חקר התרבות החזותית עומד ביסוד הספר "פחד מוות: הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית", שיצא כעת בהוצאת מאגנס. למעשה מדובר במקבץ של מאמרים ויצירות מתחומים שונים: אמנות, תיאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, שירה, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. דומה כי ביסוד הקובץ הזה עומדות תובנות שהתחדדו בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ולפיהן החברה העכשווית מורכבת מתחומים שהופכים בהדרגה לאוטונומיים זה ביחס לזה.

הספר פחד מוות: הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית

הספר פחד מוות: הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית

הסוציולוג פייר בורדייה הגדיר את התחומים הנפרדים הללו כ"שדות", מונח שהשתרש והפך לשגור מאוד בשיח. לפי תפיסה זו, החברה היא זירה שבה תחומים חברתיים מתקיימים באוטונומיה יחסית, ועל כן הם אינם ניתנים לצמצום לשום עיקרון חברתי יחידי וכוללני. לפיכך לכל שדה היגיון משלו, ועל כן אין לדעת מראש מה סוג היחסים המקשרים בין השדות השונים המרכיבים את החברה.

כך לדוגמה, אם אמנים מתגייסים בדרך כלל כאופוזיציה לשלטון, אזי הוליווד, לעומת זאת, כפי שעולה מן הספר, דווקא מתפקדת כמנגנון אידיאולוגי של המדינה. השונוּת בין נקודות המבט של המשתתפים בקובץ כוללת מחקר, יצירה ועדות הניתנת על-ידי חוקרים או יוצרים מתחומי עשייה שונים, וזו פורשת מגוון של מוקדי עניין – שכאמור, לכל אחד מהם היגיון ייחודי, פנימי ופרטיקולרי.

הכללת מחקרים, כמו גם מבטים אישיים על מרחבים ושדות שונים, תחת קורת גג אחת וסביב נושא נתון, יחד עם ההבדלה ביניהם, עושה את הספר הזה למה שהוא, דהיינו מופע של מבט נרחב ומעמיק המעניק לכל שדה את מקומו הראוי, ובד בבד מייצר מבט-על לנושא אקוטי לשיח העכשווי. הספר מתחקה אחר מופעי הטרור במחוזות התקשורת, האמנות והתרבות, ומציג לא פעם זוויות חלופיות לאלו העולות בדיון המיידי והנדוש המתנהל בזירה הפוליטית.

אסתטיקה אלימה ופרובוקטיבית

אתייחס בקצרה לפרק שכתבה החוקרת דנה אריאלי-הורוביץ, שהיא גם אחת מעורכות הספר. זהו אחד המאמרים המעניינים בקובץ. המאמר ממשיך את סדרת מחקריה של אריאלי-הורוביץ העוסקים בממשקים ובקשרי הגומלין שבין אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה, החל מאמנות במשטרים טוטליטריים וכלה ביחסי אמנות ופוליטיקה בישראל. מאמרה הנכלל בקובץ בוחן את תגובותיהם של אמנים בארץ לטרור ולכיבוש.

אחת הנקודות המרכזיות במאמר היא ההצבעה על מעשה המרה שבו אמנים מתיקים חומרים מתחום העיתונות והתקשורת אל עולם האמנות. במסגרת זו, אריאלי-הורוביץ אינה דנה ביצירות שהסמלתן מעומעמת ובלתי ישירה או כאלו המציגות מציאות פלסטית-חזותית המורכבת מאובייקטים שאינם ניתנים לזיהוי או כאלה הניתנים לזיהוי למחצה, אלא דנה בעיקר ביצירות ישירות שהן לא פעם בעלות אסתטיקה אלימה ופרובוקטיבית.

מיכל היימן, ,Holding 13, 2004, רדי-מייד מתוך עיתון מודפס

מיכל היימן, ,Holding 13, 2004, רדי-מייד מתוך עיתון מודפס

את התחום הזה היא מפצלת לשני ענפים: באחד מופיעה התקה ישירה של חומרים מתחום העיתונות לתחום האמנות, כזו החפה ממניפולציות או מטיפול מחודש בדימויים. בשני נוכחים עיבודים בטכניקות שונות של דימויים מהתקשורת שהחוקרת מפרשת כסוג של תראפיה במצב של פוסט-טראומה.

היצירות שנכללות בענף השני הן פחות ישירות מאלו המופיעות בראשון. דומה כי בשני המקרים מדובר לא אחת בעבודות שהתקבלותן בשדה נובעת בראש וראשונה ממעמדם של יוצריהן ומהשיח החתרני והמעניין שמתהווה סביבן, ופחות מאיכותן הפנימית.

