בניין תחנת הטלוויזיה והרדיו הסרבית RTS לאחר שהופצץ על-ידי כוחות נאט"ו באפריל 1999 (צילום: נחלת הכלל)
חמאס, על כל זרועותיו, ספג מכה קשה במהלך מבצע "עמוד ענן". המבצע נפתח בהתנקשות כוחות צה"ל במפקד הזרוע הצבאית של הארגון, אחמד ג'עברי, מיד בהמשך הושמדו מחסני הנשק המרכזיים של חמאס, ובמהלך שבעת הימים שלאחר מכן הותקפו מאות רבות של מטרות המזוהות עם הארגון.
בין המטרות שהותקפו לאורך ימי המבצע היו גם כלי תקשורת. אולפני ערוץ הטלוויזיה אל-אקצא, השייך לחמאס, נהרסו כתוצאה מפגיעת טילים. כמה וכמה עיתונאים שעבדו בערוץ אל-קודס, התומך בחמאס, נפצעו במהלך הפצצה של מגדל שבו שכנו משרדי הערוץ. אחד מהם איבד את רגלו כתוצאה מהפציעה.
הפגיעות הללו עוררו גל עולמי של גינויים מטעם כלי תקשורת וארגונים להגנת התקשורת. הגינויים הגיעו לשיא בעקבות הפגיעות ב-20 בנובמבר, יום אחד לפני סיום המבצע, בשלושה עובדים של ערוצי חמאס. מחמוד אל-קומי וחוסאם סלמה, שעל-פי עיתונאים בעזה עבדו כצלמים של ערוץ אל-אקצא, נהרגו כשטיל פגע במכוניתם. מוחמד אבו-עייש, שהפלסטינים מגדירים כמנהל הרדיו החינוכי של אל-קודס, נהרג אף הוא מפגיעת טיל. במקרה זה לא היה ספק – עובדי כלי התקשורת היו מטרות לתקיפה ולא נפגעו כתוצאת לוואי, אך האם הם הותקפו בשל היותם עובדים של כלי תקשורת חמאסיים או מסיבה אחרת?
בתגובה לפגיעה במשרדי כלי התקשורת, הבהיר דובר צה"ל כי זו נועדה להשמיד אנטנות וציוד תקשורת ששימשו את חמאס. מיד לאחר ההתנקשות בשלושת העיתונאים ב-20 בנובמבר טענה סא"ל אלוף אביטל ליבוביץ', ראש תחום תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, כי השלושה היו "אנשים הקשורים לפעילות טרור".
דובר צה"ל הבהיר לאורך כל ימי המבצע שהוא אינו מבקש לפגוע בעיתונאים העובדים בעזה וקרא כמה פעמים לעיתונאים להתרחק מאנשי חמאס כדי להימנע מפגיעה. אך כבר בשלב מוקדם הובהר כי הקריאה אינה מכוונת לכל העיתונאים בעזה, לפחות לא במידה שווה. דובר ראש הממשלה מארק רגב הסביר בראיון לתחנת אל-ג'זירה באנגלית כי יש להבדיל בין "עיתונאים לגיטימיים" לבין עובדים של כלי תקשורת המשרתים את חמאס.
כאשר כתב התקשורת של ה"ניו-יורק טיימס", דייוויד קאר, הכין כתבה על תקיפת עיתונאים בעזה, שלחה ליבוביץ' מכתב למערכת העיתון ובו הדגישה כי ערוצי אל-אקצא ואל-קודס אינם כלי תקשורת לגיטימיים. "הם קשורים קשר עמוק לג'יהאד-האסלאמי ולחמאס ועודדו והיללו מעשי טרור נגד אזרחי ישראל בעשור האחרון", כתבה.
"האם מפקד בחמאס שצבע על מכוניתו את המלים 'TV' ראוי להיחשב לעיתונאי?", שאלה ליבוביץ' והוסיפה: "כאשר ארגוני טרור מנצלים עיתונאים, על-ידי התחזות לעיתונאים או הסתתרות מאחורי עיתונאים, הם מהווים איום מיידי לחופש העיתונות. טרוריסטים כאלה, המחזיקים מצלמות ומחברות בידיהם, אינם שונים מעמיתיהם היורים רקטות לעבר ערים ישראליות ואינם יכולים ליהנות מהזכויות וההגנה המוענקות לעיתונאים לגיטימיים".
