"כשקראנו להם 'אימפריית הרשע של נוני מוזס' בפעם הראשונה, היו שסברו כי הגזמנו. אחרי 'המאמר' שפירסמו אתמול נגד בועז ביסמוט, נראה שהיינו מתונים, מתונים מדי", כותב היום העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. טורו זוכה להפניה מכובדת בשער העיתון, יחד עם הפניה לטור באותו נושא של בועז ביסמוט, עורך בכיר בחינמון. שני הטורים מתפרסמים על פני כפולת עמודים, ללא מודעות, יחד עם שני טורים נוספים (של דרור אידר וגונן גינת) תחת הכותרת "הצביעות של ידיעות אחרונות". הוונדטה האישית הזאת מעצבת את סדר היום של העיתון, דוחקת הצידה, למשל, את סיקור צעדת המסתננים שפוזרה אתמול.
על מה יצא הקצף? הכתבת הפוליטית של "גלובס", לילך ויסמן, חשפה השבוע כי ביסמוט, הכתב והעורך של מדור חדשות החוץ של "ישראל היום", קיבל לפני כשנתיים הצעה מטעם לשכת ראש הממשלה לעבוד כ"פרוייקטור להרחקת מסתננים", תמורת שכר גבוה ובונוסים "לפי ראש" (100 אלף שקל עבור גירוש 500 מהגרים, רבע מיליון עבור גירוש 2500). ב"ידיעות אחרונות" הקדישו אתמול לחשיפה עמוד שלם תוך כדי שהם מדגישים, ובצדק, משפט מתוך המסמך שחשפה ויסמן, לפיו לעיתונאי ביסמוט ולפוליטיקאי נתניהו "יחסי אמון מלאים".
כפולת העמודים נגד "ידיעות אחרונות" היום ב"ישראל היום", 17.12.13
זו אינה התנהלות רגילה של "ידיעות". בעוד ב"ישראל היום" שמים את מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס על הכוונת ומטווחים את עיתונו, ב"ידיעות אחרונות" נמנעים בשנים האחרונות בדרך כלל ממתקפה ישירה על החינמון וממקדים את הירי בבנימין נתניהו, הנתפס כעילת קיומו. כך למשל הכותרת הראשית של העיתון היום היא ידיעת מעקב נוספת לחשיפה של נחום ברנע ושמעון שיפר המביכה מאוד את ראש הממשלה. בתוך המערכה בין שני העיתונים, הידיעה ("מאמר", מכנה אותה רגב) אתמול ב"ידיעות" היא לכן פליטת פגז, רגע של איבוד שליטה בסוגרים. ב"ישראל היום" מגיבים היום בירי ארטילרי לא מבוקר. "ידיעות אחרונות" לא יכול לנצח בחזית הזו, משום שהוא משחק בידיים קשורות.
אם ברחוב מוזס היו מחליטים להפנות את היכולות העיתונאיות שלהם - אלו שב"ישראל היום" אי אפשר למצוא גם אם אדלסון יקנה עוד עשרה בתי דפוס - לטיפול ב"ישראל היום" עצמו, החינמון היה נקרע לגזרים (ולא- הכוונה לא לדיווחים כמו ידיעת המעקב היום, על פנייתו של ח"כ איציק שמולי לנציב שירות המדינה בעניינו של ביסמוט). הרי יש מה לחפש בהתנהלות של עיתון המשמש שופר פרסונלי, ויש מה למצוא. אבל מוזס מעדיף לטפל בתחרות עם "ישראל היום" בכל דרך חוץ מזו העיתונאית. אולי משום שביחס לעושרו של שלדון אדלסון, קירות המבצר של מוזס עשויים זכוכית, ולא זורקים אבנים בבית זכוכית, כידוע.
כתב ועורך חדשות החוץ של "ישראל היום" בועז ביסמוט (צילום: "העין השביעית")
היום ב"ישראל היום", ביסמוט לא מכחיש את הפרטים. הוא מספק, בפסקה האחרונה של טורו הקצר, מסך עשן: "כאשר פורסמה השבוע הידיעה הראשונה ב'גלובס' נתבקשתי לתת תגובה. היא משום מה לא הופיעה בכתבה. למה לקלקל עוד 'סיפור טוב' שיביך, מבחינתם, את ראש הממשלה. לא נורא אם על הדרך קוצרים את שמו הטוב של עיתונאי", הוא כותב. ב"גלובס" טוענים שהטענה העובדתית היחידה של ביסמוט פשוט אינה נכונה: "ביסמוט ידע על הפרסום הצפוי ארבעה ימים לפני פרסומו. לפרסום קדמה החלפת מסרונים ושיחות טלפון. עמדתו הופיעה בכתבה בדיוק כפי שביקש" (בידיעה עצמה של ויסמן די ברור אלו חלקים נמסרו לה על ידי מי ממושאי הידיעה). אבל החלק המעניין בתגובה של ביסמוט הוא זה הלא עובדתי.
