הנה תמליל מתוך התוכנית "ציפורי לילה עושות עניין" ששודרה ביום חמישי שעבר (19.12.13), בין חצות הלילה לאחת לפנות בוקר בגלי-צה"ל (החל מהדקה ה-40 בערך). המראיינים הם השחקנים נתן דטנר ואודיה קורן, והמרואיינת היא השחקנית/זמרת/מוזיקאית דפנה רכטר. מושא השיחה הקולחת והמפרגנת המתנהלת ביניהם היא השחקנית חנה מרון, שזה עתה מלאו לה 90. מרון, למי שאינו יודע, היא אמה של רכטר, ובין השתיים פעורה מערכת יחסים עכורה שהדיה מגיעים, מדי פעם, לתקשורת. רכטר ניצלה את ההזדמנות כדי לבוא חשבון עם אמה, והיא עשתה זאת בברוטליות חסרת רסן. שני המראיינים היו קהל תומך להפליא, בלי לחוש שמשהו בשיח המשודר הזה – בהרכבו, בתוכנו ובסגנונו – אינו ראוי. לא נגענו. ההערות הן של הח"מ.

בתחילת הראיון מספרת רכטר על הנסיבות שבהן החלה לנגן בסקסופון אחרי שהפסיקה לשחק כי משחק בתיאטרון זה לא הדבר שהיא אוהבת לעשות.

אודיה קורן: היא הראשונה שמדברת [ב"ציפורי לילה"] על הורה חי.

דפנה רכטר: גם זה עצוב [כוונתה: שאמה עדיין בחיים].

נתן דטנר: תסבירי את המשפט.

רכטר: אני מתפרנסת מאוד מעט. אני עושה רק חמש הצגות בבית-ליסין. אין לי מלה רעה להגיד על מה שאני עושה – זה שאני מסוגלת לנגן ושקיבלו אותי בתור מוזיקאית זה תוצאה של שנים רבות של משחק. אבל כיום אני עדיין לא מסוגלת להתפרנס ממוזיקה, אז אני צריכה ירושה (קורן ודטנר צוחקים).

קורן: הורייך ידועים.

רכטר: אבא שלי כבר איננו.

קורן: אבל שמו איתנו.

רכטר: אם להמשיך בקו הרוע, אז אח שלי ירש את המשרד שלו [של האב] והרס אותו [צחוק גדול באולפן], האח שאני פחות אוהבת, לא האח שלי המוזיקאי.

קורן: אנחנו צריכים שמות.

רכטר: אבא שלי הוא יעקב רכטר, אמא שלי היא חנה מרון [מחקה אותה בהיגוי האופייני לה; המראיינים מתגלגלים מצחוק].

דטנר: אני הייתי בערב שעשו לציון 90 שנה לאמך [רכטר משמיעה קולות שהם חיקוי מדויק ומשעשע של חנה מרון; המראיינים מגיבים בצחוק היסטרי].

דטנר: איזו מתוקה!

רכטר: אני מקווה שנהנית מהשיר [שהיא שרה בערב לכבוד אמה].

דטנר: זהו [הוא מספר על הספקות שהתעוררו בקהילת אמני הבמה אם רכטר תיענה להזמנה להופיע ולשיר בערב ההוקרה לאמה].

רכטר: היו לי מחשבות כאלה: להיכנס לבמה צולעת [רמז לצליעתה של חנה מרון מאז שחלק מרגלה נקטע כתוצאה מפיגוע מחבלים בשדה התעופה במינכן בפברואר 1970], ואז כולם יהיו בהלם ואני אגיד: "נקעתי את הרגל" [צחוק רם באולפן].

דטנר: היי מתוקה!

רכטר: או להגיד: "אמא'לה, אני מאחלת מזל טוב, וככה על רגל אחת רציתי להגיד לך [שאגות צחוק באולפן].

דטנר: בקיצור, אמך עלתה אחר-כך [אחרי השיר שרכטר שרה במופע לכבוד אמה] ואמרה...

רכטר: אני ברחתי.

דטנר: אני יודע, אבל היא [חנה מרון] באמת נורא-נורא התרגשה ואפילו אמרה: "אני לא אוציא את הפתק שהכנתי כדי להודות". היא אמרה שהיא מאוד התרגשה לראות את בתה שרה מולה, ואז היא אמרה את המשפט המאוד חנה מרוני הידוע: "אני עוד אדבר איתה על זה".

רכטר: והיא דיברה [מחקה אותה].

קורן: היא לא היתה מרוצה?

רכטר [מחקה אותה]: ראו, המצב הוא שאם כבר היא מפרגנת, היא אומרת משהו בסגנון: "זה היה נחמד, עושה רושם שאת שולטת בכלי הזה" [צחוק רם באולפן].

קורן: זה עדיין דוקר?

רכטר: זה לא נוגע לי לקצה הבולבול.

קורן: באמת?

דטנר: מצד אחד זה טוב, מצד שני זה עצוב לשמוע.

קורן: מתי זה עובר?

רכטר: אני רוצה להגיד לכם שהיה קטע לפני העלייה לבימה שקלטתי שאיני מרגישה כלום. אני מרגישה כמו לפני איזה קטע שעלי לבצע, לשיר, שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ועשיתי את זה הכי טוב שיכולתי. אבל זה לא היה קשור לשום דבר רגשי, וכל-כך הייתי מאושרת מזה.

