"'מעריב' שאני רואה לנגד עיני יהיה קודם כל עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי, עיתון שמחויב לשמירה על ערכי הדמוקרטיה, ובראשם שלטון החוק וחופש הביטוי; עיתון 'מעריב', שאני רואה לנגד עיני, יהיה עיתון איכותי, מקצועי ונטול פניות; עיתון שישמור מכל משמר על עצמאותם המחשבתית של עובדיו ועל האינטגריטי וחופש הבעת הדעה של העורכים, העיתונאים והכותבים בו. נפעל ליישום ערכים אלה בהגינות ובשקיפות מלאה. אנו נקפיד שהעיתון לא ישרת מטרות פוליטיות, או כלכליות, או עסקיות של אף אחד".
(מתוך הצהרת הכוונות של נוחי דנקנר, יו"ר אי.די.בי, ערב ההשתלטות על "מעריב", מרץ 2011)

ספטמבר 2012: הזעם של עובדי "מעריב" מטפס לקומה ה-41 של מגדלי עזריאלי, אל מרכז הכוח של נוחי דנקנר, משרדיו של קונצרן אי.די.בי. אגרופים מונפים באוויר, אנשים תובעים פרנסה, שלטים זועקים כי סגירת "מעריב" ופיטורי 2,000 עובדים בסוף החודש תהיה פגיעה בדמוקרטיה. אלא שהפגיעה בדמוקרטיה לא החלה עם קריסתו של העיתון בחודש האחרון. היא באה לידי ביטוי במשך שנה וחצי מתוך בניין "מעריב" עצמו – בצייתנות, בהכנעה, כמעט באין פוצה פה ומצפצף. "מעריב" בעידן דנקנר היה עיתון ששירת תאגיד. לא פחות משנועד לקוראים הוא שימש בעלי מניות, ויותר משהיה כלי תקשורת חופשי הוא פעל תוך צנזורה פנימית שנבעה משיקולים לא מקצועיים.

"זה עצוב וזה נכון", מסכם אחד מאנשי המערכת. "אנחנו, עיתונאי ועורכי 'מעריב', צריכים להסתכל על עצמנו במראה ולהתבייש. רבים מאיתנו לא עשו עיתונות כמו שצריך. פחדנו על מקום העבודה שלנו, התנהגנו כמו קרנפים. עכשיו כשזה נגמר צריכים לעשות חשבון נפש".

הזעם במערכת מתועל לא רק לענייני משכורות ופיצויים שלא בטוח שישולמו ולעתיד תעסוקתי שחור, אלא גם כלפי ניר חפץ, עורך "מעריב" בשנה האחרונה. דרך הסדקים מבצבץ דיוקן מטריד של תקופת דנקנר וחפץ. בשבועות האחרונים ניהלנו ב"העין השביעית" שיחות עם עשרות כתבים ועורכים ב"מעריב" מכל שדרות המערכת, חלק מהשיחות נעשו ביוזמתם של העיתונאים עצמם. התחושה המשותפת לכולם היא כי אינם יכולים לשתוק עוד. הם מתארים כיצד הושפלו, כיצד ערכיהם המקצועיים נרמסו, איך הפכו לכלי שרת. הבושה מכרסמת בהם, הפחד עדיין אוכל אותם. חלקם עוד מחכים לקבל את הכסף המגיע להם. אף אחד מהם לא העז להיות מצוטט בשמו, בגלוי, על התקופה תחת חפץ. אחרים התחמקו, אבל הצהירו: "יגיע הרגע שעוד נדבר".

עורך "מעריב" ניסה להלך אימים על עורכי "העין השביעית", האחראים לכתבה זו, בניסיון למנוע את פרסומה, אולם המסכת שאנשי העיתון מגוללים חייבת להתפרסם. זהו תיאור של עיתון שבחלקו הגדול איבד צלם של עיתון, של מציאות עיתונאית שנדמה שלא הכרנו. "לא יכול להיות שעיתון שלם הולך להימחק, אלפיים איש הולכים הביתה וחפץ יוצא מזה נקי", אומר אחד מהם.

נוחי פלוס

ראיון שער מתקתק של חפץ ערב ראש השנה במוסף "פירמה" של "גלובס" על רקע המשבר העצום ב"מעריב" היה כבקבוק תבערה הנזרק לשלולית דלק. "חשבתי לתומי שהתפקיד יהיה לשנים ארוכות מאוד", נכתב בכותרת הראיון על רקע תמונה רומנטית של חפץ, המשקיף במבט נוגה על מגרש החניה של "מעריב". חפץ הוצג בכתבה כעיתונאי משכמו ומעלה, אהוב על עובדיו ומי שחמלה היא לדידו ערך עליון.

