זכות גדולה שמורה לאריק שרון בתחום יחסי העיתונות עם מערכת הביטחון. הודות לו התרחש ב-1982 מהפך דרמטי: מרבית הכתבים הצבאיים של התקשורת הישראלית נטשו את דבקותם המסורתית בקו הבטחוניסטי. הם לא הסבירו כדרכם מדוע צה"ל חייב לפעול – אלא ניסו להזהיר מבעד למחסומי הצנזורה מפני האיוולת והסכנה ב"תוכנית אורנים הגדולה" לשינוי המציאות הפוליטית בלבנון.

לכל אורך הקריירה שלו העמיד שרון למבחן את העיתונות הישראלית יותר מפוליטיקאים בולטים אחרים בישראל

הקו החדש של הכתבים הצבאיים ערב מלחמת לבנון הראשונה היה אמנם גם תוצאה של ההכאה על חטא בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, אבל אלמלא יחסיהם המסוכסכים עם שרון, הדבר לא היה מתרחש. כשנכנס ללשכת שר הביטחון מידר את הכתבים הצבאיים והקשה עליהם לעבוד. זו אכן היתה "שעתנו היפה והקשה", כפי שכינו זאת הכתבים הצבאיים.

לכל אורך הקריירה שלו העמיד שרון למבחן את העיתונות הישראלית יותר מפוליטיקאים בולטים אחרים בישראל. במקרה של מלחמת לבנון הראשונה, רוב התקשורת הישראלית עמדה במבחן, הן בנסיונות ההתרעה לפני פרוץ המלחמה והן במהלכה. הקריאה "שקט יורים" של עמירם ניר ז"ל לא נענתה אלא לימים אחדים, ואחר-כך עשו כל מאמץ להביא לידיעת הציבור את המתרחש מעבר לקו 40 הקילומטרים ששימש לשרון מסווה לתוכניתו המקורית. דן סממה ז"ל הביא לציבור צופי הטלוויזיה את הלכי הרוחות בקרב חיילים ("רד אלינו אווירון/ קח אותנו ללבנון/ נילחם בשביל שרון/ ונשוב בתוך ארון"), בגיבוים של בכירי הערוץ הראשון. גם כמה עיתונים עשו כך.

אחרי הטבח בסברה ושתילה היו אלה עיתונאים, זאב שיף ז"ל ורון בן-ישי, שטרחו להעביר את המידע על מעשי הזוועה של הפלנגות הנוצריות ישירות למקבלי ההחלטות בישראל. זה אולי אינו ערוץ פעולה שגרתי של עיתונאים, אך הם סברו, בצדק, שצריך ליידע את הצמרת מהר ככל האפשר, בידיעה ששרון עלול להציג תמונה שונה.

העיתונאי אורי דן, 15.7.99 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

לא תמיד הצליחה התקשורת לעמוד במבחני שרון. במשך שנות שירותו בצה"ל ידע שרון לנווט כרצונו חלק ניכר מהסיקור התקשורתי. שחקן ציר מרכזי במהלכים אלה היה במשך כל השנים עיתונאי נאמן ומעריץ, אורי דן, הכתב הצבאי של "מעריב", אז העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר במדינה. קרבתו לשרון החלה עוד בימים שהיה כתב צבאי של "במחנה". בספר זכרונותיו "בסודו של אריאל שרון" כתב דן כי יחסים הדוקים אלה הביאו בשנת 1961 לעיכוב בקידומו הצבאי של שרון. שרון סיפר לי, כתב דן, כי בהוראת הרמטכ"ל דאז צבי צור הותקנה האזנה לטלפון בבית משפחת שרון. בין היתר קלטו המאזינים שיחות בינו לבין העיתונאי דן. הרמטכ"ל מצא בזה תירוץ למנוע ממני דרגה, סיפר לו שרון.

הקשר האישי בין השניים היה כה הדוק, מספר דן בספרו, עד שכאשר נהרגה מרגלית, אשתו של שרון, בתאונת דרכים, ביקש ראש אכ"א מהעיתונאי לצאת לבית בצהלה כדי להודיע לחברו על האסון. למזלו של דן הקדים אותו בבית איש חיל האוויר מוטי הוד, והוא זה שמסר לשרון על מות רעייתו.

