השוואה לנאצים היא גימיק פופולרי בדיון הציבורי בישראל. איראן היא גרמניה הנאצית. הצעת חוק של זהבה גלאון לסימון מוצרי התנחלויות, לפי ח"כ יעקב כ"ץ לפחות, "מזכירה תקופות אפלות בהיסטוריה, אז סומנו היהודים בניסיון לסלקם ולאבדם". וגלאון מצדה לא טומנת ידה בצלחת ומזכירה בהקשר של חוק יסוד "החקיקה" ש"אנחנו נמצאים היום ערב יום השואה [...] כבר ראינו מה כוחו של רוב עריץ ודורסני".
התגובות להשוואות הללו נעות בדרך כלל מהומור מזלזל (חוק גודווין עושה כמובן שעות נוספות) ועד גינוי, בייחוד כשדמויות ציבוריות עושות את ההשוואות האלו. אבל בסך-הכל, אולי למעט ביחס לאיראן, הזרם המרכזי הישראלי רואה בשימוש בהשוואות לנאציזם אנלוגיה מכוערת ולא עניינית. ציניות פוליטית מהסוג הגרוע. בניגוד לדחייה של האנלוגיות לנאציזם בנושאי חקיקה ומדיניות חוץ, הדיון הכלכלי מאמץ בהתלהבות השוואה לעוולה היסטורית אחרת: העבדות.
"בדיקה ומכירה של כושי". תחריט, 1854
מ"אחי העבדים" המפורסם של יאיר לפיד ועד הטור האחרון של ח"כ שלי יחימוביץ' בגלי-צה"ל, שבו קבעה לכבוד ה-1 במאי כי "העשורים האחרונים מאופיינים בנסיגה חדה ובסימנים של חזרה לעבדות", ההשוואה של העובדים בישראל לעבדים הפכה לחלק לגיטימי לגמרי מהזרם המרכזי של הדיון הכלכלי בישראל. השפה הפוליטית ששמורה בעיקר (גם אם לא רק) לשוליים בנושאי חוץ וביטחון נמצאת בלב הזרם המרכזי בנושאים כלכליים.
מפתה להעלות כאן כמה נתונים על מצבם של העובדים בישראל בעשורים האחרונים ולבדוק כמה מבוססת השוואתם לעבדים, אבל מדידת השינוי במספר עובדי הקבלן או בשיעור ההתאגדות היא שולית בהקשר זה. לא צריך לספור כמה שעות עומדים פלסטינים במחסומים כדי לדחות את ההשוואה של המצב בשטחים הכבושים לגטו ורשה. גם בלי לרדת לפרטים, השוואת מצב העובדים בישראל לעבדים היא אנלוגיה בעייתית מאוד, שמוזילה את חומרת הפשע ההיסטורי של מוסד העבדות.
כשיחימוביץ' משווה עובדי קבלן לעבדים מודרניים, או כשלפיד מדבר אל אחיו העבדים, הם לא אומרים במפורש לאיזו דוגמה היסטורית של עבדות הם מתכוונים או איזה עולם אסוציאציות הם מבקשים להעלות אצל קוראיהם. תרשו לי אפוא לשאול במפורש: האם עובדי הסופרפארם שאולצו לעמוד במהלך עבודתם מזכירים את מרגרט גרנר, שפחה מקנטקי, שהיתה ההשראה לספרה המפורסם של טוני מוריסון, ושהעדיפה להרוג את בתה בת השנתיים על פני החזרתה לעבדות?
האם חברות הקבלן מזכירות את סחר העבדים האטלנטי, שבו מיליוני אפריקאים הובלו בתנאים בלתי אנושיים מאפריקה, רבים מהם לא שרדו את המסע, כדי להפוך לעבדים במטעים בדרום ארה"ב? או אולי חברות הקבלן, האחראיות ליצירת "העבדים החדשים", מזכירות אפיזודות עתיקות יותר של עבדות? יוון העתיקה? ימי הביניים? התנ"ך? סימנים לחזרה לאיזו עבדות בדיוק מוצאת יחימוביץ'? אילו עבדים הזכירו ליאיר לפיד את המעמד הבינוני בישראל?
בכמה מהמקרים, כמו בהשוואות השגורות לנאצים, ההשוואה לעבדות מלווה בפסקת הסתייגות. עובדי קבלן הם לא בדיוק כמו העבדים בדרום ארה"ב במאה ה-19, אתם מבינים. "מגי היא לא שפחה במובן המוכר. אם תימלט, אדונה לא ילכוד אותה, ילקה אותה ויעביד אותה בכוח כפי שהיה קורה לשפחה בלואיזיאנה לפני 150 שנה", מרגיעה שלי יחימוביץ בפרק "העבדים החדשים" מתוך ספרה האחרון, כשהיא מתארת עובדת ניקיון בבניין JCS . "אבל...", היא ממשיכה, ומסבירה שבעצם יש הרבה דמיון. גם יאיר לפיד הסביר ש"איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך". כמו שחיילי צה"ל הם לא בדיוק ממש-ממש נאצים כמו אז בארץ ההיא, והם לא עוסקים ברצח המוני על בסיס יומי, אבל... אתם יודעים...
חשוב לדבר על מצבם של העובדים בישראל ב-2012, ועל פני העשורים האחרונים, ויש בוודאי על מה לדבר. אבל ההשוואות התכופות לעבדות בקרב דוברים בולטים מהזרם המרכזי הן שפה פוליטית אלימה ומכוערת וזילות צינית של פשע היסטורי. גם מי שתומך במטרות הפוליטיות שההשוואות התכופות לעבדות מנסות לקדם, ואולי דווקא מי שתומך במטרות הפוליטיות הללו, ראוי שיגנה את השימוש התכוף בהן.