ביום ראשון ה-11 ביוני 1967 התכנסה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, כדי להכריע בשאלה גורלית: מה עושים במזרח ירושלים, שנכבשה ארבעה ימים לפני כן. הדעות היו חלוקות: מול רוב השרים, ובראשם אשכול עצמו, שסברו שיש לספח את השטח הכבוש לתחומי מדינת ישראל, היתה קבוצת מיעוט שחששה מתגובת העולם וכפרה ביכולתה של המדינה לעמוד בלחץ הבינלאומי.
ראש הממשלה לוי אשכול מבקר מתנחלים יהודים בבית-חנינא במזרח ירושלים, 4.7.68 (צילום: פריץ כהן, לשכת עיתונות ממשלתית)
הדיון התנהל בערך כך: שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, המליץ להשאיר על כנו את הממשל הצבאי שהוטל על מזרח ירושלים (כמו על הגדה כולה ועל רצועת עזה), גם אם מחליטים לספח. הוא הזכיר לעמיתיו כי טדי קולק, ראש העיר, ממליץ על חקיקת חוק מיוחד שיקבע את איחוד העיר ויחד עם זאת יבטיח את חסינותם של המקומות הקדושים מפני פגיעה. אליהו ששון, שר המשטרה, היה בדעה שיש לחבר פיזית את שני חלקי העיר ולספק להם שירותים משותפים, אך לא להצהיר רשמית על סיפוח. "500 מיליון נוצרים חיים בעולם", הזהיר, "ישנו הוותיקן וישנה ארצות-הברית. מי יודע מה יקרה אם נחליט על סיפוח".
השר מנחם בגין (ערב פרוץ מלחמת ששת-הימים נכונה ממשלת אחדות לאומית): אני מציע לא להשתמש במונח "סיפוח", שתרגומו צירוף של אדמה שאין זכויות עליה. הפתרון: חקיקת חוק שייקרא "חוק ירושלים בירת ישראל", ובו ייאמר שירושלים השלמה היא בירת ישראל.
שר החוץ אבא אבן: את בית הממשל הצבאי החולש על הגדה המערבית יש להעתיק למערב ירושלים. האוניברסיטה תטפל בהר הצופים. לא נכיר בקונסוליות במזרח ירושלים. המהירות קובעת. יש ליצור עובדות. שר הדואר ישראל ישעיהו: אני מציע לפתוח סניף דואר ישראלי במזרח העיר ולהטביע חותמת שתישא את הכתובת "העיר שחוברה לה יחדיו". השר ישראל גלילי: עניין ירושלים צריך להיות ברור, ללא סימני שאלה. צריך לקבוע אם האיחוד הוא מטרה שנאבקים עליה עד הסוף.
שר התיירות והפיתוח, משה קול, הביע תמיכה באיחוד העיר, אך המליץ להשיג את היעד בשלבים, ללא הכרזות פומביות דרמטיות. שר החינוך זלמן ארן הביע חשש מפני קבלת החלטות נחרצות שלא ניתן יהיה לממש אותן והזכיר בהקשר זה את הכרזת ראש הממשלה דוד בן-גוריון בתום מבצע קדש, על כינון מלכות ישראל השלישית ממטולה ועד מיצרי טיראן, הכרזה שממנה נאלץ לסגת בתוך שבועות אחדים.
שר התחבורה משה כרמל (נציג אחדות-העבודה, פלג נצי של תנועת העבודה) קבע כי על כל פעולה שהממשלה תעשה במזרח ירושלים להיגזר מההנחה שמדובר בחלק מארץ ישראל. השרים ישראל ברזילי ומרדכי בנטוב (נציגי מפ"ם, מפלגת שמאל מתונה של אז) דרשו לנסח לפני הכל את מטרות השלום ולהימנע מלקבוע עובדות בעניין ירושלים. ראש הממשלה פסק שיש להבחין בין עתיד ירושלים לעתיד שאר השטחים שנכבשו במלחמה. "בירושלים נחזיק על כל הערבים אשר גרים בה", קבע.
דעת הרוב שהסתמנה צידדה בסיפוח מזרח העיר. הוחלט לכונן ועדת שרים מיוחדת שתגבש הצעה להסדרת מעמדה המשפטי והמינהלי של ירושלים המאוחדת. דבר מכל הדיון הדרמטי הזה לא דווח בעיתונות התקופה. המידע עליו פורסם רק שש שנים לאחר מכן, בספרים שסקרו את תהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה בעניין ירושלים.
מה שמעורר בדיעבד, 45 שנה לאחר הימים הנוראים ההם, את השאלה אם עדכון הציבור ברגע האמת על ההחלטות הגורליות המתגבשות ובאות היה מביא לתוצאה שונה. לכאורה זה דיון מופרך ומנותק מהקשרו: העיתונות של יוני 1967 אינה התקשורת של 2012, התרבות הפוליטית שונה, עולם המושגים על מעורבות הציבור בהחלטות מכריעות של הנהגת המדינה עבר מהפך מאז, הטכנולוגיה של העברת המסרים ונוכחותה בחיי היום-יום קפצה שני דורות, ובכלל – כל דיון רטרוספקטיבי מסוג זה לוקה בחוכמה שלאחר המעשה, שמסכלת את היכולת לתת תשובה רצינית לשאלה "מה היה אילו".
זאת ועוד: העיתונות של מלחמת ששת-הימים ומיד אחריה היתה עיתונות מתמסרת, קונפורמית ונלהבת. כמו הנהגת המדינה, כמו הציבור כולו (למעט אנשים אחדים), היא חגגה את הקתרזיס, ההקלה העצומה, שבאה בעקבות תקופה החרדה שקדמה למלחמה. הישגי צה"ל, הדיפת סכנת ההשמדה שריחפה על ישראל מצד מדינות ערב (זו היתה תמונת המציאות ערב המלחמה), הניצחון הכביר, כיבוש השטחים הנרחבים – כל אלה נתפסו כגאולה (בחוגים מסוימים, גם כיד אלוהים), כצדק פיוטי שנעשה לאויב המרושע, וגם כתיקון עוול היסטורי וכשל מדיני וצבאי שאירעו במלחמת העצמאות. ספק גדול אפוא אם דיווחים סימולטניים על הדיונים בממשלה בעניין עתיד מזרח ירושלים היו מטים במשהו את ההחלטה לכאן או לכאן.
ובכל זאת אני מוצא שיש טעם להשתעשע במחשבה כזו, ולו רק כדי להעלות זכרונות מאותם ימים, מה עוד שגם היום מונחת לפתחה של ממשלת האחדות הנוכחית הכרעה הרת גורל, בסדר גודל שאינו נופל מההחלטה על איחוד ירושלים, שאסור לה להתקבל בלי לאפשר לציבור הרחב להביע את דעתו עליה ולהניח לתקשורת לנהל על כך דיון מעמיק ופתוח.