הראיון החגיגי עורר תגובות זועמות בקרב כתבים ועורכים. התיאור בכתבה של "קורות חיים די נדירים" של חפץ, שהיה איש אמונם של שלושה מהאנשים החזקים בישראל (עורך בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות" של ארנון מוזס, דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ועורך "מעריב" מטעם נוחי דנקנר), גרם לאחד מהם לומר: "הכותרת של הכתבה היתה צריכה להיות – משרתם של שלושה אדונים, והעתיד עוד לפניו".

הדברים שאמר חפץ בראיון מקוממים אותם. כך ההצהרה שלו, שלפיה לא האינטרסים העסקיים של דנקנר הם אלה שהנחו את עבודת המערכת. העובדות לאורך השנה וחצי האחרונות שונות לגמרי, כפי שהודגם לעתים תכופות מאוד בסקירת העיתונות היומית ב"העין השביעית". טביעות היד של עסקי דנקנר ורשת האינטרסים שלו ניכרות בעיקר לכל אורך ורוחב המוסף "עסקים", ושולחות אצבעות גם לחלקים אחרים בעיתון. "בהתחלה זה היה ברמת הנסבל, המשיך רע והפך לגרוע", מסכם אחד העורכים.

התקופה "הגרועה" שאליה מתכוון אותו עורך החלה לפני כחצי שנה, אז הפך הסחרור שאליו נכנסו עסקי אי.די.בי לעובדה גלויה. כך למשל כשהרפורמה בסלולר הפכה את השוק על פניו ופגעה פגיעה קשה בחברת סלקום, אחת הפרות המניבות של אי.די.בי, נתקלו קוראי "מעריב עסקים" בכותרות ראשיות על נפילת רשת הריהוט 5 נגרים ושאר ירקות. "באותו יום התביישתי בעיתון והתביישתי בעצמי", אומר אחד מאנשי הכלכלה של "מעריב".

הבדיחה במסדרונות מספרת על ספר שייכתב על תקופת דנקנר ב"מעריב" וייקרא "נוחי דנקנר פלוס". ומדוע? "בעקבות ידיעות שהתפרסמו מעת לעת ב'עסקים' על חברת השקעות, בנייה או בנק, היית הולך לגוגל לעשות נוחי דנקנר פלוס הגורם ההוא, והיית מבין באיזה קונטקסט התפרסמה". יש לציין כי עסקי אי.די.בי, שכונה בעיתונות הכלכלית "הקונצרן הגדול במשק", חבקו תחומים רבים ומגוונים כמו סלולר, קמעונות, ביטוח, נדל"ן, שוק ההון, מלט ועוד.

אחד הביטויים הבולטים להיענות עורכי "מעריב" לאינטרסים זרים היתה הצנעת המחאה החברתית, שחרתה על דגלה התנגדות ל"טייקונים", שנוחי דנקנר נמנה עימם, ולזיקתם לשלטונו של נתניהו. לפני עידן דנקנר היה "מעריב" אחד מכלי התקשורת המרכזיים שתמכו במחאה, עם סיקור צמוד תחת הלוגו "יוקר המחיה". עם חילופי העורכים הפך "מעריב" את עורו. ראיון מיוחד שקבע העיתונאי שלום ירושלמי עם דפני ליף בוטל במפתיע בהוראה מגבוה. לעומת זאת, בהמשך יזמו בעיתון כתבת תחקיר נגד ליף, שלא פורסמה. את הדיווחים על ההפגנות החברתיות בקיץ הנוכחי היה צריך לחפש היטב בדף הבית של nrg.

ביומו הראשון כעורך זימן אליו חפץ את העיתונאי ניר גונטז', שהיה לקראת סיום דרכו ב"ידיעות אחרונות", והציע לו לספק תחקיר שיכתים את ראשי המחאה ויוכיח שכל מטרתם היא להפיל את נתניהו. חפץ אף הבטיח לגונטז' כי אם יצליח במשימה, יקבל חוזה בשכר גבוה מאוד ביחס למקובל. כעבור כמה ימים, לאחר הפגנה שבה הונפו שלטים בגנותו של דנקנר, נקרא גונטז' בדחיפות לחפץ כדי לדווח אם העלה דגים בחכתו. כשהעורך שמע שהעיתונאי הגיע בידיים ריקות, הוא גירש אותו מלשכתו בבושת פנים.