אף שהחוקרת מצהירה (בהקשר לעבודות העושות שימוש בדימויים אנטישמיים) כי "אנו מתבוננים ביצירת אמנות פוליטית ומופשטת שהיא מתוחכמת ביותר", למעשה – אם בכלל אפשר להבחין בין הדבקים – לא אחת התיאוריה שנרקמת סביב היצירות חזקה מהעבודות עצמן. אריאלי-הורוביץ מיטיבה לייצר ולשזור ביצירות הללו הקשר ותיאוריה, ולא רק מסבירה אותן, אלא גם משאירה אותן פתוחות לכיווני חשיבה נוספים. היא אמנם מציבה קריאת כיוון או הצעה לקריאה ביצירות, אבל מסיימת לפעמים בסדרת שאלות שמשאירות אותן פתוחות לדיון.

שאלת המימד המוסרי

חוקרים שונים עמדו על כך שהטרור בראשית המאה ה-21 הוא למעשה מופע של ספקטקל המכוון בראש וראשונה לפגוע במישור הסימבולי, ואי לכך אפשר לראות בו מעין מעשה אמנות. התפיסות הללו אינן מכוונות בדרך כלל לטשטש את שאלת המימד המוסרי העולה מפעולת הטרור, אלא להצביע על יסוד הספקטקל החבוי בו, וזה הרי לא פעם לוז המעשה הטרוריסטי.

יחד עם זאת, אין ספק שתפיסות שמוכנות לדון במופעי הרג המוניים במונחים של אסתטיקה, ואף להנכיח ולחקור את ההיקסמות מהם, הן בעייתיות באשר הן מספקות, כדברי החוקרת, "לגיטימציה למצב שבו ההיקסמות מן הדימוי מערפלת את הזוועה".

דגנית ברסט, ראמאז עובייד, 2004, רדי-מייד מתוך עיתון מודפס

דגנית ברסט, ראמאז עובייד, 2004, רדי-מייד מתוך עיתון מודפס

נציין שתי נקודות שהחוקרת אינה מרחיבה בהן את הדיון, אך בעקבות מחקרה הן נדמות כרלבנטיות מאוד לנושא. האחת נובעת מהעובדה שבמסגרת ההמרה של חומרי עיתונות לתחום האמנות, משתמשים היוצרים לא פעם בדימויים המתכתבים עם איקונוגרפיה דתית מתולדות האמנות, כמו הפייטה, או ההורדה מן הצלב.

מעשה זה אמנם מניח את החומרים בהקשר אמנותי רחב, אבל גם מחזק טנטטיבית את הקישור שבין מעשה הטרור למעשה אמנות. באופן אחר הנקודה הזאת עולה בעבודה של דגנית ברסט המופיעה בספר. ברסט הציגה דימוי לא מטופל של מחבל מתאבד מתוך עיתון יומי. מתחת לתמונה נכתב בעיתון "זהו המחבל מדיזנגוף-סנטר: סטודנט לאמנות מחאן-יונס".

החוקרת מסבירה בין השאר כי "אפשר שהדגשת הפרט הביוגרפי הזה נועדה להפחית מהסלידה ממעשה ההתאבדות", אבל יותר מכך דומה כי החיבור בין המחבל לעולם האמנות מייצר את הקישור המדובר, זה הרואה במעשה הטרור בראש וראשונה מופע של ספקטקל או סוג של אמנות. ההיסט שעושה ברסט מחומר שמקורו בתקשורת ההמונים לשדה האמנות מנכיח את התובנה על מורכבויותיה באופן מדויק, מחד גיסא, אך גם בצורה שקשה להכילה, מאידך גיסא.

דגמים שגורים

נקודה נוספת שלא נדונה במאמר היא העובדה שמעבר להמרה של חומרי עיתונות לעולם האמנות, לא פעם צלמי עיתונות מציגים את יצירותיהם בחללי אמנות. למעשה המרחב שבין צילום עיתונאי לאמנות היטשטש כבר מזמן. צילומיו של פבל וולברג יכולים להדגים זאת; וולברג מיטיב להלך על החבל הדק שבין צילום עיתונאי ל"צילום אמנותי".

בתצלום אחד שלו מופיע פלסטיני עם רוגטקה, ומזכיר את המיתוס של דוד הקטן וכלי הנשק שבו קטל את הענק – גוליית הפלישתי. זהו היפוך לשיח הציוני הנפוץ שבו נתפסה ישראל כדוד החלש אבל בעל הרוח האיתנה, המאפשרת לו לעמוד בעוז אל נוכח אויביו האימתניים.

