...אביו מת, בלי שמץ ספק, כבר כמה ימים. האפר שלו ודאי צף כבר על מי אגם ציריך. כשבדק באינטרנט, למד שנגד דיגניטָס הוגשה תביעה מטעם עמותה סביבתית מקומית. לא בגלל הפעילות שלו, להפך, הסביבתיים המדוברים שמחו על קיומו של דיגניטָס, הם אפילו הכריזו על סולידריות מלאה עם מאבקו; אבל כמות האפר ועצמות האדם שהם שפכו לאגם היתה לדעתם מוגזמת וגרמה להתחזקותו של מין קרפיון ברזילאי, שהגיע לאחרונה לאירופה, על חשבון הטרוטה האלפינית, והדגים המקומיים בכלל".
(מישל וולבק, "המפה והטריטוריה", בבל, 2010, מצרפתית: רמה איילון)
מנצח או עריק
הכל נסוב סביב מלה אחת, ניצחון. וסביב השאלה מהו ניצחון.
אילנה דיין הציגה הפעם מופע מקביל: בעיתונות הכתובה, בחתימתה (במוסף "הארץ"), ובטלוויזיה, בהגשתה (ב"עובדה"). כאן ושם סיפרה את סיפור מסעו של מתי מילוא, הנמצא בשלב הסופני של מחלת הפרקינסון, אל מותו המוסדר מראש בבית דיגניטָס, בציריך שבשווייץ.
ב"הארץ" ניתנה לכתבתה הכותרת "המסע האחרון של מתי מילוא". "בעובדה" ניתנה לסיפור המצולם הכותרת "מסע הניצחון של מתי". הראשונה כותרת אינפורמטיבית, קשה אבל ניטרלית, ודאית כמוות. השנייה דינמית, מניפולטיבית. ניצחון? באיזה מאבק? באיזה אופן? על איזה אויב? ולמה בכלל לנצח? ובין אלה לאלה דיברה אילנה דיין במבוא לסרט על "הניצחון האחרון של מתי מילוא".
המלה "ניצחון" מתעתעת. אין המדובר כאן בניצחון על המחלה. להפך, אם משתמשים במושגים משדות הקרב, הבחירה ב"מוות בכבוד" היא הכרזת כניעה למחלה. האומנם יש לקדש – בשם קדושת החיים – את מיצוי כל שלבי הסבל ואובדן הכבוד בדרך אל המוות הוודאי? ואם כך, האם צריך לראות את המסע לקיצור החיים בהמתה עצמית מתוכננת מראש ובתנאים רכים כנטישה? כעריקה?
אם יש מנצחים, אז יש גם מובסים. אפשר לכפור בתיאור מעשהו של מתי מילוא כניצחון, שכן בהתאבדותו הוא מגדיר את המובסים, אותם חולים הנמצאים במצבו ולא בחרו בדרכו. בחירתו, כמתברר, פוגעת באלה שבאין ברירה נאבקים במוות האטי, הוודאי, הנורא, עד שיוכרעו. אלה שבגלל אמונתם, או מחמת חוסר אמצעים, מוחזקים בחיים עד קצם המר. מיהם, אם כך, המנצחים? אלה שעשו את מלוא דרך הייסורים, או אלה שקיצרו?
בצנעה או מול המצלמה
מתי מילוא המנוח הוא יוצא הדופן בין 15 הישראלים שסיימו את חייהם באמצעות ארגון דיגניטס, שהם אחוז אחד מכלל ההולכים לעולמם בין כתליו, מאז הוקם לפני 15 שנה. דיגניטס הוא ארגון שווייצרי המציע "מוות בכבוד", כלומר עזרה אקטיבית בסיום החיים. הוא פתוח לכל אזרחי העולם תמורת תשלום גבוה, בתנאי שחוות דעת רפואיות קובעות כי הפונה חולה במחלה סופנית ובתנאי שהפונה אינו סובל מדיכאון קליני והחלטתו ניתנת בדעה צלולה. בניגוד לאנשים הפונים לדיגניטס בצנעה ויוצאים לדרכם בהיחבא (כמו השדרן המנוח עדי טלמור), מילוא מאפשר למצלמה ללוות אותו עד הרגע האחרון.
מילוא לא היה זה שנענה לפניית "עובדה". להפך, הוא זה שפנה באמצעות בתו אסנת, גיבורת המשנה של הסיפור, אל אילנה דיין והציע לה ולצוותה ללוות את המסע. הליווי המצולם לא נועד לסרט דוקו שיוקרן בסינמטקים. הוא נועד לעוצמת השידור של תוכנית פריים-טיים, ואכן זכה לרייטינג גבוה (8.5% מכלל הפרטים הצופים בטלוויזיה – או 23.5% לפי המדד המנופח של משקי הבית היהודיים בלבד).