ערוצי אל-אקצא ואל-קודס הם ודאי אינם דוגמה ומופת לעיתונות חופשית, ומפקד בארגון טרור שצובע על מכוניתו את האותיות "TV" אינו יכול להיחשב לעיתונאי. אך האם שלושת עובדי אל-אקצא ואל-קודס אכן היו פעילים בזרוע צבאית של ארגון טרור שהתחזו לעיתונאים, או שמא הוחלט להתנקש בחייהם בשל עבודתם בכלי תקשורת המעודד ומהלל מעשי טרור נגד אזרחי ישראל? עד היום לא השיב צה"ל על שאלה זו ולא סיפק כל פרטים על המניעים להרג השלושה, שלא לדבר על ראיות למעורבותם במעשי טרור.
יצוין כי במקרה אחר צה"ל דווקא הצהיר מפורשות כי פגע בטרוריסט בכיר שהתחזה לעיתונאי. יום לפני שהתנקש צה"ל בשני צלמי אל-אקצא ומנהל הרדיו של אל-קודס, פירסם דובר צה"ל כי מוחמד שמלאח, פעיל טרור בכיר בחמאס, חוסל בעודו נוסע ברכב שסומן ככזה השייך לעיתונאים. אם שלושת ההרוגים האחרים היו אף הם פעילי טרור בכירים שהתחזו לעיתונאים, לא ניתן לכך ביטוי פומבי דומה. אם הם חוסלו אך ורק בשל עבודתם בטלוויזיה וברדיו, הפעולה מעוררת שאלות כבדות משקל. את המרכזית שבהם אפשר לנסח כך: האם די בעבודה עבור כלי תקשורת השייך לארגון טרור או מקדם אידיאולוגיה טרוריסטית כדי שעיתונאי יהפוך למטרה צבאית לגיטימית?
שטרייכר נתלה, פריצ'ה זוכה
יוליוס שטרייכר, המוציא לאור של העיתון הנאצי "דר שטרימר", הועמד לדין במסגרת משפטי נירנברג והורשע בפשעים נגד האנושות בשל התעמולה האנטישמית שהפיץ. "הוא זיהם את המוח הגרמני בווירוס האנטישמיות והסית את העם הגרמני לרדיפה", נכתב בפסק דינו. שטרייכר נידון למוות והוצא להורג בתלייה.
יחד עם זאת, שופטיו של שטרייכר קבעו כי בעת שהפיץ תעמולה אנטישמית בוטה, היה מודע להשמדת יהדות אירופה. נקודה זו הפכה משמעותית במקרה של הנס פריצ'ה, מנהל מחלקת הרדיו במשרד התעמולה של גרמניה הנאצית. פריצ'ה הוציא לפועל את התעמולה הנאצית, ולאורך כל שנות שלטון הנאצים הגיש תוכנית בשם "הנס פריצ'ה מדבר", שבה הפיץ טענות אנטישמיות מובהקות.
גם פריצ'ה הועמד לדין במשפטי נירנברג, אך זוכה. התביעה טענה ש"הסית ועודד לביצוע פשעי מלחמה באמצעות זיוף חדשות, במטרה לעורר בקרב העם הגרמני את הרצון" לביצועם של פשעי מלחמה, אך חבר השופטים זיכה אותו בשל חוסר ראיות (דעת מיעוט של השופט הסובייטי קראה להרשיעו).
חבר השופטים הבינלאומי מצא כי פריצ'ה אכן הוציא לפועל את התעמולה הנאצית, אך לא ניסח אותה. נאומיו הרדיופוניים לא עודדו במובהק את השמדת היהודים ואין הוכחה שהיה מודע להשמדתם. קריאותיו, פסקו השופטים, לא הסיתו לביצוע פשעים, אלא נועדו לעודד תמיכה בהיטלר במאמץ המלחמתי הגרמני. בספרו "איסור התעמולה למען מלחמה בראי המשפט הבינלאומי" מצביע מייקל קריני על כך שזיכויו של פריצ'ה מנע יצירת תקדים שלפיו עצם ההסתה למען מלחמה היא בפני עצמה פשע מלחמה. הזיכוי יוזכר למעלה מיובל שנים אחר-כך, בעקבות הפצצת כוחות נאט"ו את תחנת הטלוויזיה של סלובודן מילושביץ'.
