זרים בתוכנו
מהגרים מאפריקה הפגינו אתמול בהמוניהם בלב תל-אביב נגד המדיניות הממשלתית הנוקשה כלפיהם, המכוונת להוציאם מן הארץ. העיתונים מסקרים את ההפגנה באופן הצפוי לפי אופיו של כל עיתון, ובכל זאת ניכרים שינויים והתאמות. בעוד ש"הארץ" מחזיק עמדה יציבה וברורה בעד מתן זכות התערות למהגרים (ועד עובדי העיתון אף פירסם אתמול כרוז הזדהות עם "העובדים מבקשי המקלט נגד מדיניות של התעמרות גזענית, מעצרים וכליאה ללא משפט"), וב"מעריב" מגישים דיווח המורכב מעמדות מגוונות אך שומר על קו של אהדה לזרים – ב"ידיעות אחרונות" מנסים לתמרן בין ניצול רגשי ההזדהות והחמלה האנושית עם מצוקתם של המהגרים לבין ניצול רגשי הפחד והשנאה כלפיהם, ובאופן מעט מפתיע, גם ב"ישראל היום" מרככים את החזית המוצקה שלהם נגד מהגרים שאינם יהודים למדינת ישראל.
ב"הארץ" מציבים כתמונה המרכזית על השער תמונה אייקונית, מהדהדת, של מפגינים היושבים על גגה של אנדרטת הזיכרון "לשואה ולתקומה" בכיכר העירייה בתל-אביב, והופכים על פניה את ההקבלה הפופולרית בקרב בנימין נתניהו ו"ישראל היום" בין זמננו לבין שנות ה-30 של המאה הקודמת באירופה. הכותרת הראשית קוראת "20 אלף אפריקאים הפגינו בתל-אביב נגד מדיניות הכליאה", וכותרת המשנה מוסרת כי "המהגרים מסודאן ומאריתריאה ישביתו בתי-עסק גם היום. נציבות האו"ם: מדיניות ישראל נוגדת את אמנת הפליטים". ואולם, גם ב"הארץ" מודעים לכך שהמצב מורכב: בעיתון הוחלט לפני זמן להשתמש ב"מהגרים" השמאלני במקום "מסתננים" הימני, אך גם במקום "מבקשי מקלט" הכוללני.
מהגרים מאפריקה מוחים על מדיניות הממשלה נגדם, כיכר רבין בתל-אביב, 5.1.14 (צילום: תומר נויברג)
ב"מעריב", לעומת זאת, משתמשים ב"מבקשי המקלט" הן בכיתוב התמונה הראשית על השער, המראה ממעוף הציפור את המפגינים הרבים, והן בהפניה המרכזית לטור הדיווח של יובל גורן, המעניק פתחון פה גדול יותר להבעת הפחד של המהגרים ולביטויי תמיכה יהודיים מאשר להצהרות שנאה יהודיות (אלי ישי). הפניה נוספת, קטנה הרבה יותר, היא לטורו של יהודה יפרח, מהבולטים בעיתונאי העיתון התאום "מקור ראשון", שמציג עמדה דומה יותר לזו של "ישראל היום" ביחסו לזרים השחורים והאסיאתים.
ב"ישראל היום" עצמו, ההפניה הלא גדולה על השער – "המחאה והמחלוקת" – מנוסחת במפתיע באופן אמביוולנטי, תוך הודאה שאכן יש מחלוקת בחברה הישראלית ביחס לזרים המבקשים בה מקום. גם כותרת המשנה בשולי העמוד מואילה להשתמש בטרמינולוגיה כפולה, "מסתננים ומבקשי מקלט", שיש בה הודאה בכך שבין האפריקאים המגיעים לישראל יש גם מי שנמלטים מסכנות בארצם (1936!). כפולת העמודים המוקדשת לדיווח עצמו מלמדת כי ב"ישראל היום" לא זנחו את גישתם הקיצונית, שהיא גם הגישה העדיפה על קהלי העיתון: הקוראים וראש הממשלה. כך ב"משאל" המצורף מביעים הנשאלים ברובם פחד ושנאה כלפי הזרים, ואילו הציטוט מנתניהו, "ההפגנות לא יעזרו", מככב ככותרת הכפולה. טורי הדעה הנלווים, כמקובל בעיתון, "מאוזנים": זהבה גלאון מצד אחד, ומצד שני אלי ישי, שבמשחק הדימויים הישראלי מתעקש לשחק את האירופי ערל הלב (בגרסה השמאלנית) או האירופי הקנאי לזהות המקומית (בגרסה הימנית).