מתי מילוא ובתו אסנת, בתוכנית "עובדה" (צילום מסך)
העוצמה הזאת של "הטלוויזיה המתפרצת" לכל בית הפכה את מילוא לנכס ציבורי ואת מעשהו לשיחת היום. "סוחט הדמעות של 'עובדה'", כך כונה המשדר בסקירת אתר "אייס", שבה דווח כי "מסע הניצחון של מתי" ניצח בעשירית נקודת האחוז את הנמוכון "אמבוש", שהוקרן במקביל בערוץ 10. מנגד, נצחונו של מילוא עורר אנטגוניזם בקרב כמה מבעלי הדעה בתקשורת, שבוודאי מבטאים רחשי לב של ציבור לא מבוטל.
מילוא עצמו מתגלה כדמות מרשימה. אדם חם, כאוב ונחוש. גם ניסוחיו חכמים. אולי מפני שעם כל רצונו להותיר חותם, "להשאיר צוואה", כדבריו, הוא נזהר מקלישאות עד כמה שרק ניתן בנסיבות מסע שכזה. לצוואה המצולמת, לתיעוד ההליכה אל המוות, יש היבט אישי מובן – להנציח למען יקיריו ומוקיריו את הליכתו בראש זקוף אל מותו. וישנו ההיבט הציבורי, המובן לא פחות, להמחיש במעשיו שיש דרך אחרת. מילוא לא נגרר למליצות. הוא אמר בפשטות לאיש שמאחורי המצלמה "מסור את אהבתי לכולם", ולא אמר שטות מתבקשת כמו "נתראה בצד השני". אחד המשפטים הלא-מהוקצעים שאמר – "אבל איך ללכת, זה החוכמה" – ראוי בהחלט לתואר "צוואה רעיונית" לכל מי שצופה בו. אין זה עיסוק במוות בכבוד, אלא בחוכמה איך ללכת.
במעמד צד אחד
אחת השאלות שאופן הצגת סיפורו של מילוא מעלה נשאלת מן הזווית העיתונאית. האם, מחמת כבודו של הגיבור ההולך אל מותו, נכון לתוכנית תחקירים כ"עובדה" לאפשר לו מרחב ביטוי נטול מגבלות, תוך נצירת אש מכל הכלים העיתונאיים – ספקנות, ביקורתיות, שיפוטיות, עימות אדיב אך חזיתי בשאלות של אתיקה ומוסר, העלאה מנומסת של סוגיית הסולידריות החברתית? עורכי "עובדה", אולי על-פי בקשת המשפחה, נמנעו מכך לחלוטין.
המעמד רגיש, הגיבורים חשופים, המצלמה משוטטת בין נופי האגם לאנשים האוהבים, ההגשה לצופה רכה, כמעט נעימה. מעין "דיגניטס תקשורתי". אפשר להבין את ההדחקה שמציצה לאורך הסרט מאחורי גבה של ההתרסה, אבל יש בה סיכונים. את כל מה שלא ייאמר ויידון בסרט עצמו, יאמרו אחרים, משוחררים מכבלי העדינות המתחייבת, בירי חופשי אל המטרה.
ח"כ משה פייגלין (צילום: מרים אלסטר)
"אתמול הגישה אילנה דיין ב'עובדה' סרט סנאף ערוך היטב, מלווה בקריינות מנוסחת, פסקול מלטף, אפילו שיר של פוליקר", כותב אלקנה שור בטור ביקורת הטלוויזיה ב-nrg. "'עובדה' שרה אמש שיר הלל לוויתור, היא הציבה פוסטר מסוגנן בפני אינספור חולים סופניים (שחלקם אגב, לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם ביקור בדיגניטס, ולכן אפוא ייאלצו להתמודד) ופתחה פתח רחב. 'למה לי', יחשוב חולה סרטן, 'לעבור מסכת הקרנות וייסורים? אטול את חיי כאן ועכשיו'. החלטה כזו, כמו של מילוא ז"ל, אולי מוצדקת מבחינתו ומבחינת משפחתו, אבל אסור שתשודר. הבחירה המודעת במוות, אם בכלל, ראויה למחשכים, לצנעה, לא לרחובה של עיר".