כיצד תגובתו, כפי שהוא עצמו פורש אותה היום, ללא מגבלות כלשהן, "מקלקלת" את מה שפורסם ב"גלובס"? אין שום הבדל בין תיאור הדברים על ידי ויסמן ועל ידי ביסמוט. כל מה שביסמוט טוען, בעצם, הוא שאין שום פסול בכך שלשכת ראש הממשלה תציע לו הצעה, או בכך שהוא ישקול אותה. אם כך, מדוע הדברים הם בגדר מבוכה לנתניהו ופגיעה בשמו הטוב של ביסמוט? אלא שביסמוט, בטור המגומגם שלו, מגדיר בדיוק את הבעייתיות בכל העניין. הרי לכאורה, מה באמת הבעיה? שעיתונאי יעבור לעבוד עבור ראש הממשלה? רגב מונה שורה של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שעברו לעבוד עבור נתניהו. שאדם יעבוד ב"הרחקת מסתננים"? ישנו ציבור גדול שסבור כי מדובר במעשה כשר, ראוי ואפילו פטריוטי. אז מה הבעיה? אולי אין בעיה. זה פשוט מביך, מסריח, ולא נעים, וביסמוט יודע זאת היטב והידיעה הזאת מסתננת לטור התגובה שלו עצמו, באין פרויקטור שירחיק אותה.
רגב כותב היום שהכינוי "אימפריית הרשע של נוני מוזס", שב"ישראל היום" השתמשו בו לעטר סדרת התקפות על העיתון, מלוות בקריקטורה מעליגה של מוזס עצמו - הוא מתון מדי. רגב מפקיע היום נדל"ן עיתונאי חשוב בעיתון שהוא עורך כדי לטעון את הטענה הזו ולהמשיך להתקיף את "ידיעות אחרונות" ואת מוזס. כיצד אפשר להיות בוטה יותר? האם בעתיד נראה ב"ישראל היום" איור של מוזס עם אף ארוך ומעוקל כשהוא מכין דיו מדם של ילדים? האם לכל אזכור של "ידיעות אחרונות" יצורפו ראשי התיבות ימ"ש? ואולי ישלחו את בודק העובדות של החינמון להשליך רימוני הלם על אימפריית הרשע?
העורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")
יהיה מי שיאמר שמול העוצמה הגדולה שצבר "ידיעות אחרונות" כמונופול עיתונאי בישראל במשך שנים רבות, על הפגמים והפיגולים המתלווים אליה, אי אפשר שלא להעמיד וולגריות בוטה, פשטנית ואגרסיבית כמו זו שמספק עמוס רגב. ברם זו טענה שב"ידיעות אחרונות" מוכיחים את עקרותה, משום שבמקביל להסלמה של "ישראל היום" מחריפות אותן התופעות ב"ידיעות אחרונות". שני העיתונים לכודים בתגרה תוך שהם מתגלגלים במורד סולם האחריות וההגינות העיתונאית, דורכים זה על ידי זה כל אימת שמי מהם מנסה לאחוז בחבק כדי לנסות ולהרים עצמו. כך במהלך השנים מאז ש"ישראל היום" קם הוא הלך והצהיב ואילו ב"ידיעות אחרונות" גברה עוד ועוד ההטייה העיתונאית.
ביסמוט מזכיר בטורו את עברו ב"ידיעות אחרונות" (אז קיבל, לדבריו, הצעות דומות), ורגב משתמש בו כדי לתקוף את "ידיעות": "במשך שנים שירת בועז ביסמוט נאמנה את 'ידיעות אחרונות'", הוא כותב ושואל - אז למה הם תוקפים אותו עכשיו? זו צביעות, הוא קובע. זו טענה משונה: ב"ידיעות אחרונות" מתנהלים באופן ראוי לביקורת, לכן אסור למתוח ביקורת על ההתנהלות הדומה שלנו. גם רגב וגם ביסמוט עבדו בתפקידים בכירים בעיתון שהם חובטים בו כעת בחמת זעם כה גדולה (וכמוהם בעלי תפקידים אחרים בעיתון - כולל עורך המשנה ברוך רון, לשעבר ראש דסק ב"ידיעות אחרונות"). הם מצפים מהקוראים להאמין כי ההטייה, הצביעות וההשחתה העיתונאית שהם מאשימים בהם את "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון (נוני) מוזס, התקיימו בנפרד משהותם שלהם עצמם בעיתון. למעשה, רגב וביסמוט ושאר חבריהם הם העדות החיה לאמיתות טענותיהם כלפי "ידיעות אחרונות". הרי צריך ללמוד איפשהו.
בשולי הדברים
כשערוץ 10 חשף כי דרור אידר, הפובליציסט לענייני קיפוח ו"ידיעות אחרונות" של "ישראל היום", הועסק במקביל על ידי משרד ראש הממשלה, טענת ההגנה העיקרית של אידר היתה כי הוא אינו עיתונאי ולכן לא חלים עליו כללי האתיקה העיתונאית: "אני מבדיל בין כתב (reporter) לבעל טור דעה (columnist). [...] ככותב טור יש עניינים נוספים שאני עושה בחיי: הוראה, הרצאות, מחקרים, עריכה וכתיבת נאומים". את טור ההשתלחות שלו היום הוא פותח במילים "עמיתי בועז ביסמוט". אמנם, אידר יכול לטעון כי לא התכוון לעמיתו למקצוע העיתונות אלא לעמיתו למערכות יחסים עם משרד ראש הממשלה.