נדב איל שילם ביוקר על האג'נדה החברתית שלו. איל, שהיה אחד משלושת הכותבים הבכירים ב"מוספשבת", המוסף המדיני השבועי של "מעריב", פירסם עוד לפני פרוץ המחאה החברתית כתבות נגד הטייקונים והמונופולים ונגד הממשלה, שזכו להבלטה מיוחדת בעיתון ולהדים נרחבים. כך כתב על המדריך למהפכה, על הטייקונים כ"מובארקים שלנו", על מי באמת אשם ביוקר המחיה ועוד. יש הרואים במאמריו את יריית הפתיחה לחרם הקוטג' ובעקבותיו לפרוץ המחאה החברתית. אולם כשדנקנר הגיע לעיתון, ובהמשך לאחר מינויו של חפץ לעורך, הפסיק איל לעסוק בענייני המחאה. חפץ פסל לאיל טור שעסק בתנובה ובמנכ"לית זהבית כהן, שהתמודדו עם מחאת צרכנים עזה, ובישיבת עורכים אמר כי אינו רוצה שאיל יעסוק יותר בנושאים כלכליים. טוריו של איל, עיתונאי מוערך שהוא כיום ראש דסק החוץ של ערוץ 10, נדחקו יותר ויותר אל אחורי המוסף. בהמשך עבר איל להתמקד בכתבות מהעולם, עד שפוטר לפני כשלושה חודשים.

"זהו אדם שלא מבין מהי עיתונות חופשית", אומרת רותי סיני, לשעבר כתבת הרווחה של "מעריב", על התרשמותה מניר חפץ. מארבעת החודשים שעבדה תחת חפץ היא זוכרת כתבות וטורים שכתבה ונפסלו: מיסוי בעלי הון, חידוש המחאה, דו"ח העוני, שביתה בחיפה-כימיקלים ועוד. בעקבות כך יזמה סיני פגישה עם חפץ, ושמעה ממנו אילו כתבות לא יתפרסמו אצלו, בעיקר כאלה הקשורות למחאה החברתית. "יצאתי משם עם רגליים רועדות", היא מספרת השבוע, "ולא מפני שחשבתי שסופי קרוב, אלא יותר כי זה כל מה שהוא מנוגד לעיתונות".

סיני, שפוטרה בדצמבר 2011, מסכמת: "בסופו של דבר, כל הנסיונות המקצועיים של עורכים בעיתון נרמסו על-ידי התערבות שעמדו מאחוריה שיקולים לא מקצועיים. זה היה עיתון בלי קו ברור, מבולבל, שהסתיר מהקוראים שלו ידיעות ודעות שתאמו את מה שהעורך חשב שבעל הבית לא רוצה. זו אידיאולוגיה שמכפיפה את האינטרס הציבורי בפני אינטרס של קבוצה קטנה של בעלי הון, כמו דנקנר, שבצורה מטופשת חשבו שאם ימנעו מידע מהקוראים, הם יקדמו בכך את האינטרס שלהם".

המוסף הכלכלי נהג גם להבליט התבטאויות של אנשי כלכלה נגד הרגולציה במשק, וקשה היה למצוא בין דפיו פוליטיקאים שמתנגדים לריכוזיות במשק. קורבנות שיטה זו היו בעיקר הח"כים כרמל שאמה, שלי יחימוביץ' ועינת וילף. בראיון שהתפרסם לפני שנה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" עם אייל גבאי, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נראה באחד התצלומים ח"כ שאמה מבצבץ ברקע. חפץ, שעבר על הכתבה לפני הפרסום, הורה להסיר את התצלום ולשים אחר תחתיו.

ערב הבחירות לראשות העבודה הורה חפץ להכין כתבת תחקיר על ח"כ יחימוביץ', שתקפה בשיטתיות את הריכוזיות בעסקיו של דנקנר. ביום הדדליין שלחה יחימוביץ' ל"מעריב" תגובה נזעמת, שרוחה: דנקנר לא הצליח להפיל אותי עד עכשיו, ואני לא אתן לו להפיל אותי דרך "מעריב". בעקבות תגובתה, שעירבה את שמו של הטייקון, החליט חפץ לגנוז את הכתבה, שנועדה להתפרסם ב"מוספשבת", דקות לפני שאושרה לדפוס.

היו גם פרסומים לא מחמיאים על מי שהפריעו לעסקיו של בעל הבית. הבולט שבהם היה הקמפיין נגד עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, שכלל כמה פרסומים תמוהים. התנועה בראשותו של שרגא חרתה על דגלה מאבק בריכוזיות, שקונצרן אי.די.בי הוא המייצג המובהק שלה במשק הישראלי. הכתבות על שרגא נופחו פי כמה ממידותיהן, האריזה הריחה מחיסול חשבונות, ועל-פי עדות של איש מערכת, "דרגים בכירים בעיתון היו מעורבים". ב-nrg יודעים לספר כי בהוראה מגבוה, טורו של שי גולדן, שתקף בחריפות את שרגא, נשאר באופן חריג במהלך יום שלם בדף הבית. בדסק החדשות יודעים לספר כי חפץ היה מעורב בהכנת הטור עד "לרמת הפסיק".