אישים רבים בצמרת הישראלית ידעו במרוצת השנים לשמור על יחסים קרובים, קרובים מדי, עם עיתונאים. לשמעון פרס, למשל, היתה חבורה נאמנה של כתבים שכונתה "יונייטד פרס". אבל רק עיתונאי אחד הודה בפומבי בנאמנות חסרת הפניות למקור וחבר. "עמדתי בגלוי וללא תנאי לצדו של שרון ברשימותי ובמאמרי בעיתונים ובכל הזדמנות שניתנה לי באמצעי התקשורת האלקטרוניים בישראל", כתב אורי דן בספרו.

דן גם הודה בגאווה כי שמע משרון במשך השנים סודות מדינה רבים, אך הקפיד לשמור אותם לעצמו. "מאחר שראיתי בשרון מנהיג יוצא דופן, המגלם בתפיסתו ובמאבקו את האידיאל הציוני בהגנת היהודים וההתיישבות בארץ ישראל, לא היתה לי כל בעיה מצפונית או אתית לשמור בסוד את הדברים שעלו בשיחותינו בעשרות השנים", כתב.

ראש הממשלה אריאל שרון מציג את העיתונאי אורי דן בפני נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, הבית-הלבן, וושינגטון, 20.3.01 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

שרון היה אולי מרוצה מעיתונאי-דובר נאמן כזה לצדו, ו"מעריב" נהנה לעתים גם הוא מהקשר ההדוק, אבל זו אינה בדיוק עיתונאות ראויה. טשטוש התחומים בין חברות אישית לבין העבודה העיתונאית מסוכן. החיבור ההדוק הזה היה גם בעוכרי שרון עצמו כשקיבל את תיק הביטחון בממשלת בגין השנייה ומינה את מעריצו ליועץ התקשורת שלו. אורי דן ניסה אז לשווא לשכנע את העיתונאים שאין למתוח ביקורת על השר. "אסור להפריע ליהודה המכבי במעלה ההר", אמר אז. הכתבים צחקו והתעלמו. דן התעקש. "אני אומר לך בשיא הרצינות", אמר לכתב "העולם הזה", "אריק שרון הוא יהודה המכבי של הדור הזה".

אריאל שרון בחוות השקמים, 27.9.93 (צילום: גדעון מרקוביץ')

ההערצה לשרון, מימי פעולות התגמול של הצנחנים ועד מלחמת יום-הכיפורים, לא הורעפה רק מעטו של הכתב הצמוד דן. כשנשלחה גאולה כהן לראיין את שרון ל"מעריב" אחרי מלחמת ששת-הימים, כך נפתחה הכתבה:

"לך וראיין אגדה,/ לך וראיין אגדה עם דם,/ לך וראיין אגדה עם מדים".

ובהמשך כתבה: "קשה לבקוע אליו דרך, אל אריק. גם כשהוא בודד כמו ים, כמו הר, הוא אף פעם לא לבד. קודם כל עליך לבקוע את מעגל ההילה המכתר אותו".

בניגוד לכהן, כתבים רבים בעיתונות הישראלית לא חששו שנים אחדות אחר-כך למתוח ביקורת על שרון, לחשוף את מעשיו בעת פינוי בדואים מפתחת רפיח כדי להקים את יישובי חבל ימית, ומאוחר יותר את "התנחלויות הדמה" או "מגדלים פורחים באוויר" שנועדו בעיקר לסבך את המגעים המדיניים עם מצרים בימי ממשלתו הראשונה של בגין. שרון חרק שיניים לנוכח הסיקור הביקורתי, אבל גם זו היתה שעה יפה לפחות לכמה מאמצעי התקשורת.

הוא הכיר היטב את דרכי העיתונות, ולא היסס לצאת למאבקים נגדה. כשמצא בידיעה או בכתבה על אודותיו פרטים לא מדויקים, נהג לתבוע מיד תיקון במקום בולט, ותבע להצמיד את התיקון לטקסט המקורי במעטפות בארכיון, כדי להבטיח שאיש לא ימחזר את הטעויות בעתיד. פעם כפה על "דבר השבוע" לפרסם במקום בולט, בקדמת הגיליון, תיקון שכלל יותר מ-20 סעיפים בעקבות כתבה עליו.

