לא הייתי מגיב על דבריו של ירח טל, אז, ב-1993, כתב "הארץ", אלמלא הופיע ה"אני מאשים" שהעלה ב"תיק תקשורת" (10.5.12) ותמציתו פורסמה ב"העין השביעית". אם לשפוט על-פי השיחה שקיימו עימו עמנואל רוזן וגדי סוקניק, הרי טל הביא למערכת "הארץ" את סקופ חייו, ואילו הצוות הבכיר בעיתון, חבורת אידיוטים ואני בראשם, לא הבין את גודל הסיפור והחמיץ אותו. אני עצמי מואשם בגילויי אי-אמון כלפי ירח טל, בהססנות ובחשש (ממה?), ונוסף לכך בשתי עבירות: אי-פרסום הידיעה כידיעה ראשית, אלא רק ככותרת שנייה, ומניעת פולו-אפ (ידיעות מעקב) לסיפור, כך שבעצם אני אחראי אישית לדעיכתו.
שער "הארץ", 12.7.93
רגשותיו העזים של טל שיבשו את זכרונו לא רק בפרטים – תופעה נסלחת כעבור 19 שנה – אלא גם במהות. תלונתו על שלא הקצינו לסיפורו את הכותרת הראשית נדחית על הסף מן הסיבה הפשוטה שזו אכן היתה כותרתנו הראשית. התלונה על מניעה מכוונת של פולו-אפ, מרושעת וקורבנית ככל שתהא, נדחית גם היא מאותה סיבה: בימים שלאחר פרסום סיפורו נעשה לו פולו-אפ מאומץ על-ידי כמה מכתבי העיתון, והוא עצמו אף השתתף בכך. אפשר לסיים כאן, אבל כיוון שהנושא עלה כחלק מהדיון בשאלה אם ייתכנו מהלכים פוליטיים גדולים מתחת לרדאר התקשורתי, אני מציע כאן הזדמנות לראות את התמונה מזווית נוספת, זו של העורך שהייתי באותם ימים.
ירח טל, ששימש באותם ימים כתב "הארץ" לענייני מפלגות, העביר ביום ראשון ה-11 ביולי 1993, בשעות הערב, ידיעה למערכת החדשות, ועל-פיה מקור המקורב להנהגה מספר על מגעים בדרג מקבלי החלטות המתנהלים בין ממשלת ישראל להנהגת אש"ף-תוניס. המגעים, כך נאמר בידיעה, מתנהלים באמצעות שליחים, בהסכמתו של ראש הממשלה יצחק רבין ובהסכמת ראש אש"ף יאסר ערפאת. המגעים מתנהלים בישראל ובמדינה ערבית, והממשל האמריקאי נמצא בסוד העניינים. בדבריו ביום חמישי ל"תיק תקשורת", שיפר טל מעט את ההיסטוריה ואמר: "הגיע אלי מידע שמתנהלות שיחות סודיות אי-שם באירופה".
המקור לידיעה שהביא טל באותו לילה בא מן הגזרה המפלגתית, ולמרות בכירותו וקרבתו לשר החוץ שמעון פרס, לא היה שותף למגעים בערוץ אוסלו. הרושם שקיבלתי הוא שהמקור לא הסתיר מן הכתב מידע נוסף, אלא פשוט לא ידע בדיוק ולא ידע מספיק. היום אני מוסיף לכך הנחה משלי: לו ידע יותר, ייתכן שהיה נזהר בלשונו שלא לפגוע במהלך הרגיש. היו לנו שעות אחדות כדי לקבל אישור לנכונות המידע ולפתחו ככל שניתן. המשימה הזאת הוטלה על הכתבים והפרשנים הבכירים, שהיו מקושרים ישירות לדרגים המדיניים ולמקביליהם בצד הפלסטיני. כל אלה נשלחו מיד למקורותיהם וחזרו בידיים ריקות.