שער גיליון של ה"דר שטרימר", פברואר 1943
בעקבות מלחמת העולם השנייה, הבהירו אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949 והפרוטוקולים הנספחים לה מ-1977 את הגדרת המטרות הצבאיות הלגיטימיות לתקיפה. בסעיף 52 לפרוטוקול הראשון נכתב כך: "התקפות תוגבלנה באופן מוחלט למטרות צבאיות. בכל הנוגע לאובייקטים, מטרות צבאיות מוגבלות לאותם אובייקטים אשר מטבעם, מיקומם, מטרתם או השימוש בהם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית ושהריסתם, תפיסתם או נטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק".
"תחנות טלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים נחשבים יעדים אזרחיים, וככאלה אין לתקוף אותם", מסביר ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל בתשובה לפניית "העין השביעית". "התייחסות ליעדים אזרחיים כיעדי התקפה היא הפרה חמורה של החוק הבינלאומי והינה פשע מלחמה. רק במקרה שבו נעשה בתחנת טלוויזיה שימוש באופן המעניק תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית, ניתן יהיה לשקול את היותה של תחנת הטלוויזיה מטרה חוקית אפשרית לתקיפה צבאית. לדוגמה, אם תחנת טלוויזיה משמשת למסירת הוראות ליחידות צבאיות בשדה הקרב, ניתן לשקול אותה כמטרה צבאית".
במהלך עשרות השנים האחרונות היו כמה וכמה מקרים של תקיפת כלי תקשורת על-ידי צבאות (איאן הנדרסון סוקר כמה מהם בספרו "The Contemporary Law of Targeting"). "אם נעשה בתחנת טלוויזיה שימוש כיעד צבאי", מסבירים באמנסטי אינטרנשיונל ישראל, "כל התקפה עליה צריכה להיות בהתאם לחוקי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. באופן ספציפי, נאסר על פתיחה בהתקפה שצפויה לגרום לאובדן מקרי של חיי אזרחים, פציעת אזרחים, פגיעה במבנים אזרחיים או שילוב של הדברים הנ"ל, שבאופן יחסי תעלה על היתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי כתוצאה מההתקפה".
בזמן מלחמת המפרץ הראשונה תקפו כוחות בנות-הברית את תחנות השידור של סדאם חוסיין. בדו"ח הסופי שהוגש לקונגרס האמריקאי על מלחמת המפרץ הובהר כי תחנות טלוויזיה ורדיו אזרחיות שימשו את חוסיין לצורך תעמולתי ו"יכלו לשמש בקלות" תחליף למערכת השליטה הצבאית במדינה. "על כן, המתקנים הללו הותקפו". ההתקפה היתה כה עזה, כך נטען בדו"ח, שלאחריה חוסיין היה מסוגל לשדר תעמולה טלוויזיונית לעולם כולו, אך מוגבל ביותר ביכולתו להשפיע על תושבי עיראק.
במהלך מלחמת המפרץ השנייה, ב-26 במרץ 2003, שוב הפציצה ארה"ב את תחנת השידור המרכזית בעיראק. בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, תקפו מטוסי צה"ל כמה פעמים את תחנת הטלוויזיה של חיזבאללה אל-מנאר. בשנת 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הפציצו מטוסי צה"ל את המערכת ובית-הדפוס של שבועון חמאס.
ב-30 ביולי 2011 הפציצו מטוסי נאט"ו את תחנת השידור הממשלתית בלוב. "התערבותנו היתה הכרחית משום שהטלוויזיה היתה חלק אינטגרלי ממנגנון שלטוני שדיכא ואיים על אזרחים והסית לאלימות נגדם", אמר אז גורם בנאט"ו לסוכנות הידיעות AP. לפי התחנה שהופצצה, שלושה מעיתונאיה נהרגו ו-21 נפצעו.
