כמו כולם, גם אני התמוגגתי למשמע שיחת האיום המרהיבה שקיים רני רהב עם שרון שפורר, תחקירנית "דה-מרקר", שבה הצהיר כי ישחית את שמה "בכל התקשורת" וישלח אליה "טיל רעל בטלוויזיה, שאת לא תצאי מהבית". שפורר עשתה מעשה עיתונאי מוצדק כאשר הקליטה את השיחה המאיימת, ותרמה לניקיון הציבורי כששיחררה את ההקלטה לידיעת הציבור הרחב. יידעו היחצנים ועורכי-הדין של הטייקונים שמוסד ה"אוף דה-רקורד" נגמר במקום שבו האיום המפורש מתחיל.
ההקלטה של שפורר והראיונות עם רהב שבאו בעקבותיה הם השיא הנוכחי של "סאגת רהב" בתקשורת וברשתות החברתיות. קשה לחשוב על עוד דמות ציבורית עכשווית שמושכת אש ועניין כמו המגה-יחצן שהפך לקוקו-סלב. כל אמירה שלו נסרקת במסרקות כינים, כל התבטאות מגוחכת הופכת לקליפ ויראלי. בתוך כל הרהב והלהג הבלתי פוסקים האלה, מותר לעצור לרגע ולשאול: האם העיתונאים לא עושים לעצמם חיים קלים מדי בהשלכת חיצים לעבר יחצן אחד, חזק ככל שיהיה?
לטענה כאילו רהב הוא אבי השיטה, סמלו האולטימטיבי של ה"רוע רוע רוע", אין אחיזה במציאות. רהב הוא בוודאי אינו היחצן הנכלולי והמתוחכם ביותר שפעל כאן. הוא גם לא השקרן הגדול והמאיים ביותר שביניהם. בניגוד ליחצנים אחרים שמסיתים, מדיחים ומאיימים ונשארים במחשכים, רהב בוחר להופיע בטלוויזיה. זו אינה סיבה מספקת כדי להפוך אותו לאב-טיפוס.
מרבית העיתונאים יתקשו להודות שרהב הוא פשוט מטרה קלה, נוחה, "סקסית" בעגה עיתונאית. יש היום כמה אנשי ציבור כאלה, שבעילגותם המופלגת משתבצים בתפקיד כפול: גם הנבל הנורא שיש להזהיר את הציבור מפניו, וגם הסלב שיש להראותו ולהשמיעו בלופ אינסופי, ולהתפקע מצחוק. מירי רגב היא דוגמה אחרת, דומה מאוד. אתמול פירסם "ידיעות אחרונות" כותרת ראשית צעקנית המוקדשת להצעת חוק של רגב: "הסערה הבאה: חוק המו"מ על ירושלים". סיכויי ההצעה קלושים וכל כולה ספין, אבל זאת השיטה בהתגלמותה: פרסם כל שטות שאומר איש הציבור הצמא לתשומת לב, ואז, כדי להשקיט את מצפונך, כנס באבי אביו, הזהר מפניו והפוך אותו לאיש המסוכן ביותר עלי אדמות.
חזרה לרהב: האם חלק מהתנהגותו הנלעגת אינו נזקף לחובתם של העיתונאים עצמם? אותם עיתונאים שבמשך שנים שתו את הקומוניקטים שלו (ועדיין שותים), אכלו את הלוקשים שלו, קיבלו באהבה את המתנות המרהיבות שלו, הגיעו לפתיחות שערך ללקוחותיו ונהנו להסתופף במשרדו עטור חפצי האמנות (ומקררי הגלידה) או במסעדות היוקרה שבהן אכל לאנצ'ים? והאם אין קורטוב של טעם לפגם בעיתונאים הנהנים מפירות השוחד העיתונאי יום אחד, ולמחרת יוצאים נגד הגורם שפיטם אותם בפירות הללו?
העיתונאי רוגל אלפר נתן דוגמה מאלפת לצביעות הזאת רק לאחרונה. אלפר, בניגוד לשפורר, לא הסגיר פרטים משיחה עיתונאית עם רהב. הוא בחר לאוורר סיטואציה אחרת: נקרא לה "פגישת טובה אישית". אלפר ביקש להיעזר בשירותיו של רהב ולנצל את קרבתו לבנק הפועלים, כדי שזה יפרוש את חסותו המסחרית על פרויקט תיעודי של אלפר.
אלפר חבש את כובע המפיק בכניסתו למשרדו של רהב, אך בצאתו ביקש לחזור להיות עיתונאי החושף את מה ש"גילה" כביכול במשרד: "פגשתי את רני רהב בלשכתו לפני שנה בדיוק. ביקשתי ממנו לסייע לי להשיג את שיתוף הפעולה של בנק הפועלים בסרט תעודה. הסברתי לו שבסרט ינסה פרופ' דן אריאלי לשפר את מדיניות הבנק כלפי לקוחות פרטיים השקועים עמוק בחובות".
מתברר שרהב לא אהב את הפרויקט, וסיבותיו עימו. ייתכן שלא הבין באמת מיהו פרופ' אריאלי, כפי שמסביר אלפר (ומדוע שיחצן של שטראוס או של אי.די.בי יידע זאת?). ייתכן שפשוט חשב שאלפר הוא חצוף ונודניק כפי שרהב עצמו טוען במאמר התגובה שלו ("נקטת כל צעד אפשרי כדי להיפגש איתי. נלחמת על הפגישה כמו נמר").
כך או אחרת, קשה להבין מה העניין הציבורי בפגישה עסקית פרטית של העיתונאי/מפיק עם היחצן/מתאם, וקשה עוד יותר לקבל את הריח הרע שעולה מן הדיווח עתיר הבוז של הדיאלוג שהתנהל בה. האם היה אלפר לועג לצדודית הלא מחמיאה של רהב גם לו היתה הפגישה מסתיימת בתיווך מוצלח עם בנק הפועלים?
מוטב שעיתונאים יבקרו אנשי עסקים ויחצנים בלי להזדקק לשירותיהם ובלי לקבל את מתנותיהם. כך יהיה קל יותר להדוף את האיומים, כשאלה יגיעו.