צפיתי בעניין רב בטרילוגיה של דוד דרעי, "תקוות גדולות". הסדרה, המגוללת את חייו ומותו של עיתון "חדשות" (ועוד כמה התפתחויות שאירעו מאז בעיתונות הישראלית), סובלת אמנם מכמה ליקויים קשים, ובעיקר מחוסר מיקוד כרוני (שעליו הצביע מורן שריר במאמר ביקורת ב"הארץ"), אבל בסופו של דבר היא עשויה היטב ומעניינת מאוד.

"חדשות", כך עולה מהסדרה, היה העיתון הראשון ששילב בין הנמוך לגבוה, בין הרציני למטופש, במטרה לפנות לקהל קוראים גדול ומגוון ככל הניתן

ב"תקוות גדולות" משרטט דרעי את דיוקנה של העיתונות הישראלית למן עלייתו של "חדשות" ועד ימינו, ובאמצעות ראיונות עם כמה אישי מפתח (ובהם רינו צרור, ראודור בנזימן ויגאל סרנה) הוא מצביע גם על כמה מהגורמים העיקריים להידרדרותו של מקצוע העיתונאות ולירידה המתמשכת במעמדו של העיתונאי הישראלי.

על-פי התמונה שמצייר דרעי, "חדשות" היה עיתון ייחודי בנוף התקשורת הישראלית. מייסדיו לא היו חלק מה"ממסד", אלא צעירים (על-פי רוב) שביקשו למתוח ביקורת נוקבת על החברה ועל הפוליטיקה הישראלית בכלים עיתונאיים. עם זאת, העיתון נוסד במיטב המסורת של העיתונות הטבלואידית, ה"צהובה" (על-פי המודל האנגלי), והתפאר בכותרות ענק צעקניות, תמונות גדולות וצבעוניות (שנועדו להשפיע על רגשות הקוראים), כתבות בעלות "עניין אנושי", מדור רכילות וולגרי, וכן, כמובן, גם לא מעט פורנוגרפיה רכה (כלומר: "ציצים"). השילוב הזה, בין עיתונות צהובה לתחקירים כבדי ראש, הוא שהפך את "חדשות" לעיתון חשוב, שהצליח – לפחות בטווח הקצר – להשפיע הן על מאפייניה העיצוביים, ה"חיצוניים" של העיתונות בישראל, והן על תכניה ה"פנימיים".

רבים מהמרואיינים המופיעים בסדרה של דרעי הביעו אי-שביעות רצון מהיבטיו הצהובים של "חדשות". כך למשל עירית לינור, שהיתה מכותבי מדור הרכילות השערורייתי "ציפורה", מבקשת להתנער ככל יכולתה ממעורבותה במפעל זה, שסייע להצהיב את העיתונות הישראלית כולה, מאז ועד היום. גם שמעון זנדהאוז, המעצב שהיה אחראי על מאפייניו הגרפיים של "חדשות", מלקה את עצמו ואת יתר חבריו למערכת על חלקם בוולגריזציה של העיתונות בישראל. "חדשות", כך עולה מהסדרה, היה העיתון הראשון ששילב בין הנמוך לגבוה, בין הרציני למטופש, במטרה לפנות לקהל קוראים גדול ומגוון ככל הניתן.

אבל "חדשות" לא היה היחיד וגם לא הראשון שהכיר את ישראל לעיתונות צהובה. מי שצופה בקביעות בתוכניות התעודה שהופקו בשנים האחרונות על התקשורת הישראלית אינו יכול שלא להיתקף בתחושת דז'ה-וו עזה: יש כאן מוטיב חוזר, העולה שוב ושוב בתוכניות מסוג זה. כך, בסדרה אחרת של דרעי, "הרצל פינת רפאלי", העוסקת בתולדות "עולם הזוהר" הישראלי (והמשודרת מדי פעם בערוץ הבידור הישראלי של הוט), מסופר בין היתר על השבועון "העולם הזה", שאף הוא לקה באותה דו-פרצופיות שאיפיינה את "חדשות". השבועון, בעריכתו של אורי אבנרי, התפאר בתחקירים חשובים וביקורתיים, אך גם בפורנוגרפיה (רכה יותר או פחות). גם "העולם הזה" ביקש לפתות את קוראיו בעזרת עירום ושערוריות כדי שיישארו ויקראו את התחקירים והמאמרים.