בין הסתה לתעמולה
מקרה שזכה לתשומת לב רבה יותר אירע ב-23 באפריל 1999, אז הפציצו כוחות נאט"ו את אולפני RTS, תחנת השידור הממשלתית של סרביה. לפי הדו"ח הסופי של הוועדה שבחנה את הפצצות נאט"ו ביוגוסלביה, בין 10 ל-17 איש נהרגו בהפצצת אולפני הטלוויזיה והרדיו של סלובודן מילושביץ'.
נאט"ו הצדיקה התקפה על אולפני RTS בטענה שהתחנה היתה בשימוש כפול (Dual Use), כלומר שימשה במקביל הן את האזרחים והן את הצבא. יחד עם זאת, התקיפה הוצדקה גם בשל הפצת תעמולה. "[...] עלינו לפגוע ישירות במרכז מערכת העצבים של משטר מילושביץ'", טענו בנאט"ו. "[...] תקיפות נגד משדרי טלוויזיה ומתקני שידור הן חלק מן המסע שלנו לנטרל את מכונת התעמולה של יוגוסלביה, המהווה חלק חיוני במנגנון השליטה של הנשיא מילושביץ'" (בשלב כלשהו במערכה העמידה נאט"ו אולטימטום, שלפיו תחנת השידור תותקף אלא אם כן תשדר מדי יום שש שעות של שידורי חדשות מערביים בלא כל צנזורה. מאוחר יותר חזרה בה מהאולטימטום).
הוועדה שבדקה את תקיפות נאט"ו ביוגוסלביה בחנה באופן ספציפי את מקרה תקיפת תחנת RTS וקיבלה את טענות נאט"ו כי התקיפה היתה חלק מתוכנית לשיבוש מערכת הפיקוד, השליטה והתקשורת של יוגוסלביה. באופן עקרוני מצאה הוועדה כי אם הפצצת התחנה אכן נבעה מניסיון לנטרל את מערכת השליטה והתקשורת של מילושביץ', הרי שניתן להצדיקה. אם, לעומת זאת, המתקפה נבעה בשל היותה של התחנה חלק ממערך התעמולה של מילושביץ', ההצדקה "ניתנת לוויכוח".
"שיבוש תעמולה ממשלתית עשוי לסייע לערעור המורל של האוכלוסייה והכוחות החמושים", נכתב בדו"ח, "אך הצדקת תקיפתו של מתקן אזרחי על בסיס זה בלבד עשויה שלא לעמוד בתנאי ה'תרומה האפקטיבית לפעולה צבאית' ו'יתרון צבאי מובהק' הנדרשים בפרוטוקולים הנספחים [...] בעוד שעצירת התעמולה עשויה לשרת ככלי להורדת המורל של אוכלוסיית יוגוסלביה ולערעור התמיכה הפוליטית בממשלה, לא סביר שמטרות אלו מהוות את היתרון הצבאי ה'קונקרטי וישיר' ההכרחי כדי להפוך אותן ליעד צבאי לגיטימי". הפצת תעמולה התומכת במאמץ המלחמתי אינה פשע מלחמה בפני עצמה, מצוין בדו"ח, וכאישוש מובאת דוגמתו של הנס פריצ'ה, המוזכר לעיל.
אשר לקורבנות האזרחיים שנגרמו בשל הפצצת התחנה, הדו"ח אינו מתייחס לאפשרות שההרוגים היו מטרות לגיטימיות בשל עבודתם העיתונאית. יחד עם זאת, הדו"ח מצא שמספר ההרוגים האזרחיים היה גבוה, אך לא בלתי מידתי באופן מובהק. בשל כך, הוועדה המליצה שלא לפתוח בחקירה פלילית של הפצצת תחנת הטלוויזיה.
הפצצת RTS, אגב, לא חיסלה את שידורי התעמולה של מילושביץ'. התחנה שבה לשדר ממתקן אחר בתוך יממה.