בכותרת המשנה לדיווח הראשי של "ישראל היום" מצוטט עוד נתניהו: "בלמנו לחלוטין את ההסתננות לישראל, ועכשיו אנו נחושים להוציא מפה את מסתנני העבודה הבלתי חוקיים". הציטוט הזה מדגים את הבלוף שמאחורי העמדה שמציג נתניהו (ומציגים ב"ישראל היום"), ולפיה ישראל מתגוננת בפני אובדן זהותה תוך שהיא נוקטת דרך הומנית ביותר ומעניקה מקלט למי שזקוק לו. למעשה מדינת ישראל מתעקשת שלא לבדוק באופן רציני את טענות הפליטות של המהגרים שהגיעו אל בין גבולותיה. ההתפארות שבחלקו הראשון של המשפט נכונה עובדתית וחושפת את ההטעיה שמאחורי המסגור של "ידיעות אחרונות" את הדיווחים על ההפגנה אתמול.
"ידיעות אחרונות" מקדיש תדיר מקום לסיפורים אנושיים מרגשים על ילדים הנעקרים ממקומם על-ידי פקחי ההגירה, אך הוא אינו עוזב לרגע את הגישה הפופוליסטית הרואה בכושים מאפריקה סכנה קיומית לישראל יהודית, או כניסוחה של ההפניה על השער לטורו של נח קליגר: "בעיה קיומית". כשאלי ישי היה שר הפנים, היה לעיתון נוח לעמעם את שנאת הזרים הטבועה בדנ"א של הצהובונים: ישי הוא בעצמו נציג של "זרים" בחברה הישראלית הכללית, והוא נוקט חיתוך דיבור גס ומכוער המקל על הסלידה ממנו. ברם, כעת שר הפנים הוא גדעון סער, מפוליטיקאי הבית של "ידיעות".
הכותרת על השער המפנה לדיווח עצמו מזהירה: "המסתננים כבשו את כיכר רבין", והיא מוצבת ליד צילום מן האוויר (או מגדל גבוה) של נחיל אדם (שחור) הכובש את כיכר רבין (ז"ל). "כל מי שלא הבין את היקף תופעת ההסתננות לישראל יכול היה לראות את מה שהתרחש עד עכשיו בדרום תל-אביב, החצר האחורית הסמויה מן העין: עשרות אלפי בני-אדם מאפריקה זרמו לאורך השדרות, מילאו את הכיכר ודרשו לקבל זכויות של פליטים", נכתב בכותרת המשנה.
מהגרים מאפריקה מוחים על מדיניות הממשלה נגדם, כיכר רבין בתל-אביב, 5.1.14 (צילום: תומר נויברג)
הטענה המשתמעת מהדיווח המיליטריסטי, ומובעת במפורש בטור של קליגר (ששעונו מכוון תמיד לאותה שעה) ובטור נוסף של כתב הבידור דני ספקטור (המאייש את עמדת ה"נגד" במדור "השאלה היומית" במוסף היומי), היא שאותם "בני-אדם מאפריקה" יציפו את ישראל, "יכבשו" אותה ויגרמו לאובדן זהותה, לו רק יתייחסו אליהם כאן כבני-אדם ("מישראל"). זו טענה שהעובדות סותרות אותה, משום שהגדר שהקימה ממשלת נתניהו בדרום הארץ עוצרת כמעט לחלוטין את ההגירה מאפריקה כבר תקופה ארוכה מאוד.
למעשה, הדיון בסוגיית המהגרים ("בעיית הזרים") הוא בקבוצה של כ-20 אלף (לפי העיתונים) אפריקאים השוהים כאן כבר. האם מדינה של כמה מיליונים אינה יכולה לקלוט לתוכה כמה עשרות אלפים (שלפי הדיווחים השבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", אין להם תחליף כמשרתי בני הגזע היהודי במדינה, שאינם מוכנים לעסוק בעבודות כגון שטיפת כלים במסעדות)? ייתכן שהתשובה חיובית, שלילית או אחרת, אולם העיתונות הפופולרית כלל אינה עוסקת בכך.
השלום
האיתותים המפתיעים, כביכול, מכיוונו של שר החוץ הזכאי אביגדור ליברמן, שנקלטו בשבוע שעבר בכותרת ראשית של "הארץ", מגיעים היום לכותרות העיתונים כולם. "ליברמן תומך ביוזמת קרי, אך דורש לכלול חילופי אוכלוסייה", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מגישים את העמדה היונית הפתאומית של שר החוץ, מפוליטיקאי הבית של העיתון, כחישוק של נתניהו, הצגה המתאימה לעמדת העיתון כלפי ראש הממשלה, ובמקרה זה יכול להיות שהיא גם מדויקת: "ליברמן עוקף את נתניהו משמאל ומתקרב לאמריקאים", נכתב בכותרת הגג, ומיד אחר-כך בכותרת הראשית, במרכאות: "הצעת ארה"ב היא הכי טובה שנקבל".
