות כדי להפחיד או להעניש את מי שעוסק בנושאים בעלי אופי ציבורי, כל עוד מדובר ב"עיסוק תקשורתי בתום לב". חוקי ההגנה מתביעות השתקה מאפשרים לנתבעים להעלות את טענת ההשתקה בשלב מקדמי במהלך המשפט, ואם אכן השופט מקבל את הטענה ודוחה על הסף את התביעה, הוא עשוי לפסוק הוצאות משפט גבוהות כדי להרתיע את התובעים, כפי שגם אירע במקרה של אדלסון והמועצה היהודית הדמוקרטית.

אחרי דחיית התביעה אמרה עורכת-דינו של אדלסון, כפי שפורסם בתקשורת האמריקאית, כי הם לומדים את התיק ולא החליטו עדיין אם יגישו ערעור. "בית-המשפט הכיר בכך שמדיניותה של חברת לאס-וגאס סנדס היתה אפס סובלנות לנושא הזנות. אין בדל ראיה כי מישהו בהנהלת החברה תמך בנושא מיסוד הזנות", אמרה. ברם, בחודשים שחלפו לא פורסם כי הוגש ערעור על ההחלטה.

"זה היה נקמני"

דרישותיו של אדלסון מהמועצה היהודית הדמוקרטית, כפי שמתאר אותן סטנלי, היו דומות לאופן שבו התנהל מול ערוץ 10 כשפירסם כתבה ביקורתית על אודותיו בראשית 2011. אדלסון דרש מהערוץ שיפרסם התנצלות גורפת, ולא רק תיקון לשתי עובדות שנויות במחלוקת. ערוץ 10 נכנע לתכתיב, אולם לא כך במועצה. "אדלסון דרש גם שנחתום על הצהרה מטופשת שבה אנו אומרים שמה שפירסמנו אינו נכון ואינו הוגן ושאנו מושכים את דברינו באופן מוחלט, ולזה כבר לא הסכמנו", אומר סטנלי. "במקביל הוא פעל באותו האופן נגד ארגון אחר, ועדת הקמפיין של המפלגה הדמוקרטית (DCCC), שגם להם היה פרסום מקביל דומה לשלנו. אנחנו סירבנו לחתום על הצהרה כזו, אבל הם לא היו מוכנים לקחת את הסיכון וחתמו על מה שדרש, ואדלסון ניסה להשתמש בזה בבית-המשפט. הוא צירף כמוצג את המסמך שוועדת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית חתמה עליו".

מדוע הסרתם את הפרסום אם המשכתם להתעקש שהוא לגיטימי?

"כי חטפנו ביקורת קשה מהארגונים היהודיים האחרים, במיוחד ארגון הפדרציות היהודיות והליגה למניעת השמצה. שני הארגונים הללו היו מאוד נוקבים איתנו, ובמיוחד כלפי העצומה שלנו. זה יצר המון בלגן בתוך הקהילה היהודית בארצות-הברית, ואנחנו החלטנו שהדבר הנבון ביותר מבחינתנו, למען החברות והשלום בין הארגונים, יהיה להסיר את העצומה. לכן המשכנו לעמוד מאחורי תוכן הדברים, אך הסרנו את הפרסום מן האתר. סברנו שהבהרנו את הנקודה שלנו, מבחינת התוכן של הפרסום. הטיעון שלנו הובן. מדובר בכסף גדול שאיש עשיר אחד משתמש בו כתרומה פוליטית. אנחנו רצינו לדבר על הכסף הבלתי מוגבל שנכנס לקמפיין ומאיפה הוא בא, ובהקשר הזה יצרנו את הוויכוח. לא היה טעם להמשיך עם זה".

תמונתם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, כפי שהוקרנה במהלך הקראת ההתנצלות בפניהם במהדורת חדשות ערוץ 10, 9.9.11 (צילום מסך)

מתי הגיע האיום בתביעה?

"האיום בתביעה הגיע אחרי שכבר הסרנו את הפרסום מן האתר. הדרישה של אדלסון במכתב טרום-תביעה היתה לחזור באופן מוחלט מן הדברים ובעצם להציג אותנו כמי שפירסמו שקרים. לכך לא הסכמנו".

ניסיתם להבין מדוע הוא תבע? אם הפרסום שלכם התבסס על דברים שפורסמו בהחלטות שיפוטיות, הרי שממילא זה חוסה תחת הגנת פרסום.