פבל וולברג, ללא כותרת, 2000, תצלום צבע

פבל וולברג, ללא כותרת, 2000, תצלום צבע

צילום אחר של וולברג מתכתב עם הציורים האיקוניים הטריומפליים, שבהם מופיע אדם המחזיק ראש כרות (יוחנן המטביל, ובמיוחד דוד וגוליית ויהודית והולפרנס, שהופיע גם רבות על חנוכיות), אלא שכאן נראה ראשו הכרות של מחבל-מתאבד, ואין כאן לא הילת ניצחון ולא שירי הלל.

האבחנה בין מנצח למנוצח מיטשטשת במציאות של פיגועים זוועתיים, כואבים, ולפחות מנקודת מבטם של הקורבנות – גם לא זוהרים כלל וכלל. למעשה זהו תצלום מהסוג שלא יעבור ולא יאושר לפרסום על-ידי שומרי הסף של תקשורת ההמונים וגם בקושי יאושר להצגה במוזיאון, ואף על פי כן במקרה הנדון הוא נכלל בבמת פרסום אמנותית מרכזית.

עובדה זאת מדגימה ונותנת תוקף לתובנה שתכנים ודימויים קשים שמודרים (ואולי בצדק) מהתרבות הפופולרית זוכים לנראוּת דווקא כשהם מותקים לעולם האמנות. עניין זה נכון גם לגבי דימויים נאציים שמופיעים בקביעות ובריש גלי בעולם האמנות הישראלי, והחלק האחרון במאמר של אריאלי-הורוביץ מתייחס לתופעה הזו. כך הופך עולם האמנות למסד שבו הרובד העובדתי משמש מסלול של המראה אסוציאטיבית לדמיון, כמו גם לסדנה שבה מתערערות המוסכמות ונשאלות שאלות ביחס למה ואיך מותר להראות ומה אסור.

בסיכום המאמר מציינת הורוביץ שהמחקר שלה ממחיש את הפלורליזם התוכני והסגנוני המאפיין את קהילת האמנות הישראלית, אלא שלמעשה סך הדברים דווקא סותר תובנה זאת וממחיש את היפוכה. דגמים שגורים (כמו החיבור בין השואה ובין המציאות המקומית העכשווית – חיבור שנעשה מימין ומשמאל; הקישור בין הכיבוש לנאציזם, היפוכי תוקפן וקורבן וכדומה), ולא פעם הקשרים קלישאתיים, הפכו לבון-טון והם חוזרים ונשנים בשיח.

נקודת המבט של הקורבנות

לאורך הספר כולו עולה ההכרה בכוחה של המדיה לגרות או לטשטש את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור. בעקבות החוקרת סוזן זונטג, מצביעה חוקרת הקולנוע (ואחת מעורכות הספר) דפנה סרינג על כך שבקולנוע ההוליוודי נמהל לא פעם הטרור בז'אנר סרטי אסונות הטבע, וכתוצאה מכך מתעמעם הרקע הפוליטי שלו.

כך עולה לקדמת הבמה ההיקסמות מעוצמת האלימות, מעין פורנוגרפיה של הרס וחורבן. ההיקסמות הזאת פוטרת את הבמאי או התסריטאי מלהצביע על האשם, ואת הצופה היא פוטרת משאלות של מוסר. דומה כי הספר כמכלול אינו מכוון לקוטב ביקורתי יותר, הוא מתמקד בחקר הביטויים של הטרור כפי שהם מופיעים בתרבות, אבל כמעט שאינו מציע שאלות ביקורתיות לנוכח התמודדות התרבות עם התופעה.

אמנם הטרור הפועל מחוץ לסדר המדיני וגם הטרור הממוסד הפועל מטעם המדינה עולים לאורך הספר כולו, אבל באופן בולט הספר דן כמעט רק בביטויים שעולים מנקודת המבט של הקורבנות, נפגעי הטרור, ולא במופע שנוצר מנקודת המבט של מייצרי הטרור או זה הבוחן אותו. כך גם מתמיה מאוד שהטרור היהודי, זה הפועל מחוץ לסדר המדיני, אינו מופיע בדיון.

אכן, את "חשבון הנפש" משאיר הספר לקורא, ולמצער, ביוצרו סקיצה להבנת התופעות, הוא מציע מעט נחמה בעולם של חזונות אימה כמעט אפוקליפטיים.

דוד שפרבר הוא חוקר ומבקר אמנות. ספרו "אמנות יהודית כפריפריה ישראלית" יראה אור בקרוב

"פחד מוות: הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית", עורכות: דנה אריאלי-הורוביץ ודפנה סרינג, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2010, 285 עמודים