משמאל: מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, השגריר לישראל דניאל שפירו והשליח המיוחד מרטין אינדיק, בחוזרם לישראל מביקור בן יום בירדן ובערב הסעודית, 5.1.15 (צילום: מתי שטרן, שגרירות ארה"ב)
ב"ישראל היום" וב"מעריב" עמדתו של ליברמן מוצגת בצורה שונה. החיוב שהוא מביע כלפי ההצעה כלל אינו מוזכר, אלא רק ההסתייגויות שלו ממנה: "שר החוץ ליברמן: לא אסכים להסכם הכולל זכות השיבה ולו לאדם אחד. לא נתמוך בשום הסדר ללא חילופי שטחים ואוכלוסיות, בהסכם עתידי הגבול עם הפלסטינים יעבור בכביש 6", נכתב על שער "מעריב", מתחת לכותרת הראשית "קרי לוחץ על נתניהו להסכים על נוסח שיאפשר חזרת פליטים לתחומי ישראל". ב"ישראל היום" דוחקים את הנושא לרצועה בראש השער. "ליברמן: הגבול יתקרב לכביש 6" הוא כל מה שנכתב שם, בתוספת שורה נוספת על הסתייגות אחרת של שר החוץ.
ב"מקור ראשון" מסכמת הכותרת הראשית כך: "גורמים בישראל: המו"מ המדיני עם הפלסטינים יוארך בשנה".
אי.די.בי
איש העסקים מוטי בן-משה לאחר מסיבת העיתונאים שבה דיבר על העברת השליטה בקונצרן אי.די.בי לידי הקבוצה שבשליטתו ובשליטת איש העסקים אלשטיין, תל-אביב, 5.1.14 (צילום: יוזי זליגר)
הכותרת הראשית עצמה של "ישראל היום" מוקדשת לנושא החביב על עורך העיתון: מפלתו של נוחי דנקנר, מי שבקיץ 2011 סומן, מטפורית לפחות, על-ידי כותבי מסרים בלשכת נתניהו וב"ישראל היום" ככליא הברק של המחאה החברתית. "אי.די.בי: הכדור עובר לידיים של בן-משה", נכתב בכותרת, שנוסחה כנראה מתוך הרצון הילדותי להתאימה לתמונה מאוסף העיתון שבה נראה בן-משה אוחז בכדור.
ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ההפניה הקטנה ביותר על שער העיתון לדיווח על הנעשה באי.די.בי, והיא אינה כוללת את ההאשמה של בן-משה שלפיה דנקנר ניסה לסחוט אותו כך שיצרף אותו לקבוצה הזוכה שלו ושל אלשטיין בתמורה להפסקת הפרסומים המכפישים על אודותיו. פרסומים שהמוקד שלהם היה "ידיעות אחרונות". ב"ממון", המוסף הכלכלי שגיבה את דנקנר לכל אורך מסלול ההתרסקות שלו, מצטטים במובלט את דנקנר, שאומר כך: "נוחי לא ויתר ונוחי לא הפסיד. זה המצב". לצד התמונה של נוחי-על-הספסל ש"ישראל היום" עושה בה שימוש מופרז, האמירה הזו, בעת הזו, ובגוף הזה, ממחישים את מצבו של מי שהיה פעם מושא ההערצה של העיתונאים בישראל.
כך או כך, העיתונים הכלכליים צריכים להעביר את המקל: הנושא עכשיו הוא בן-משה ולא דנקנר, והביקורתיות שנחסכה שלא בצדק מהאחרון במשך שנות השגשוג צריכה להיות מופנית, באופן ענייני כמובן, כלפי הטייקון החדש. "האם בן-משה יחבור למועדון ההון – או שיסדוק אותו?", שואלת כותרת מאמר של איתן אבריאל בעמ' 3 של "דה-מרקר". "מה יהיה טיב מערכת היחסים שלו עם ציון קינן ויאיר סרוסי? עם גד סומך? עם הרגולטורים? ועם בעלי העיתונים והפרסומאים?".
ענייני תקשורת
הצלחתה של עמותת ה.ל.ל לקבל היום במה בולטת בשני עיתונים מרכזיים בו בזמן, למרות חוקי הבלעדיות השולטים (ואף משחיתים) את העיתונות, מלמדת אולי על עומק הקונסנזוס בקרב עיתונאי הזרם המרכזי ביחס לחרדים. העמותה, האגודה ליוצאים בשאלה, מככבת בכתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ("לא מוצאים תשובה", עקיבא נוביק), וזוכה להפניה על שער "הארץ" ("האסונות שמטלטלים את היוצאים בשאלה", יאיר אטינגר). כתבה דומה מתפרסמת היום גם באתר "וואלה". העילה הישירה לכתבות היא כמה מקרי התאבדות מהעת האחרונה של מי שעזבו את החברה החרדית, המשמשים מצע עבור ה.ל.ל ועמותות דומות נוספות לדרוש תמיכה כספית ממשלתית בעוזבים את העולם החרדי.
