שלום, אדוני. בוודאי גם אתה קראת את דבריו של מר שי באב"ד, מנכ"ל הרשות השנייה בראיון עם אלקנה שור ב"מוספשבת" של "מעריב". מר באב"ד סבור שצריך להגביל את מספר תוכניות הריאליטי בערוצים המסחריים. בעניין הזה הסכמתי איתו. אלא שאז התברר שהוא רוצה גם לשנות את ההגדרה של "סוגה עילית" בדרמה שהזכיינים מחויבים לשדר. אני לא רוצה להעמיד פנים שאני לא בעל עניין, כיוון שבאב"ד הזכיר את הדרמה שכתבתי יחד עם ארז קו-אל, "אלנבי", והטיל ספק אם סדרה כזאת, שעוסקת ב"מועדון חשפנות ופשיעה וסמים", צריכה להיחשב סוגה עילית. הרבה דברים אמרו על הסדרה שלי, היו לה אוהבים ושונאים, אבל נדמה לי שאיש עד עכשיו לא העלה על דעתו שהיא אינה משתייכת לקטיגוריה של סוגה עילית.
אבל נניח את הסדרה שלי בצד, שכן כפי שציין המראיין, על-פי עמדתו של מר באב"ד, גם ה"סופרנוס", "דדווד" ו"הסמויה" אינן יכולות להיחשב סוגה עילית. גם בהן יש הרי פשיעה וסמים, וגם מועדוני חשפנות ובתי-זונות. במקום כל אלה רוצה מר באב"ד את "אלוף העברית", בשם "טובת הציבור".
מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד במשרדי הרשות בירושלים, 4.12.13 (צילום: יונתן זינדל)
אם האדם שאמור לפקח על איכות הטלוויזיה שלנו לא מבין ש"הסופרנוס" ו"הסמויה" הן מפסגות היצירה הטלוויזיונית בעשורים האחרונים, אז יש כאן בעיה שהיא מעבר לעניין של טעם. דומה הדבר למינויו של אדם הסבור שטולסטוי ופוקנר אינם סוגה עילית לראש החוג לספרות באוניברסיטה. למעשה, אם היינו ממנים את באב"ד למשרה כזאת, יש להניח שהוא היה פוסל את הומרוס (אלימות, סקס, ניאוף), את חיים נחמן ביאליק (פוגרומים, אונס, חילול השם), את קפקא (סיפור על איש שהפך לשרץ?), ובעצם את רוב נכסי צאן הברזל של התרבות העולמית והישראלית. חשבתי, כשקראתי את הדברים, שהאיש ישאיר אותנו בעצם רק עם חידון התנ"ך, אבל אז עלו בדעתי אמנון ותמר, רחב הזונה, דוד ובת-שבע וייסוריו של איוב, והבנתי שבעצם גם התנ"ך אינו יכול להיחשב ל"סוגה עילית" בעיני מר באב"ד. אם נדמה לאדוני השר שאני מגזים או מתבדח, אני מפציר בו לחזור לדברי באב"ד עצמם.
כפי שאולי ידוע לך, הדרמה הישראלית הפכה לשם דבר בעולם. אחרי "בטיפול" של חגי לוי ו"חטופים" של גידי רף, העולם הכיר בכשרונות הישראלים והיום חוטפים סדרות שלנו כמעט לפני שאנחנו מספיקים להציע אותן בעצמנו. הפכנו לשם דבר, ולא בגלל "אלוף העברית".
אבל נכסים בינלאומיים אינם העיקר כאן, אלא בריאותה של התרבות הישראלית עצמה. השקפותיו של מר באב"ד מהדהדות את השקפותיו של ז'דנוב, שר התרבות של סטלין, שדרש בשם "טובת הציבור" רק אמנות דידקטית. האמנות הרוסית המפוארת של המאה ה-19 כמעט נחנקה לחלוטין במאה ה-20 בשל המדיניות הזאת. לא צריך להגזים: מאחורי ז'דנוב עמד מנגנון האימים של המדינה הטוטליטרית, בעוד שמאחורי באב"ד אין שום משטרה חשאית. ואף על פי כן תפקידו מכריע בנוגע למה שנוכל ומה שלא נוכל ליצור כאן, מה נראה ומה לא נראה. ואם בתפקיד כזה יושב אדם שתפיסת התרבות שלו היא למעשה שטוחה ממש כמו תוכניות הריאליטי שבהן הוא נלחם, היצירה האמנותית בסכנה של ממש. זו סכנה, אדוני השר, שמתוקף תפקידך אתה מחויב למנוע.