שור מציג טיעונים ששמעתי גם מפי אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד (ששוחחו עימי על הנושא בגלי-ישראל), ונשמעו מעל בימת הכנסת מפי ח"כ משה פייגלין, המספר כי אשתו חולת הפרקינסון, שמצבה דומה למצבו של מילוא בעת המסע, צפתה ב"עובדה" "בסערת נפש". וכך שואל פייגלין בנאומו בן הדקה: "האם לא מבינים בערוץ 2 שהמעשה הזה עשוי בהחלט לעודד התאבדויות, לראות את הניצחון במוות במקום בהמשך ההתמודדות עם החיים?". ח"כ פייגלין מבקש מערוץ 2 "להקרין עכשיו סרט נוסף על אותם שבחרו בחיים, מתוך אותו מצב, והחיים הם הניצחון שלהם ולא המוות".
קוביית שוקולד
משה פייגלין משמיע טענה לגיטימית במסגרת השיח החברתי שצריך להתקיים בנושא המתת החסד. מבחינה תקשורתית, הטיעון הזה חלש בנסיבות העניין. אילו המתות החסד היו מותרות כאן על-פי חוק והופכות למרכיב מרכזי בסיום חייו של החולה הסופני הישראלי, היה בהחלט טעם להקדיש תוכנית בת שעה לגברת פייגלין חולת הפרקינסון, שאינה מנצלת את זכותה להמתת חסד ו"בכל בוקר מתעוררת במאמץ אדיר, מאכילה את הילדים, עושה חסד עם השכנים ועם הסביבה ומעודדת אנשים".
הגברת פייגלין היא אשת חיל הפועלת במסגרת החוק הקיים וברוח ההלכה היהודית. מי ייתן ותזכה לאריכות ימים. ואשר לתקשורת, אך טבעי הוא שתיתן חשיפה מוגברת ליוצא הדופן אל מול המוכר והידוע. אפשר להעריך את המסורת הקיימת, ועם זאת להציג בפני הציבור גישה שונה לנושא.
הוויכוח על מסעו של מתי מילוא מלהיט את הרשתות החברתיות. כמעט לכל אחד יש קרוב שחווה מוות בייסורים, ואנשים מגיבים מדם לבם. ועדיין נשאלת השאלה למה הבשורה על יציאתו של חולה אנוש אחד לקבל טיפות של חומר הרדמה, קוביית שוקולד ומשקה קטלני, לקראת מותו ללא כאבים על שפת אגם בציריך, גורמת עוגמת נפש כזאת לקרוביהם של החולים הסובלים כאן? למה לא לפרגן?
עמימות רפואית
סמליל חברת המתות החסד השווייצרית דיגניטס
הקושי הכרוך בהמתות חסד אינו קושי מקומי. אוכלוסיית העולם חווה תמורה בכל הנוגע לשורשי החיים, דבר היוצר התנגשות עם תפיסות מסורתיות. דילמות חדשות מוטלות מדי ליום לפתחו של איש המאה ה-21: תרומות איברים, הפריה מלאכותית, פונדקאות, שימוש בתוצרי הנדסה ורפואה גנטית.
העובדה שדיגניטס עודנו הארגון היחיד הפתוח לכל בעל אמצעים, ולמרות זאת משגר אל מותם רק אלף איש בשנה מבין המיליונים הרבים של החולים הסופניים, מלמדת עד כמה העולם כולו, ובראש וראשונה אירופה המפותחת, מתקשים להסתגל לכך.
במקום לדון בשאלה מיהו הזוכה בניצחון – זה שנכנע למוות או זה הנאבק בו – ראוי שיתקיים דיון על משמעות זכות הבחירה בקשה מכל. הן מתי מילוא המנוח והן גברת פייגלין תיבדל לחיים בחרו את דרכם לפי אמונתם. מי שטוען כי רק עשירים יוכלו לממש את בחירתם למות בקליניקות כדיגניטס, צודק. ודווקא משום כך יצטרך מי שלא אוהב לראות את אפרם של ישראלים משמש מזון לקרפיונים באגם ציריך לתמוך במתן אפשרות הבחירה לכל חולה סופני המעוניין בכך, לעשות זאת בישראל באופן חוקי, בעלות צנועה, על-פי חוק מתאים, קריטריונים משפטיים ברורים ובמסגרת מערכת הבריאות הציבורית.
עד שהמחוקקים נציגי הציבור יעזו ליטול על עצמם אחריות וליזום חקיקה לאומית בנושא, החולים הם שלוקחים אחריות על עצמם, ולא פעם הרופאים, המסייעים בחשאי או מעלימים עין. מהי העמימות הגרעינית בהשוואה לעמימות הרפואית במקרים סופניים קשים? זו שאלה שראוי שתוכנית כמו "עובדה" תיקח על עצמה לחשוף.