בחודשים ההם האוויר היה טעון במידע ספקולטיבי על אודות פעילות מדינית נמרצת בערוצים שונים, כחלק מתהליכים מדיניים שבדרך, ובראשם גישושים מול סוריה. לאחר שהוסדרה החזרת מגורשי חמאס מלבנון והתבשל רעיון "עזה ויריחו תחילה" מול הפלסטינים, החלה העיתונות להינעל על מגעים ישירים עם אש"ף-תוניס (ולא רק עם נציגי אש"ף-שטחים), כתחליף לערוץ עקיף שהאמריקאים ניהלו עוד מימי ממשלת שמיר. גורמים שונים, מהם בלתי רשמיים, עסקו במאמצי תיווך בערוצים מקבילים, ושיחות בעלות אופי מדיני התנהלו גם עם דרגי ביניים. האווירה הזאת יצרה ציפייה למהלך משמעותי, אבל היתה אפופה גם ביוזמות משניות, ביוזמות סרק ובאינספור ספקולציות, כך שכל ידיעה חדשה בנושא שהועברה למערכת התקבלה בתקווה, אבל נבחנה בזהירות.
בדיעבד התברר כי הצוות האקדמי של אוסלו (הירשפלד-פונדק) החל לפעול עוד בינואר 1993, ואפילו מי ששמע על הערוץ הזה משהו לא ייחס לו חשיבות. רק באמצע מאי נתן יצחק רבין תוקף מדיני למגעים ואישר לשר החוץ פרס לשלוח את מנכ"לו אורי סביר בחשאיות גמורה לאוסלו. הידיעה שטל הביא חודשיים מאוחר יותר היתה אפוא קצה חוט בלבד, והתבררה כקצה חוט קרוע; ידיעה מפי מקור אחד, לא ממעגל הסוד הראשון, ללא כל אישור וללא עדות נוספת, תומכת. או שהמקורות לא היו בסוד העניינים, ואם היו, הרי הקפידו שלא לשבור את מעגל הסוד.
שמעון פרס עצמו הכחיש את הדברים בלקוניות אלגנטית, כדרכו. אבל דווקא מן הצד הפלסטיני התקבל אישור. טל, שהיה בין כותבי המדור "שיחת היום" (ולא עורכו, כפי שאמר) והחזיק פנקס טלפונים גדוש, התקשר לנביל שעת וקיבל ממנו אישור. כפי שהתברר – וטל מציין זאת גם בדבריו ב"תיק תקשורת" – שעת אישר בכוונה או מתוך אי-הבנה את דבר קיומו של ערוץ מגעים אחר, מוצנע, שעבר דרך לונדון.
"הארץ", 13.7.93
בדרך כלל, כשמערכת עיתון מפרסמת ידיעה בלעדית בנושא מהותי, הדבר נעשה על בסיס ידע עמוק. בדרך כלל חושפים רק טפח מן המידע, ואת השאר, לפעמים העיקר, שומרים להמשך. לא רק כדי להתמודד כראוי עם גל ההכחשות הצפוי, אלא גם כדי לשמר את הפרשה לאורך זמן ולהובילה גם בימים הבאים, כשכל עיתונאי ינבור בה. עורכי החדשות ואנוכי התייעצנו בשאלה אם לפרסם במקרה זה יותר ממה שאנו יודעים בוודאות. טל תיאר ב"תיק תקשורת" את תגובתנו לידיעה שכתב. לדבריו, הובהר לו שמדובר בידיעה חסרת שחר ("הזויה", הוסיף עמנואל רוזן) וכי נתבזה אם נפרסם אותה. בהנחה שזו תחושתו, איך יישב אותה עם העובדה שלמחרת התנוסס שמו בלעדית בכותרתו הראשית של "הארץ"?