אדם הלבוש כחרדי בכניסה לירושלים, 5.1.14 (צילום: הדס פרוש)
כשהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" הכתבה על הסתבכויותיו הכספיות של השף וכוכב הריאליטי אייל שני, שהציגה אותו כאדם בעייתי המשתמט מחובותיו ומבני משפחתו, נטען נגד העיתון כי מדובר במהלומה במסגרת היריבות בין בעלי העיתון ארנון מוזס לבין חברת הטלוויזיה קשת (שבמסגרתה שודרה תוכנית הבידור בהשתתפותו של שני). במערכת העיתון טענו אז כי התחקיר נערך ללא קשר להכוונות מגבוה. מאז נכרתה שביתת נשק (ואולי אף הסכם שלום) בין "ידיעות אחרונות" לבין קשת, אבל שני ממשיך למשוך אש: דמותו מעטרת היום הפניה לידיעה חדשותית שלילית על תוכנית הריאליטי האמורה ("נבחנים ב'מאסטר שף': 'בכלל לא בישלנו, ניצלו אותנו רק כדי שנופיע בפרומו'"), על אף שהוא אחד מארבעה מגישים המככבים בה, ולא מי שהוביל את הקדימון שעליו נסב הדיווח (ב"הארץ" כותב על ה"תרמית" מורן שריר).
במוסף היומי של "מעריב" מראיין כתב הכנסת אריק בנדר את כתב הכנסת לשעבר של "כלכליסט" תומר אביטל (כיום ב"עובדה") על רומן מתח פרי עטו שפורסם לאחרונה, "המשכן", העוסק בתעלומת רצח בכנסת. בנדר שואל חברי-כנסת על דעתם להיתכנותה של עלילה כזו: "אין דבר שלא יכול לקרות כאן, אבל אנחנו נזהרים באופן מיוחד" (רובי ריבלין, הליכוד); "הכנסת היא כמו כל מקום אחר" (תמר זנדברג, מרצ); "מקום ששוררת בו ידידות ואחווה, מקום שאין בו אלימות ואין בו קטטות. עלילה כמו זו שבספר מופרכת ואינה אלא הבל הבלים" (נסים זאב, ש"ס).
"עכשיו, כשנודע שעוד טלטלה מתרגשת על תחנת הרדיו הקלאסית הישראלית קול-המוזיקה, בדמות סוף כהונתו הקרב של מנהלה אריה יאס, תחנת קלאסיק אפ-אם [הבריטית] ומקבילתה הצרפתית רדיו קלאסיק צריכות לשמש תמרורי אזהרה מפני הגורל המר המאיים על אחותן הישראלית", כותב נעם בן-זאב במדורו "תיבת תהודה" ב"גלריה" של "הארץ". "מילא מבצעי המכירות: את המודל הזה אפשר אולי לאמץ. [...] הבעיה האמיתית היא במהות, הלוא היא המוזיקה.
"קלאסיק אפ-אם היא בידור. היא שם כדי להנעים את זמנכם, להשמיע לכם מוזיקה נחמדה שבצדה תמיד ההצעה לקנות את הדיסק שעליו היא מוקלטת [...] רוב היום היא מזרימה לאוויר קטעים קצרים, בין חמש ל-15 דקות, ללא מימד כלשהו של עריכה: פשוט טפט אינסופי של טלאים מוזיקליים מעורבבים באקראיות, ורק מכנה אחד משותף להם: הם מהמיינסטרים של המוזיקה האירופית הקונצרטית, רק מהמאות ה-18–19, בתוספת מוזיקה בריטית".
"צירופים מטורפים נראים הגיוניים ביקום האדיש לערכים של האינטרנט", נכתב בציטוט המודגש מתוך כתבה מתורגמת (גאי טרבאי) מה"ניו-יורק טיימס", הנדפסת ב"גלריה". הכתבה עוסקת בטרנדים ביקום הביגוד. בכותרת המשנה לכתבה דומה, לא מתורגמת, במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", נקבע כי "מכירות סוף העונה הן הזדמנות להוסיף למלתחה עוד זוג או שניים של נעליים. החוכמה: לדעת לחבר לכל נעל את הגרביים הנכונים". הכתבת, שלי גרוס, אינה מציעה אף צירוף מטורף אחד.
האייטם הראשי במדור הרכילות היומי של "ידיעות אחרונות" מדווח כי ידוען ישראלי נכנס לחנות כלבו והשומר בכניסה לא זיהה אותו.