דטנר: שזה נגמר? [כוונתו, כנראה, למופע שלה בחגיגה לכבוד אמה, אבל היא מתייחסת בתשובתה ליחסיה עם אמה].

רכטר: זה לא היה פשוט כל השנים האלה.

קורן: איך אפשר שזה ייגמר? איך ניתקת את חבל הטבור הרגשי הזה?

רכטר: פשוט, לפני חמש וחצי שנים ניתקתי את הקשר באופן מוחלט. כתבתי מכתב שאני מבקשת לא להיות איתי יותר בקשר כי אני לא יכולה להמשיך ולגדול ככה, כשהיא בסביבה. לזכותה ייאמר שהיא כיבדה את זה באופן מסוים.

קורן: ומה אמרת לבת שלך?

רכטר: הבת שלי חושבת שהמשפחה שלי פסיכית לגמרי. היא אומרת לי: איך יצאת נורמלית? [צוחקת].

קורן: כלומר, היא המבוגר האחראי?

רכטר: לא, לא, אנחנו מחוברות ברמה שפשוט קשה לתאר. הבטחתי לה ולעצמי שאנחנו לא מדברות עליה.

דטנר: דווקא בגלל המשפט האחרון שאמרת, שאתן מחוברות כל-כך טוב, זו אמא ובת.

רכטר: אני לא מרגישה כלום. כלום [כלפי אמה].

דטנר: מתי זה קרה? כשאביך נפטר?

רכטר: לא, הרבה אחר-כך. ממש בחמש השנים האחרונות. כשהתחלתי להסתכל על עצמי עשיתי את הניתוק הזה. רציתי להיות עצמי בלי קשר למשפחה ולפתוס הזה שנקרא אמא שלי, והמשפחה שלי, שמדברים על זה כל הזמן. עשתי ניתוק מוחלט. זה כמו להיות במערכת יחסים 20 שנה ולקחת שם את הדברים הטובים אבל לא להיות עצמך. אז עשיתי ניתוק והתחלתי להרגיש שאני שווה בזכות עצמי.

דטנר: אבל את היית שווה! אני לא מבין...

רכטר: אני לא הרגשתי את עצמי ככה.

דטנר: אבל איך זה יכול להיות. את היית שחקנית...

רכטר: אתה ראית אותי סובלת, ראית אותי לא מרגישה במקום שלי.

דטנר: אבל זה לא היה מובן. שחקניות שהתבוננו בך שאלו את עצמן: מה היא רוצה? יש לה הכל.

רכטר: בגלל זה עכשיו הכל מובן.

קורן: אני רוצה לשאול משהו אחר.

רכטר: כן.

קורן: כשנהיית אמא בעצמך, היה לך ביטחון גמור שאת תהיי אמא כמו שצריך?

רכטר: אתה אף פעם לא יודע איך תהיה. אבל היו לי תחושות חייתיות שעלי להרחיק ממנה את כל מה שיכול לקלקל אותה.

קורן: ולא היה תיקון בן-דורי? כי למשל יחסי אמא שלי עם הבנות שלי הרבה יותר טובים מיחסי איתה.

רכטר: לא, לא, לא. אמא שלי נשארה אמא שלי. היא במעגל סגור. זו לא אשמתה. היא פשוט לא רואה אף אחד.

דטנר: איפה היה אבא שלך במצב הזה, כשהוא היה בחיים?

רכטר: אמרתי לו מזמן שיפסיק לדבר איתי בלשון "אנחנו" [הוא וחנה מרון כיחידה אחת] ושהיחסים בינינו יתנהלו בין שנינו [אב ובתו], והיה לנו קשר מדהים. הוא היה החבר הכי טוב בשבילי והחבר הכי טוב שלי. זה שהוא מת עזר לי במובן מסוים כי הוא הפסיק לגונן עלי. הוא לא דיבר הרבה. הוא פשוט הראה. בהתנהגות שלו. הוא היה אצילי. כולם רצו לחסות בכנפו. היה איש מדהים.

דטנר: גם אמא שלך אשה מדהימה בדרכה.

רכטר: זה מה שנראה מבחוץ.

קורן: נכון.

רכטר [מחקה את אמה]: ראה נא דטנר, מאז שהיית ילד קטן היא היתה מפריעה לי. אני הייתי מתה מפחד [קולות מגובבים באולפן, המעממים את הנאמר, מלווים בפרצי צחוק].

כאן הגיעה השיחה לסיומה, לא לפני שדפנה רכטר הפצירה במארחיה להשמיע שני שירים שכתבה והלחינה (העוסקים באביה ובאמה) וחזרה והזכירה כמה פעמים את מועד ומקום המופע הקרוב שלה. המארחים נענו לבקשותיה במלואן.

"ציפורי לילה" היא מין תוכנית אינטימית שכזו, והיא זורמת, ובין המראיינים שוררת כימיה שעוברת היטב למאזינים, וכפי שידוע, חנה מרון מצדה לא היתה צמחונית בחוות הדעת על בתה שנידבה היא לתקשורת. ובכל זאת, לעניות דעתו של המאזין הח"מ, ההשתלחות הבוטה של דפנה רכטר באמה בת ה-90, שלא בנוכחותה, בגיבוי הבלתי מסויג של אודיה קורן ונתן דטנר, עמיתיה של חנה מרון, לא היה מופת של טעם טוב.