העימות בין ח"כ ד"ר אחמד טיבי לשחקן הכדורגל לשעבר איל ברקוביץ' ("נחות", "חצוף", "גזען", "זבל", "נחות" וחוזר חלילה) בתחנת רדיו מקומית בתל-אביב בשבוע שעבר זכה לאזכורים המקובלים בתקשורת הישראלית וברשתות החברתיות: צקצוקי לשון, תגובות גועל נפש, קינה על השיח התקשורתי הרדוד, פנייה ליועץ המשפטי לממשלה ועוד ועוד, לפי כל כללי הטקס. נדמה כי כל המגיבים ביקשו למקסם את הרווח מהעימות ולהמשיך הלאה. אבל היה בתקשורת הישראלית גם מי שניתב את הדיון לכיוון אחר וניסה להפיק ממנו רווח חינוכי.
ג'לאל איוב ברדיו א-שמס (צילום: רדיו א-שמס)
ג'לאל איוב הוא עורך-דין, מהנדס וגם שדרן רדיו בתחנת הרדיו האזורית בשפה הערבית רדיו א-שמס. בעבודתו ברדיו הוא משלב שתי אהבות – מוזיקה ופוליטיקה, לצד רוחב אופקים ויכולת ורבאלית מרשימה. את הבימה שניתנה לו הוא מנצל כדי להציג עמדה אחרת, מתגרה ומאתגרת לעמדת הזרם המרכזי בחברה הערבית. בתוכניותיו הוא חוזר על המנטרות שמנחות אותו: יש לשנות את דרך החשיבה בחברה הערבית כדי לשנות את מצבו של הציבור הערבי בישראל; הדיון בחברה הערבית כלוא בתוכה פנימה ומיועד לשכנע את המשוכנעים; השיח הערבי הוא חד-ממדי, סגור לדעות שחורגות מהזרם המרכזי, שטחי, עמוס בפרות קדושות, בנאלי ודיקטטורי.
דוגמה לגישתו הוא נתן בתרגיל שביצע בתוכניתו "ענייני היום" (ملفات اليوم), המשודרת בימי שני בשעות 16:00–17:00. בתוכניתו מיום 23.12.13, יום לאחר העימות הרדיופוני בין טיבי לברקוביץ', השמיע איוב את הדברים, אך עצר רגע לפני שהגיע שלב הגידופים. בנקודה זו ביקש מהמאזינים להתקשר לתוכניתו ולומר מה הם היו עונים לברקוביץ'. איוב איתגר את מאזיניו וניסה (לא תמיד בהצלחה) למנוע מהם לגלוש לגידופים, דמגוגיה, אמירות לאומיות בגרוש ואלימות בסגנון "עדות העצבנים" של שפטל, זהבי ושות'. במקום זאת הוא ביקש מהם לחתור למשפטים קצרים, תמציתיים, אך עם זאת שידחקו את הצד השני לפינה.
בסוף התרגיל הקצר השמיע איוב את התשובה שסיפק טיבי וביקש ממאזיניו לחשוב על התוצאה – תראו היכן אתם והיכן ההנהגה שלנו. שימו לב כיצד אפשר להגיע לשיח מפותח יותר מזה של המנהיגים הפוליטיים שלנו, וכיצד שטחיות השיח מובילה את המתדיינים לפיצוץ, הימנעות מהתייחסות לעובדות ובריחה מדיאלוג רציני. לשיטתו, הגם שמדובר בתוכנית ספורט ובבן-שיח כאיל ברקוביץ', ניתן היה לנהל את העימות אחרת – כפי שהוכיחו מאזיניו, אך השיח של ההנהגה הערבית בישראל נותר עילג ואלים.