כן הוכנו כתבות בעלות נימה מכפישה נגד "הארץ" ואחדים מבכיריו, שלא פורסמו בסופו של דבר, אבל ריחפו מעל ראשי העיתון מרחוב שוקן. פרסומים אחרים בגנות "הארץ", "דה-מרקר", המו"ל עמוס שוקן וסגן המו"ל גיא רולניק ראו אור במתכונת בומבסטית ובסגנון נקמני. "ואחרי כל זה", אומר עורך בעיתון, "חפץ מספר בראיון מהי עיתונות טובה, כזו שחרדה לשמו הטוב של האדם ושיש בה חמלה".

חפץ, שלפני תפקידו ב"מעריב" היה ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, פסל לפני כמה חודשים טור חריף שכתב קלמן ליבסקינד נגד בנימין נתניהו ("פוליטיקאי קטן, תחמן וחסר עמוד שדרה"). במחאה פירסם ליבסקינד את הטור בבלוג שלו באתר nrg. עם כניסתו לתפקיד הורה חפץ לא לפרסם טור של דן שילון, שביקר בחריפות את נתניהו. בהמשך חדלו טוריו של שילון להתפרסם מעל דפי "מעריב". פרשת נתן אשל טופלה ב"מעריב" באופן זהיר במיוחד.

אימץ את המסרים

מנגד, היו "הרשימות הלבנות" – מונח רווח בבית "מעריב" – אנשים שמצווה לפרגן להם: שר החינוך גדעון סער, שלמד משפטים עם חפץ; שר האוצר יובל שטייניץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי ומזכיר הממשלה צבי האוזר. שני האחרונים קולגות של חפץ מתקופת עבודתו במשרד ראש הממשלה. כן היתה הקפדה על בחירת תמונות סלקטיבית של שרה נתניהו. רקפת רוסק-עמינח זכתה בעקבות מינויה למנכ"לית בנק לאומי לכתבת תדמית זוהרת במיוחד ב"מוספשבת" של "מעריב". גנדן, חברת האחזקות הפרטית של דנקנר, חייבת ללאומי כחצי מיליארד שקל.

על הרשימות השחורות והלבנות, שעליהן דיברו בבית "מעריב", אומר עורך בעיתון: "מדובר ברשימות וירטואליות, אין באמת כאלה, אבל רוח המפקד שרתה עלינו. אנשים הבינו מהר מה מצופה מהם, את מי הם אמורים לסקר לחיוב או לשלילה, ואיך צריך לכתוב על נושאים שאי.די.בי קשורה אליהם".

עורכים וכתבים ותיקים ומוערכים בדסק הכלכלה מצאו את עצמם עיתונאים מגויסים בעל כורחם. אחד מהם מספר כי בעקבות כניסת דנקנר לעיתון הוא הבין שלא יהיו תחקירים שליליים על סלקום או שופרסל. "זה נראה לי חצי לגיטימי, יש כלי תקשורת אחרים. אבל זה פשוט הגיע לכל-כך הרבה יותר רחוק, שזה היה מגוחך, כולל מקרים שאני מעריך שנוחי לא ידע, ואם היה יודע, לא היה אכפת לו".

אפשר היה לכתוב על נפילת ערך המניות של אחת מחברות דנקנר, מספר איש מערכת, כי ככה זה עם הנדנדות בבורסה. אבל מהפכת הסלולר, המחאה החברתית או אפילו אירועים "זניחים" כמו התארגנות עובדי כלל-ביטוח, השייכת לאי.די.בי, וכיוצא באלה אירועים, הוצנעו. כתב כלכלה מעיד: "בהתחלה אתה אומר לעצמך, בסדר, אז לא אכתוב על אי.די.בי או על חברות הבת, אבל ככל שהזמן עבר ראיתי שזה לא נגמר רק בזה, אלא מתרחב למקומות שלא חשבתי".

"בהתחלה אתה מתעצבן שסירסו לך ידיעה", מספר כתב אחר, "אחר-כך אתה מבין ומתאים את עצמך לסיטואציה, ועם הזמן אתה חוסך לעורך את העבודה ומצנזר לבד. זה הגיע למצב שהיינו יותר קתולים מהאפיפיור".