תיירות המוות
מעמדם של שני סוגי הולכים למות ראוי לבחינה מחדש בדיון בין רופאים, משפטנים ואנשי ציבור; מעמדם של אלה שלבם פועם ואבריהם מתפקדים, אך תודעתם דועכת וזהותם האנושית נשללת מהם במוסדות שאין מהם חזרה – ומעמדם של אלה שתודעתם צלולה וגסיסתם מלווה בייסורי גוף בלתי נסבלים שברצונם להיגאל מהם.
לצד הישגי הטכנולוגיה הרפואית בהארכת תוחלת החיים, הולכת ונמתחת שעת הדמדומים שבין חיים למוות לחודשים ולשנים. לצד ההישגים הגדולים שהושגו ויושגו בעתיד, נדרשים פתחי מילוט לחולים קשים, שעלולים להיות הקורבנות הבאים של היכולות המשוכללות להחזיקם בחיים. כאשר ערך נצחי כקדושת החיים הופך לכפיית החיים במלוא ניוולם, משתבשת הכוונה הטובה.
השבוע אישר הבית העליון בפרלמנט הבלגי ברוב גדול תיקון שירחיב את החוק משנת 2002 המאפשר המתת חסד לחולים במחלות סופניות, והסרת מגבלות הגיל הקיימות בו, כך שיחול גם על ילדים. אם התיקון יעבור, תהיה בלגיה המדינה הראשונה שתעגן זאת בחוק. המתת חסד למבוגרים (מגיל 12 ומעלה) מעוגנת בחוק בלוקסמבורג, בלגיה (כאלף המתות חסד מדי שנה) והולנד. שווייץ מאפשרת לרופאיה לעזור לחולים למות, אך לא להמיתם. זו הסיבה שקליניקה כמו דיגניטס דורשת שהחולה יהיה כשיר ליטול במו ידיו את סדרת התכשירים שיביאו למותו.
שוטרים ליד זירת מותם של ד"ר מרדכי שטלריד ובתו קרן במושב ניר-ישראל. האב הרג את בתו חולת הסרטן והתאבד. 30.11.12 (צילום: אדי ישראל)
השאלה למה לכפות חיים בנסיבות קיצוניות ולא להותיר דרכי מילוט לחולים סופניים היא שאלה שתישאל יותר ויותר בעולם המפותח. אנחנו חיים אמנם בימי הביניים הטכנולוגיים, שבהם הלכות ישנות מכתיבות אורחות חיים שלא תמיד מתאימות לנסיבות הזמן, אבל העתיד ברור, וחולים סופניים יוכלו לבחור בדעה צלולה את אופן הפסקת חייהם. כפי שזכות הבחירה למוסדות השלטון עיצבה את פני המאות הקודמות, הזכות לבחור בחיים או במוות תהיה הזכות החשובה של המאות הבאות.
החוק במדינת ישראל רחוק מלהתיר המתות חסד, וקשה להאמין כי במרקם הפוליטי הקיים יעבור בכנסת חוק המתת חסד בנוסח הבלגי הגורף או השווייצרי המאופק. סביר להניח שישראלים החולים במחלה סופנית ימשיכו לצאת כיחידים – איש איש לנפשו – לקליניקות להמתות החסד שייפתחו במדינות מפותחות, כדי לסיים את חייהם על אחריותם ועל חשבונם. הישראלים מורגלים להיעזר בחוקים-של-אחרים כדי לקבל שירותי נישואים בחו"ל על-פי בחירתם, ומן הסתם יסגלו עצמם גם לצורך למות בחו"ל על-פי בחירתם, אם לא יוכלו לממשה בישראל. סביר להניח כי מספרם של מוסדות נוסח דיגניטס יגדל ככל שיגדל הביקוש לשירותיהם, והתעריפים, יש לקוות, ייעשו נוחים יותר.
היחיד הנגיש, בינתיים
...אולי יש אמת, אמר בלבו, בהאשמות המופיעות באינטרנט בעניין ההתעשרות האישית של חברי הארגון [דיגניטס]. הם גבו על המתת חסד חמשת אלפים יורו בממוצע, בזמן שמנה קטלנית של סודיום פנטוברביטל עולה כעשרים יורו, ושריפת גופה פשוטה ודאי לא עולה הרבה יותר מזה. בשוק מתרחב מאוד, ששווייץ שלטה בו כמעט כמונופול, היתה להם ביד תרנגולת שמטילה ביצי זהב".
(מישל וולבק, "המפה והטריטוריה")