בדו"ח על הפצצת יוגוסלביה מזכירה הוועדה מקרה שבו, לטעמה, ניתן היה להצדיק תקיפת תחנת שידור. המקרה המדובר הוא של תחנת הרדיו הרואנדית RTLM, שעודדה את רצח בני הטוטסי. "השאלה אם כלי תקשורת הם קבוצת מטרות לגיטימיות היא נושא הנתון לדיון", נכתב בדו"ח. "אם נעשה בתקשורת שימוש להסתה לפשע, כפי שהיה ברואנדה, אז מדובר במטרה לגיטימית. אם התקשורת אך ורק מפיצה תעמולה כדי לחולל תמיכה במאמץ המלחמתי, לא מדובר במטרה לגיטימית".
תחנת RTLM לא הותקפה במהלך ביצוע רצח העם ברואנדה. הפנטגון בחן בשלב מסוים את האפשרות לשבש את שידוריה, אך התוכנית לא יצאה אל הפועל. עם תום הטבח, ראשי התחנה ואף אחד משדריה נתפסו, הועמדו לדין ונשלחו למאסר בשל חלקם בהפצת תעמולה שהסיתה לרצח עם.
עקרון ההבחנה
"העיקרון החולש על הכל הוא עקרון ההבחנה, הבחנה בין לוחמים למי שאינם לוחמים והבחנה בין מטרות צבאיות למטרות שאינן צבאיות", אומר פרופ' איל בנבנישתי, מומחה למשפט בינלאומי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. לדברי בנבנישתי, בעוד שהדוגמה של תקיפת תחנת השידור של סרביה שנויה במחלוקת, במקרה של רואנדה ניתן להצדיק ביתר קלות תקיפה של כלי תקשורת.
יש לתפיסתך הבדל מהותי בין קריאה לטבוח בטוטסי לבין קריאה לפלסטינים לתמוך בלוחמים או קריאה ללוחמים הפלסטינים להצליח במשימתם?
"כן, אני חושב שכן. ההבדל הוא בין סיוע ישיר לסיוע עקיף. סיוע עקיף יש מגן הילדים ועד בית-האבות. כל מערכת החינוך היא בעצם סיוע עקיף ליצירת הזהות והמיתוסים המכוננים. זה לא אומר שכל בתי-הספר וכל המורים בבתי-הספר הם יעדים לגיטימיים לתקיפה. אתה יכול להגיד באותה מידה שגם החקלאים שמגדלים מלפפונים כדי שאנשים יאכלו אותם ויהיה להם כוח להילחם מסייעים, ולכן גם השדות החקלאיים הם יעד לגיטימי. אלה מבחנים עדינים, אבל בכל זאת מבחנים חשובים שנותנים לנו את עקרון ההבחנה. צריך לתקוע את המקל בחול איפשהו ולמתוח קו, ואני חושב שהקו הוא כשלשימוש באותם יעדים יש תרומה מובהקת לפעולה צבאית".
אולפני תחנת הטלוויזיה אל-אקצא בעזה, יוני 2010 (צילום: עבד רחים כתיב)
עו"ד פנינה שרביט-ברוך, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, מבדילה בין אמצעי תקשורת המעבירים הוראות ברורות לחיילים, שאותם ניתן לתקוף; כלי תקשורת המפיצים תעמולה שנועדה להעלות את מורל האוכלוסייה הכללית, שאותם אין לתקוף; וכלי תקשורת המפיצים תעמולה שנועדה להעלות את מורל הכוחות הלוחמים. בנוגע לסוג האחרון, אומרת שרביט-ברוך, הדעות חלוקות.
"כשמסתכלים על הדו"ח שנעשה בעקבות התקיפות של נאט"ו ביוגוסלביה, מוצאים אמירות שמהן אפשר להבין שניתן בנסיבות מסוימות מותר גם לתקוף מתקני תקשורת על בסיס מסרים יותר כלליים, של תמיכה בלחימה", היא אומרת. "לפי מיטב ידיעתי זו לא הפרקטיקה הישראלית, אבל אני לא יודעת מה היה במקרים שאירעו במהלך מבצע 'עמוד ענן'".
לדברי שרביט-ברוך, כשכוחות צה"ל תקפו את תחנת אל-מנאר בלבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, "זה היה משום שהם היו מעורבים בפעילות טקטית ברמה של פיקוד ושליטה, ולא מטעמים אחרים, לפי מיטב ידיעתי".