לפעמים בחר לגרור את מבקריו למשפטי דיבה בבתי-משפט. הוא תבע בניו-יורק את שבועון החדשות האמריקאי "טיים" על הוצאת לשון הרע בפרשת הטבח בסברה ושתילה. בית-המשפט קבע כי אכן מדובר בידיעה שקרית, אבל לא הוכח, כנדרש בחוק האמריקאי, שהפרסום נעשה מתוך כוונה להשמיץ. בארץ תבע את עמיתנו עוזי בנזימן על שכתב כי בגין ידע ששרון רימה אותו במלחמת לבנון. שרון הפסיד.

תומכי אריאל שרון ביום הבחירות לכנסת ה-16, 28.1.03 (צילום: יוסי זמיר)

רק בראשית המאה ה-21, אחרי שנים רבות שבהן הלך מחנה מעריציו בתקשורת והצטמצם, זכה שרון ליחס חיובי מחלק ניכר מהתקשורת. ימי "האתרוג", כלשונו של אמנון אברמוביץ', שיקפו שעת חסד שזכה לה כאשר נהפך משר המלחמה לראש ממשלה שמוכן לפנות יישובים.

הכתבים לא אימצו אמנם בן-לילה את המבט המעריץ שנהג אורי דן להפנות לשרון, אבל גילו נכונות לדחוק הצדה את העיסוק בחקירות המשטרתיות שנערכו נגדו באותה עת

גם זו, כמובן, לא היתה שעתה המפוארת של העיתונות הישראלית. הכתבים לא אימצו אמנם בן-לילה את המבט המעריץ שנהג אורי דן להפנות לשרון, אבל גילו נכונות לדחוק הצדה את העיסוק בחקירות המשטרתיות שנערכו נגדו באותה עת. באותה תקופה, כראש ממשלה, נפתח בעצת יועציו יותר ויותר לעיתונאים, לא רק מנאמניו, וקיים לא מעט שיחות רקע ותדרוכים.

במרוצת השנים פיתח לעצמו שרון אסטרטגיות פעולה קבועות עם העיתונאים. כשר המסחר והתעשייה הוא ניהל שיחות רקע שרק כמה מהן נועדו לפרסום. כשכתב מדיני היה מתקשר אליו בעיצומו של משבר ממשלתי כדי לשמוע את דעתו, לא תמיד מיהר להשיב. "כל-כך הרבה שרים אחרים ישמחו לדבר איתך", היה מצחקק מעבר לקו, ומסרב בנימוס. "אתה יודע שאני לא מדבר כשכל השרים רצים למיקרופונים". אחרי יום או יומיים היה הכתב מקבל טלפון מדוברו של השר. "אריק אמר לי שאתה רוצה לדבר איתו, צלצל אליו בערב לחווה", אמר. בערב היה שרון ידידותי ונכון לדבר.

חוות השקמים, 31.10.10 (צילום: יוסי זמיר)

את הראיונות תיכנן בקפידה. על פתקים קטנים שהיו מונחים על שולחנו היה מנסח את הנקודות העיקריות, ואפילו המראיין התקיף ביותר לא היה יכול לגרום לו לסטות מן המסר המוכן. מן הראיונות שהיה מעניק במקביל לעיתונות הכתובה, לרדיו ולטלוויזיה בקע לא רק מסר אחיד, אלא גם מלים זהות, הכל בהתאם לפתקים הקטנים שהוכנו מראש.

"זאת לא השאלה", אמר יותר מפעם אחת לעיתונאי ישראלי או זר, וחזר לניסוח שקבע לעצמו מראש. לא פעם הביך מראיינים בתוכניות טלוויזיה זרות. פעם צפיתי בו בארה"ב, סמוך למלחמת לבנון הראשונה, שולף מפה באמצע ראיון בשידור חי בטלוויזיה, וחרף התנגדות המראיין מציג על המפה את המסר שביקש להעביר: "ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים". אנשי ההסברה בשגרירות ישראל בוושינגטון לא רוו נחת ממופעים כאלה, גם לא ידידינו בוושינגטון. זה היה מופע בסגנון שרון של אותם ימים – לוחמני, עימותי. גם כלפי התקשורת.

שרון היה יריב קשה לעיתונות שלא בחל באמצעים. לפעמים עמדה התקשורת באתגרים שהציב לה הקצין והפוליטיקאי המתוחכם והמניפולטיבי. לא פעם כשלה.