תחושת אי-נוחות חילחלה מלמעלה כלפי ידיעות לא מחמיאות על בנקים. אחד העיתונאים מספר: "היו שני סוגים של דברים – לכתוב על אנשים שלא היה צריך לכתוב, ודאי לא בהיקף ובטון, כמו התחקיר על אליעד שרגא, והצד השני זה לא לכתוב על אנשים או גופים ומוסדות שכן היה צריך לכתוב, כי הם חזקים, כי הם יכולים להעמיד הלוואות ל'מעריב' או לאי.די.בי. העיקר לא להרגיז את הבנקים, גם בדברים יחסית שוליים".

כשהוא מתייחס לעומק ההתערבות אומר אחד מאנשי "מעריב" את המשפט הבא: "שמע, קראתי את כל הכתבות על המעורבות של דנקנר במערכת ועל הסיבות שרכש את העיתון, וראיתי שם מעט מאוד אי-דיוקים". "עיתון שמשרת אינטרסים כלכליים", הגדירה זאת מיה בנגל, עורכת בעיתון ומי שהיתה הכתבת המדינית, בראיון לרשת ב' ב-24 בספטמבר.

איתן מרקוביץ' היה העורך האחראי על הכלכלה. הצנחתו לתפקיד נראתה מלכתחילה תמוהה, מאחר שהוא אינו עיתונאי כלכלי ומשקלו הסגולי כסמכות מקצועית מזערי בהשוואה לעורכים כלכליים מעיתונים אחרים, כמו גיא רולניק, סבר פלוצקר ונחמיה שטרסלר. מרקוביץ' הוא האחראי הישיר לעיתונות המוטה מאוד שראתה אור במוסף "עסקים". מרקוביץ' סירב להגיב לכתבה, אבל אחד מאנשיו מסנגר עליו: "הוא עיתונאי נפלא, אבל ראיתי את הסבל שהוא עובר בגלל הצנזורה. ראיתי את ניצוץ העיתונות שיש בו, ובכל פעם זה נכבה, כי כיבו לו את זה. אי-אפשר להפנות כלפיו את האצבע המאשימה, כי ניר חפץ הוא הגורם שהכתיב. מרקוביץ' נושא באחריות למה שקרה, אבל בנפש שלו הוא לא כזה, הוא רוצה לעשות עיתון".

גורם ב"מעריב", שנדרש לעמוד בקשר ישיר עם חפץ לצורך מילוי תפקידו העיתונאי מעיד: "הדבר היחיד שאני יכול להגיד על העבודה עם ניר חפץ הוא שבמשך כל התקופה הזאת לא קיבלתי ממנו אפילו הערה מקצועית אחת. הדברים היחידים ששמעתי ממנו היו קשורים לאנשים שהוא חפץ ביקרם".

שנאה על פי התהום

אחת ההתבטאויות של חפץ בראיון ב"גלובס" היתה כי "עובדים פה עיתונאים עם חוט שדרה, הם לא עושים מה שמישהו אומר להם". רבים מאנשי המערכת מתייחסים לקביעה הזו בביטול. באותו יום, ה-13 בספטמבר, שבו התפרסם הראיון ב"גלובס", ובשעה שיו"ר ההסתדרות עופר עיני גזר לעצמו קופון מול מאות עובדים בדסק כמי שייצג אותם מול הבעלים – סיפור היום במערכת היה דווקא כתבת השער ב"המגזין". הכתבה במוסף היומי היתה המשך אומלל למלחמה היצרית של "מעריב" בראשות דנקנר ב"הארץ–דה-מרקר", במו"ל עמוס שוקן ובסגנו גיא רולניק. מלחמה שדנקנר החל בה עם רכישת העיתון, כשהציע משכורות עתק לבכירי "הארץ" כדי שיעברו ל"מעריב".

עשרה ימים לפני פרסום כתבתה של שרה ליבוביץ'-דר ב"המגזין", ב-3 בספטמבר, התלהטו מחדש היצרים ב"מעריב" בעקבות דיווחים ב"דה-מרקר" על קשייו של העיתון מרחוב קרליבך. ב"מעריב" פורסמה כפולת דעות עם הפניה בולטת בשער, שהוקדשה כולה באופן חריג לנושא אחד: מתקפה על "הארץ–דה-מרקר" וראשיו. כאמור, ב-13 בספטמבר התפרסמה מתקפה נוספת, הפעם כזו שנשלפה מן הארכיון. שלושה חודשים קודם לכן התבקשה הכתבת ליבוביץ'-דר להכין כתבה על אחד המשקיעים של "הארץ", שמשפחתו היתה קשורה עם גורמים נאציים במלחמת העולם. אלא שפרסומה של הכתבה, שיועדה לאחד ממוספי סוף-השבוע, נדחה. המו"ל הגרמני דומונט-שאוברג נכנס ל"הארץ" לפני שש שנים, ובחלקה העובדתי הכתבה היתה בעיקרה סיכום של מה שהתפרסם על אודותיו אז בעיתונות בישראל, אולם הדבר לא הפריע לחפץ, והכתבה פורסמה במסגרת קרב המאסף נגד שוקן.

