ביום הראשון של הסופה – יום חמישי שעבר – שודר בכל מהדורות החדשות הטלוויזיוניות חילוץ נועז של טנדר שנסחף בנחל גרר. לפי השידורים, ברכב היו "עשרה נערים בגילאי 10 עד 15 ששבו מעבודתם בשדות ליד קיבוץ אורים". הנהג חשב שיצליח לעבור, אך נסחף כמאה מטרים בזרם. החילוץ בוצע על-ידי חיילי צה"ל, שנשאו על זרועותיהם ילדים רטובים ומבוהלים עטופים בשמיכות.

הכתבות היו בנאליות, כאלה שכבר ראינו ועוד נראה: אנשים שמתארים בלשון נרגשת את האירוע ואת ההקלה שבאה עם הסוף הטוב, כתבים שנוזפים בנהג חסר האחריות ושואלים שאלות אינטליגנטיות בנוסח איך אתם מרגישים, ומה אתה אומר על צה"ל, והניצולים שמודים לצה"ל ולמדינה. הנסחפים והוריהם דיברו עברית במבטא ערבי; בדואים, מן הסתם.

אף כתב בשלושת הערוצים לא טרח לשאול איפה ה"נערים" עבדו, מי מעסיק אותם, מדוע ילדים בני עשר עובדים בשדה ולא יושבים בכיתה ד' (אמנם בפחונים עלובים קילומטר מהבית, אבל בכל זאת בית-ספר), ואיך לא ביטלו את יום העבודה בשדה בגלל מזג האוויר הסוער. למותר לציין שלא היה שום פולו-אפ על מצבם ומצב משפחותיהם, בשבוע שבו היו הבדואים נושא חם בכותרות. נכון שזה לא היה העניין בסוף-השבוע הסוער הזה, אבל בהחלט ראוי לתשומת לב.

לאחר מכן, לאורך כל סוף-השבוע, כשציינו את סבלם של הנצורים ששהו ימים בלא חשמל בגליל ובסביבות ירושלים וחזרו ופירטו את שמות היישובים – לא נמסר אף שם של יישוב ערבי. לא בגליל (הידעתם על היישוב אור-הגנוז ליד מירון? הוזכר בכל מהדורה כמעט), לא בירושלים ובוודאי לא בשטחים. את יצהר פינו במסוקים (רק זמנית, למרבה הצער). מה באשר לכפרים ומחנות הפליטים הפלסטיניים שלידם?

אולי מחר יהיה כתוב ב"הארץ".