ציפה קמפינסקי ועירית לינור מדברות על מדור הרכילות "ציפורה" בעריכתן, מתוך "תקוות גדולות" (צילומי מסך)

גם בסרטו התיעודי של רון מיברג, "מות האדמו"ר", המגולל את סיפור חייו של העיתונאי אדם ברוך (ששודר בערוץ 8), עולה מוטיב דומה, בעיקר במה שנוגע לירחון "מוניטין", שברוך היה עורכו הראשון. גם "מוניטין" התגאה במדור רכילות מפואר, בתמונות צבע של נערות מעורטלות ובמידה לא מעטה של גסות רוח, לצד הקפדה רבה ומעוררת השתאות על העיצוב ועל רמת הכתיבה.

מתברר אפוא כי "חדשות" אינו ייחודי כל-כך בנוף התקשורת הישראלית: במובן מסוים, הוא היה חלק ממסורת עשירה שהחלה זמן רב קודם לכן, ומבחינה זו לא נכון יהיה לראות בו פורץ דרך של ממש. סיפורו של "חדשות" דומה דמיון רב לסיפוריהם של "העולם הזה" ושל "מוניטין", וגם הלקח העולה מסיפור זה דומה ללקח העולה מסיפורי קודמיו: ראשית, העיתונאים הביקורתיים (הנחשבים "רציניים", בראש וראשונה בעיני עצמם) אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם בכל הנוגע למצבה המעורער של העיתונות הישראלית בימינו, ויש להם מניות רבות ומשמעותיות מאוד במצב זה.

הסקסיזם הבוטה של העיתונים הללו, שתפסו נשים ככלי שיווקי ותו לא, הוא ככל הנראה מורשתם המבישה והבלתי נסבלת ביותר

האחריות להידרדרותו של השיח הציבורי בישראל מוטלת גם כתפיהם של עיתונאים אלו, שלא בחלו באמצעים כדי למשוך את הקוראים. למרות שהיו להם ודאי גם כוונות טובות, העיתונאים הללו הפכו את העיתונות הישראלית לגסה, מרודדת ושוביניסטית יותר ויותר. הסקסיזם הבוטה של העיתונים הללו, שתפסו נשים ככלי שיווקי ותו לא, הוא ככל הנראה מורשתם המבישה והבלתי נסבלת ביותר.

שנית, הנסיונות הללו, החוזרים שוב ושוב בתולדות העיתונות הישראלית, היו כולם, ברמה זו או אחרת, נסיונות נפל: "העולם הזה" לא הצליח להדביק את הפופולריות של העיתונים שבהם התחרה, החליף ידיים, ובתום תהליך גסיסה לא נאה נפח את נשמתו; "מוניטין" הלך גם הוא בדרך כל בשר, ו"חדשות" החזיק מעמד כעשר שנים לפני שמת ונקבר גם הוא.

הקורא הישראלי, עם כל החרמנות שיוחסה לו, לא השיב לעיתונים הללו את הגמול שציפו לו ולא רכש גליונות בכמויות מספקות. במידה רבה, הדבר נכון גם ביחס לערוץ 10, שהקים מערכת חדשות טובה ורצינית, ושניסה (ועודנו מנסה) למשוך אליו צופים בעזרת תוכניות זבל מסוגן של "היפה והחנון" ו"הכפר". זה לא עבד ל"חדשות", וזה גם לא ממש עובד לערוץ 10, אבל נדמה שהלקח עדיין לא נלמד. בסופו של דבר, השפעתו המתמשכת של "חדשות", כמו השפעתם של שני קודמיו ("העולם הזה" ו"מוניטין"), היתה בעיקר ברובד השטחי, הצהוב והוולגרי: לא הרבה נשאר מרוח הנעורים הביקורתית שלו; הציצים, לעומת זאת, עדיין איתנו.