במקביל קיבלו כמה כתבים בכירים ועורכים פניות לכתוב טורים נגד "הארץ". חפץ התכוון לפרסם גל שני של טורי דעה נגד העיתון מרחוב שוקן, אבל ספג הפתעה: הכותבים הבכירים שהתבקשו להתגייס למערכה סירבו הפעם להשתתף במשחק.

במערכת "מעריב" מספרים כי ליבוביץ'-דר, שהבינה כי היא הופכת לכלי במאבק לא לה רגע לפני סגירת העיתון, התחננה בפני חפץ שלא יפרסם את הכתבה. אלא שבניגוד לדרישתה פורסמה הכתבה על פני שער ושלושה עמודים. היא הונחתה על ראשו של עורך "המגזין", אבי יופה, שלא היה צד בעניין. אי-אפשר היה גם שלא לשים לב לכך שהפרסום הגיע על רקע סולידריות שהחלה מתפתחת בין עיתונאי "מעריב" ל"הארץ", שהשתתפו בהפגנות נגד סגירת העיתון. "כשאתה נמצא על פי התהום, אתה מחפש חיבוק ואהבה, לא שנאה", אומר אחד מאנשי העיתון.

"מעריב', ואני אומר את זה בצער רב, קרס קריסה מוסרית", סיכם קלמן ליבסקינד ראיון ברשת ב' ב-20 בספטמבר. כשהמראיינת קרן נויבך הקשתה אם הוא מתכוון לחפץ, ליבסקינד ענה שאינו מעוניין לנקוב בשמות. "סדום נהפכה על חצי ממה שקרה ב'מעריב'", סיכם בכיר התחקירנים בעיתון את תקופת דנקנר וחפץ.

"בעיני, שוויון הנפש שבו מתקבלת סגירת 'מעריב' קשור גם לאופן שבו התנהל", אומר עורך בעיתון. "עשית במשך שנה עיתון מסורס, היית בן חורג ועקום, ועכשיו, ערב הסגירה, אף אחד לא לוקח אותך ברצינות, בטח שלא מוכן להתאבד בשבילך. אני מבטיח לך שאם המשבר הכלכלי ב'הארץ' היה מיתרגם לסכנת סגירה, היית רואה אנשים שמתגייסים להציל אותו וקרנות שנפתחות כדי לממן אותו. כי הוא חשוב וכי יש לו תפקיד. מה היה התפקיד של 'מעריב' – לשרת את העסקים של נוחי ולרצות את החברים של חפץ?".

לבלרים, משת"פים

מחסום הפחד בעיתון נשבר, כמעט סופית. לא רק נגד דנקנר מדברים בגלוי. התבטאויות קשות נשמעות גם כלפי חפץ. בהפגנה ביום חמישי ה-20 בספטמבר, ליד מגדלי עזריאלי, הונפו שלטים: "זהירות, ניר חפץ חשוד". כשחפץ הגיע לעיתון בשעות אחר הצהריים של אותו יום, אחרי תקופה ארוכה שלא נראה בדסק החדשות, צעק לעברו אחד העיתונאים: "בוקר טוב, יופי שהגעת".

בשבועות שבהם רעדה האדמה ב"מעריב", מתחילת ספטמבר 2012, כשהעובדים הפגינו במר ייאושם וקראו לעזרה מעל כל במה, קולו של חפץ לא נשמע. אחד העיתונאים תהה באוזני "העין השביעית" איך זה ש-2,000 איש הולכים הביתה והעורך אינו מגן עליהם. "זה הגיוני שהעורך הראשי לא פוצה פה לנוכח הפיטורים הצפויים של מאות עיתונאים? השיקול שלו תועלתני בלבד. לא שווה לו לסכן את היחסים העתידיים עם דנקנר. בדרך לתפקיד הבא שלו הוא מוכן לדרוך על 2,000 איש". רק ביום שלישי האחרון (24.9) נשמע קולו של העורך הראשי, שחתם על מאמר בשער "מעריב" ובו קרא להתגייס למען הצלת העיתון. בין השאר פנה ל"עמיתינו העיתונאים מכלי התקשורת, וכמובן אנו, העובדים והמנהלים".