המבוי הסתום שאליו הגענו הודות לחומות הסודיות האטומות ("מי שלא הכרחי למגעים נמצא מחוץ לתמונה, כולל עובדי הלשכות והמקורבים", ריענן את זכרוני השבוע גורם שעסק בעניין) גרם לנו לנהוג כעורכי מגזין אסטרולוגיה, ולקוות לטוב. אם יתברר שאכן מתקיימים מגעים רציניים, אז גם היינו ראשונים לספק את התחזית וגם צדקנו; ואם לא – איש לא יזכור זאת. החלטנו לפרסם את המידע בתקווה שגל התגובות שהוא יניב בימים הבאים יציף משהו שנוכל להשתמש בו להמשך פיתוח הפרשה. זו היתה תקווה קלושה, אבל נראתה אז עדיפה על גניזת הסיפור. חששנו גם ממצב שבו יתברר לבסוף כי פעילות מעין זו אכן מתרחשת; אם ייוודע שהיה בידנו קצה חוט לסיפור והחלטנו לגנוז, היינו עלולים להיות מוצגים כמשתפי פעולה עם בעלי הסוד, מאתרגים, דבר גרוע כשלעצמו.
פירסמנו אפוא את מה שבידנו, ידיעה ממקור אחד, בכיר למדי, הכוללת את תגובותיהם של בעלי העניין. הפרסום נעשה בעמוד הראשון וככותרת ראשית ברורה ועניינית: "מקור בכיר בישראל: ירושלים מנהלת משא-ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף". כותרת המשנה היתה מאוזנת היטב: "שעת: יש מגעים, אך לא אמסור פרטים, כדי לא להביך את ישראל. פרס: לידיעה זו, לפי ידיעתי, אין יסוד". טל קיבל קרדיט מלא לידיעה, חלומו של כל עיתונאי. אף אחד מהבכירים שניסו לאמת את הסיפור לא ביקש להצטרף להימור.
לפחות שלוש ידיעות מעקב פירסם "הארץ" ברצף בהמשך לפרסום הראשון: האחת למחרת, ביום שלישי ה-13 ביולי 1993, של גדעון אלון, כתב הכנסת של "הארץ", שהביא ידיעה בשרנית שכותרתה: "פרס: במשא-ומתן עם הפלסטינים יש חלקים מוארים וגם מעומעמים, שבלעדיהם אין סוד". כותרת הגג: "ועדת החוץ והביטחון וסיעת העבודה דנו בהרחבה בפרסום בדבר מו"מ חשאי ישיר עם בכירים באש"ף", וכותרת המשנה: "יש תיאום מלא ביני לבין ראש הממשלה. נכנסנו לשלב קריטי מאוד במו"מ. חשוב שכל חבר הסיעה ייתן ידו לעמדה מלוכדת".
בסיעת העבודה נתן פרס סקירה כללית על הפעילות מול ירדן, סוריה ולבנון. בוועדת חוץ וביטחון השיב פרס לשאלות בעקבות הפרסום ב"הארץ". "מדובר בספקולציה", אמר, "אני מציע להתאזר קצת בסבלנות. לא צריך לקפוץ מן ה'מה' אל ה'מי'. גם בגין אמר בזמנו שלא צריך לבדוק בציציותיו של ראש המשלחת הפלסטינית".
למחרת, בגליון יום רביעי ה-14 ביולי, הוסיף טל (בתיבה בעמוד הראשון) פרטים על "האיש שניהל את המגעים עם בכירים באש"ף בשמו של ראש הממשלה". מדובר בחבר מפלגה שמילא תפקידים בכירים בשירות הממשלתי והוא דובר ערבית. האיש הזה נפגש עם בכירי אש"ף, ובהם אבו-מאזן ונביל שעת, חמש-שש פעמים בחודשיים האחרונים בירושלים או בארה"ב, ולאחר כל מפגש העביר סיכום בכתב לרבין, שגם תידרך אותו. את הדברים האלה מסר לטל "מקור ישראלי פוליטי בכיר". ממעוף הזמן אני סבור שהמקור הבכיר והמתווך החשאי יכולים להיות אותו אדם עצמו, ובכל מקרה ברור כי מדובר כאן אכן על ערוץ אחר.