"זהו הדפוס שעל-פיו הוא עובד. זו דרכו לגרום לאנשים לא לומר עליו דברים שהוא לא מעוניין שיגידו עליו. הוא הגיש תביעה נגד ה'וול-סטריט ג'ורנל' בגין כתבה שבה תואר על-ידי אחד המרואיינים כ'בעל פה מלוכלך'. כשיש לך הרבה מאוד כסף, אתה יכול להשתמש במערכת המשפט. הוא גרם לעיתונאי ג'ון סמית, שפירסם עליו ספר, להגיע לפשיטת רגל".

האם הייתם צריכים להוכיח את העובדות שעמדו בבסיס הפרסום שלכם?

"לא. כי השופט עצר את התביעה בגלל החוק נגד תביעות השתקה, ולא היה צורך בדיון בטענות עצמן. השופט קבע שקישורים לכתבות ולמידע משמשים כפי שבעבר התייחסו להערות שוליים בטקסטים. הקישור סיפק לו את הראיות. אבל בהחלטה על דחיית התביעה הוא קבע שהיא נדחית מכל הסיבות: גם החוקים נגד השתקה, גם כי ציטטנו מסמכי בית-משפט ועשינו בהם שימוש הוגן, וגם כי מדובר בהבעת דעה במסגרת חופש הביטוי".

"סירוב היהודים הדמוקרטים להתנצל בפני אדלסון - חוצפה", פרסום בעיתונו של אדלסון, "ישראל היום", 10.8.12

מדוע הוא תבע גם אותך באופן אישי ולא הסתפק בתביעה נגד המועצה?

"אני חושב שזה היה נקמני. לדעתי הוא לא צריך היה להגיש תביעה אישית נגדי ונגד דייוויד האריס, נשיא המועצה. העובדה שהוא החליט לכלול אותנו בכתב התביעה נתפסה כנקמנית".

האם תבעו אותך קודם לכן?

“לא תבעו אותי מעולם. זו פעם ראשונה, ואני מאוד מאושר שדחו את התביעה. התביעה הזו יצרה לחץ אדיר, גם על המשפחה שלי וגם על מקום העבודה שלי. למען האמת, זה היה מביך להיתבע כך. אנשים שפגשתי שאלו אותי, אבל למה הוא תובע אותך על 60 מיליון דולר? צריך להתחיל להסביר לאנשים. השם שלי הופיע בעיתונים בכל העולם. דווקא כאשר התביעה נדחתה, ב-30 בספטמבר, זה קרה ממש באותו יום שהממשל הכריז על 'Shut-down', וראש ממשלת ישראל נתניהו היה בביקור בבית-הלבן. זה היה יום חדשות עמוס, ודחיית התביעה לא זכתה לכותרות. וממילא, הסיפור הגדול הוא כאשר תובעים אותך. כאשר התביעה נדחית, זה כבר פחות סיפור".

האם זה יוביל למדיניות שונה אצלכם בארגון? תחשבו פעמיים לפני שתפרסמו דברים?

"זהו מצב בעייתי, כאשר אדם אחד עם המון כסף רוצה לפגוע בארגון. מה שעשינו לא היה אסור, ולמרות האיומים, הצלחנו לעמוד נגדו. אני מאוד גאה על כך, כי זה הצריך אומץ להיאבק בו, כמו דוד מול גוליית. הוא ניסה לגרום לנו לחתום על הצהרה שקרית ולא הסכמנו. לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן שאנשים יגידו עלי שאני שקרן בן שקרן (lying liar). אחרת היו ממשיכים להטיח בי בעתיד ששיקרתי פעמיים. אם אני משקר בהתנצלות, אז איך ידעו שלא שיקרתי מלכתחילה? זה יכול היה להזיק לי מאוד. אני חושב שאדלסון ידע זאת, וזה מה שניסה להשיג".

באילו הוצאות משפט זכיתם?

"הוצאות המשפט הן עצומות, אני מעריך שזה יגיע לסביבות מיליון דולר. בשלב הזה עוד אין לנו סכום מדויק, כיוון שאנו ממתינים לשומה של חברות הביטוח שמימנו את ההגנה בבית-המשפט, והם אלה שיגבו את הוצאות המשפט בהתאם להחלטת השופט".

* * *

בתשובה לפניית "העין השביעית" בנוגע למתואר בכתבה, נציגיו של שלדון אדלסון מסרו כי "אין להם תגובה".