למרות קריאות בבית "מעריב" לנצל את דפי העיתון למען המאבק נגד הבעלים, חפץ נשכב על הגדר למען דנקנר. כך למשל לא סוקרה בעיתון הפגנת העיתונאים ליד ביתו של דנקנר בהרצליה, ביום חמישי ה-13 בספטמבר. הצלמים אלי דסה ורובי קסטרו תיעדו את האירוע, קסטרו שלח עשרות תצלומים למערכת, אבל למחרת פורסמו בעמודי החדשות ציטוטי תמיכה סתמיים של מועצת העיתונות וארגון המורים. הטקסטים המתפרסמים בעיתון משגרים את החצים לכיוונו של נמרודי. באופן מפתיע לא נראה בתצלומי ההפגנה הראשונה (בצומת "מעריב") שהתפרסמו בעיתון אף שלט נגד דנקנר, על אף שהיו עשרות כאלה. "חפץ עושה לנו בית-ספר", סיכם אז בצער אחד העיתונאים. "אולי ההפגנה מול ביתו של דנקנר לא היתה סיפור מספיק חזק", מספק רובי קסטרו הסבר אלגנטי. יואב ריבק, אחד משני ראשי מערכת החדשות, אמר ל"העין השביעית" בתגובה לדברים: "דבר על זה עם עורך העיתון".

"מפגן כזה של רפיסות ועליבות לא ראיתי בימי חיי", כתב דורון כהן, לשעבר עורך "סופשבוע", בדף הפייסבוק שלו ב-14 בספטמבר. "אומר זאת בקצרה ובעדינות: אלה שערכו את הגיליון אתמול בערב הם לבלרים, משת"פים מהסוג הבזוי ביותר. הם אינם ראויים להיקרא עיתונאים, לא מגיע להם שיהיה להם עיתון ואסור להם לדרוך בשום כלי תקשורת לפחות בעשר השנים הקרובות". יעקב זיו, כתב ותיק במדור הספורט, הציע בפייסבוק למנוע את כניסתו של חפץ לבניין וקרא לעורכים לא לפרסם יותר כתבות של "כל מלקקי התחת והפנכה ש'מעריב' לא מעניין אותם. מספיק להיות שפנים".

במקרה אחר, ביום חמישי ה-20 בספטמבר, פורסמה ב"מעריב" ידיעה שבה נכתב כי עובדי העיתון יערכו משמרות מחאה מול בתיהם של נמרודי ודנקנר. אלא שבכותרת המשנה צוינו ההפגנות מול בית נמרודי בלבד. גם בעיתון שלמחרת הופנו החצים כלפי נמרודי. כותרת ביניים קראה לו למכור את בניין "מעריב" שרכשה חברת הכשרת-היישוב שבבעלותו, כדי לממן את החוב לעובדים. כמו כן פורסמה התבטאות של ח"כ שלי יחימוביץ' על אודות חלקו של נמרודי בהידרדרות העיתון. באותו עמוד קיבלה אי.די.בי מסגרת תגובה בולטת על פני שלושה טורים. מצדו של נמרודי לא הובא משפט אחד.

האפשרות הגרועה

כשחפץ דיבר ב"גלובס" על כאב הלב שנגרם לו בשל העובדים הרבים שפיטר במהלך תקופתו ב"מעריב" ("שעות רבות שאתה לא ישן בלילה"), היה מי שנזכר כי חפץ דיבר בפני עורכים בכמה הזדמנויות לפני כשנה על רצונו לפטר את חגי מטר, כיום יו"ר ועד הפעולה של העיתונאים, שהיה פעיל במחאה החברתית. "זה לא קרה, רק בזכות העורכים שלו שנעמדו על הרגליים האחוריות", מספרים בעיתון. לעומת זאת, במקביל לקיצוצים בתקציב המערכת, זכו אנשים שחפץ הביא להטבות מפליגות ולתנאים נדיבים במיוחד.

עם השתלטותו של דנקנר על "מעריב" נעצרו התוכניות לדיגיטציה של העיתון, וכעת צפות הטענות על קוצר ראות והעדר חזון. המיליארדר זקי רכיב, שממנו קנה דנקנר את העיתון, והעורך הראשי אבי משולם (שדנקנר החליף בחפץ למרות הצהרה פומבית ומפורשת כי ישמור על משרתו) החלו במהלך הבראה שנועד להתמודד עם אי-הרלבנטיות של "מעריב" בשוק העיתונים, שגרר שנים ארוכות של הפסדי עתק. העיתון יצא בקמפיין למהדורת סוף-שבוע מוגדלת לקראת סגירת המהדורה המודפסת היומית, כך שלעיתון יישארו מהדורת סוף-השבוע המכניסה והמהדורות הדיגיטליות הקיימות ואלו שיפותחו. רכיב אף תיכנן להציע למנויים לקבל אייפד תמורת התחייבות לשלוש שנות מנוי. גורמים שהכירו היטב את הנעשה בעיתון יודעים לספר כי המהלך שינה את מגמת הנטישה של המנויים ואף הביא להצטרפותם של חדשים.