"הארץ", 14.7.93
זה לא הפריע לכרוניקה להתגלגל. ירח טל ומנחם הורוביץ דיווחו באותו גיליון על הפגנת צעירי הליכוד מול בית מפלגת העבודה ועל קריאה של יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לרבין להודיע שהוא אוסר על חברי ממשלתו ועל חברי מפלגתו לנהל מגעים עם אנשי אש"ף. הסיפור של ירח טל ודיווחי הפולו-אפ יצרו בתקשורת רושם ברור שמתנהלים מגעים גם עם גורמים מוסמכים באש"ף. "מה זה משנה עם איזה פלסטיני מדברים?", השתעשע שמעון פרס בחבריו לסיעה, "הרי בלאו הכי כולם מתייעצים עם אש"ף-תוניס...". גיא בכור דיבר שוב עם נביל שעת על המגעים עם נציגי ישראל וקיבל אישור מחודש, ואפילו זאב הקריקטוריסט תרם את תרומתו להפצת הסיפור: "נציג ישראלי" ו"נציג פלסטיני" משתכשכים בבריכה רדודה ואדם נמלט משם בבהלה כשמעל ראשו בלון ובו תנין שעל גבו כתוב, להסיר ספק, "פגישות עם אש"ף".
במהלך אוגוסט רבו הסימנים שמשהו מתבשל, אם כי לא נוסף מידע משמעותי. מסעותיו של פרס לוושינגטון ולסקנדינביה והכחשותיו האלגנטיות ("השלום קרוב מאוד", "ידיעות אחרונות", 18.8.93) הגבירו את המתח. יחלפו כמעט שבעה שבועות מיום פרסום הידיעה הראשית של טל ב"הארץ" ועד שפריצה עיתונאית תביא את הסיפור השלם: ביום שישי, 27.8.93, יביא שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" את תיאור המהלך ויציג את גיבוריו. ביום ראשון יציג את נוסח ההסכם המלא. את השאר יספרו הארכיונים.
בתקופה ההיא נהנה "ידיעות" מדומיננטיות בזירה העיתונאית בכל הנוגע למהלך המדיני. "הארץ" הצטיין אולי בניתוח ובפרשנות ופה ושם הביא פיסת מידע מהדהדת, אבל הוא שיחק על מגרשם של אחרים. כשהתפוצץ סיפור אוסלו, התברר כי זה לא היה רק מבצע מדיני, אלא גם מבצע תקשורתי. התברר כי כל תכניו נארזו ושווקו בעסקה שבה נבחר מראש הקבלן המבצע, העיתון שהיה אז בשיא עוצמתו. לשכות שר החוץ פרס, סגנו ביילין והמנכ"ל אורי סביר עבדו בקשר הדוק עם "ידיעות" וסיפקו לכוכביו נגישות טובה לזירות האירועים ולגיבורים עצמם.
ארנון פרלמן, יועץ פוליטי ותקשורתי, שהשתתף גם הוא ב"תיק תקשורת", הזכיר את העיקרון הפשוט שעל-פיו כשלכל הצדדים במו"מ יש אינטרס עליון בהשגת המטרה המשותפת, הסודיות נשמרת. והסודיות נשמרת טוב יותר, אני מרשה לעצמי להוסיף לכך חצי משפט, במיוחד כאשר סוגרים סיפור עם העיתון של המדינה. זו הערובה לסיפור שלם, מקיף ומסודר, בתזמון הנכון והנוח לכולם. את הסכם אוסלו התקשורתי איש עדיין לא ניתח ברצינות.
אין לי בעיה עם העובדה שירח טל חוזר מן העתיד הידוע אל מקרה הסיפור הגולמי ההוא ומציג את עצמו כמי שחשף ראשון את הדיונים על הסכמי אוסלו. אני מבקש רק להבהיר בהזדמנות זו שהביטוי "מרמרי קיבל רגליים קרות" (כך אמר למראייניו המהנהנים ב"תיק תקשורת") מעיד כי חרף נסיונו הרב, זכרונו חלש, וכי למרות שנותיו הרבות במקצוע, הוא עדיין אינו מבין את תפקיד העורך בעיתון. היו מקרים רבים שבהם החלטות שקיבלתי בשאלות דילמה אם לפרסם או לא הדירו שינה מעיני. המקרה הזה לא היה אחד מהם.