השתתפות ישירה, נזק עקיף
בסרביה ובלוב, עיתונאים נהרגו מהפצצות כוחות נאט"ו של כלי התקשורת שבהם עבדו. אך מותם היה בבחינת "נזק עקיף" מצדם של המפציצים. במהלך "עמוד ענן", כאמור, סומנו על-ידי צה"ל כמטרות, הופצצו ונהרגו שלושה בני-אדם המזוהים על-ידי הפלסטינים כעיתונאים.
"יש להתייחס לעיתונאים המעורבים במשימות מקצועיות מסוכנות באזורי קונפליקט צבאי כאזרחים", מבהירים בארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל את עקרון החוק הבינלאומי לפי הבנתם. "כמו אזרחים אחרים, הם מוגנים מהתקפות, אלא אם ההתקפה מתבצעת בזמן שהם לוקחים חלק פעיל בעימותים. מעורבות בפעילות תקשורתית או תעמולה לא תיחשב כהשתתפות ישירה בעימותים. אם נעשה בתחנת טלוויזיה או גוף תקשורתי אחר שימוש לצורך פעולות צבאיות (לדוגמה, שידור תקשורת צבאית), אין הדבר הופך את העיתונאים ואזרחים אחרים העובדים במתקן למטרות תקיפה חוקיות. הם נותרים אזרחים שנוכחותם ביעד המתקפה צריכה להילקח בחשבון".
פרופ' בנבנישתי מחזיק בדעה דומה. "מי שאינו לוחם נחשב למוגן, אסור לפגוע בו", הוא אומר. "למעט ביחס לאותו זמן שבו הם נוטלים חלק ישיר בפעולות האיבה. עכשיו, מה זה 'חלק ישיר בפעולות איבה'? מי שמסיע תחמושת לשדה הקרב נוטל חלק ישיר? מי שמסיע את התחמושת לנמל שבו מטעינים אותה על הספינה? השאלה היא איפה אתה חותך. זה במיוחד בעייתי במקרים של אנשים שביום הם מורים בבית-הספר ובלילה הם פעילים בארגון טרור, או במקרים של אנשים שפועלים כמו סוכנים רדומים – הם בדרך כלל בחיים הרגילים שלהם, אבל מדי פעם מבצעים פעולות.
"אם אותם אנשי חמאס היו בעצם אנשי טרור והעבודה שלהם כעיתונאים היתה סיפור כיסוי, אז גם לפי הפסיקה הישראלית וגם לפי הגישה של הצלב-האדום הפעילות הצבאית שלהם נחשבת לנמשכת והם יעד לגיטימי לתקיפה. לא צריך לחכות שהם יורידו את המצלמה וירימו את הנשק. הבעיה היא אם הם שימשו רק עיתונאים. אם עיתונאי מעביר ידיעות [צבאיות] ממקום למקום, הוא נוטל חלק ישיר בפעולות האיבה, אבל אם הוא רק מדווח, והמטרה של הדיווח היא לא לעדכן את המפקדים, אלא את הציבור הרחב, אי-אפשר להגיד שזה נטילת חלק ישיר בפעולות האיבה".
לפי הבנתך את העקרונות שמנחים את צה"ל בלחימה, די בעצם ההסתה לאלימות ולרצחנות כדי להפוך אדם למטרה לגיטימית?
"אני לא יודע בדיוק מה המדיניות של הצבא, אבל אני מתרשם שבכל אותם מקרים שיש חיסולים ממוקדים, סיכולים ממוקדים או הרג ממוקד, איך שלא תקרא לזה, לא מסתפקים בעובדה שאדם סתם מחרחר אלימות. רוצים שיהיה לו קשר קונקרטי לביצוע מעשים מסוימים".
ונניח שהשידורים מפיצים מידע שקרי בכוונה תחילה כדי ליצור דעת קהל אוהדת ללחימה?
"עדיין האנשים שמקבלים את המידע הם ריבונים להחליט מה לעשות. ליצור דעת קהל זה דבר אחד, דבר אחר הוא להורות לפקוד שלך או למישהו שיש לך שליטה עליו ללכת לעשות מעשה. זה הבדל קריטי".
מדובר צה"ל טרם נמסרה תגובה.