עם העברת הבעלות לדנקנר הפסיק העיתון להציע מנויי סוף-שבוע, ולאחר מינויו של חפץ נעצר המהלך ונהפך על פניו: מהדורת הדפוס תוכננה לעבור הרחבה משמעותית, מוסף תרבות יומי נוסד, מוספי הכלכלה ו"המגזין", שהיו על סף סגירה, אוישו מחדש, ועיתונאים רבים נשכרו. המצב כיום: הפסד של מאות מיליונים נוספים ופיטורים המוניים של אנשי מקצוע טובים שהובאו ממקומות עבודה אחרים.

"לפני כחודש השקנו את אפליקציית האייפד של 'מעריב' בהשקה רכה", התפאר חפץ באוזני לי-אור אברבך בראיון ב"גלובס". "מפה לאוזן יש כבר 15 אלף משתמשים שהורידו אותה והם מהללים". אלא שהאפליקציה – החינמית, יש לציין – אינה יותר מתצלום של דפי העיתון. למעשה, כשחפץ הגיע, מספרים ב"מעריב", הוא פיזר את צוות הדיגיטל שיזם רכיב. פיתוח הדיגיטל נכנס אז להילוך גבוה, ומשולם אף העלה באותה תקופה לאינסטגרם הפרטי שלו את תצלום האייפד שלו עם הכותרת "מעריב". מה שהיה אז גרסת PDF נסיונית, שהוחלט להמשיך לפתח, הושק בעידן דנקנר כאפליקציה הרשמית.

הפסדים כספיים נגרמו בגלל דברים שאפשר היה למנוע, למשל איחורים חוזרים ונשנים בדדליין בגלל התנהלות לא מקצועית. עורכים מספרים על כתבות שעברו שינויים של הרגע האחרון, עד כדי ביטולן והחלפתן בכתבות מעכשיו לעכשיו. כתוצאה מכך נגרמו עיכובים רבים לדפוס, לשינוע ולהפצה.

הבטן המלאה של אנשי המערכת משחררת כעת דוגמאות רבות על אופן ההתנהלות ב"מעריב" בעידן דנקנר וחפץ. רק כמה מהן הובאו כאן. העובדה ש-2,000 איש עומדים להיות מפוטרים היא אירוע בסדר גודל לאומי. היא היתה צריכה להבעיר את המדינה, מהממשלה דרך ההסתדרות ועד הציבור הרחב, אבל זה לא קרה. "לא חסרות סיבות למה", מסביר אחד מאנשי המערכת. "ראש הממשלה מעוניין בהכחדת חופש הדיבור, או לפחות בהכחדת חופש הדיבור של בן כספית. אבל בתור עובד 'מעריב' אני מסתכל על החלק שלי בעניין, על החלק של המערכת העיתונאית, וברור לי שהעובדה שהעיתון הזה נראה בשנה האחרונה כפי שהוא נראה גם היא משחקת תפקיד".

יהיה כואב מאוד אם "מעריב" ייסגר, "אבל זו לא האפשרות הגרועה ביותר מול האפשרות שדנקנר וחפץ היו ממשיכים לנהל אותו בצורה שהיתה", מסכם באירוניה אחד מאנשי העיתון.

תגובה: הטענות לא היו ולא נבראו

תגובת ניר חפץ: "הטענות לא היו ולא נבראו. מדובר בגיבוב של כזבים והשמצות, המהווים המשך ישיר לשורה קודמת של כתבות פוגעניות והתבטאויות דיבתיות חמורות של 'העין השביעית' כלפי באופן אישי וכלפי עבודתי העיתונאית והתקשורתית הרצופה בהישגים מקצועיים הניתנים להוכחה חד-משמעית כעורך ראשי של רשת ידיעות-תקשורת, כעורך מוסף הספורט של 'ידיעות אחרונות', כעורך המוסף '7 ימים', כראש מערך ההסברה הלאומי ויועץ התקשורת לראש הממשלה, כעורך הראשי של 'מעריב', כמחברם של שני ספרי עיון שפורסמו על-ידי שתיים מהוצאות הספרים החשובות והיוקרתיות בעולם, והרשימה עוד ארוכה. פרסום שקרים פוגעניים אלה – קל וחומר על סמך ציטוטים אנונימיים ובלי שטרחתם לתחקר את הטענות ביסודיות על-פי סטנדרטים עיתונאיים מקובלים – יסב לי נזק גדול ולא יותיר בידי ברירה אלא להגן על שמי הטוב באמצעים משפטיים".