באמצע חודש אפריל פירסם האתר "Career Cast" רשימה שבמסגרתה דירג את 200 העבודות הנחשקות על-פי שורה של קריטריונים, וביניהם רמת הלחץ בעבודה, היקף העבודה הפיזית הנדרש בה, שכר ופרמטרים אחרים. בראש הרשימה המתכנתים, אקטוארים, מנהלי משאבי אנוש או מתימטיקאים. נזכרתי ברשימה הזו כאשר קראתי את ספרו של טום רקמן "עד סגירת הגיליון".

הספר (שבמקור נקרא "The Imperfectionists") מגולל את סיפורן של כמה דמויות הקשורות בעיתון ששמו אינו מוזכר אפילו פעם אחת לאורך הספר. העיתון, בשפה האנגלית, נשלח מרומא לכמה עשרות אלפי מנויים ברחבי העולם, אולם הוא עיתון בינלאומי שרק במקרה יוצא לאור באיטליה.

גיחות ביוגרפיות קצרות המשולבות בינות לעלילה המרכזית מסבירות כיצד העיתון בא לעולם: כגחמה של מולטי-מיליונר שהקים אותו בשנות ה-50 והורישו לבנו, כשהדור השלישי למייסד האגדי כבר אינו מבין מדוע הוא צריך לממן את ההזיה המדממת מזומנים הזו ופשוט סוגר אותה.

אוליבר, נכדו של מייסד העיתון, מתואר כאיש רופס וחסר עמוד שדרה, שבינו ובין העיתון שעליו הוא אמור לפקח אין דבר וחצי דבר. ללמדנו שלא ברור מה גרוע יותר: מו"ל מעורב, חטטני ומתערב, או מו"ל אדיש ומנותק שמבחינתו העיתון הוא לא יותר מחטוטרת מעיקה שחונקים בדרך שכל עיתונאי ישראלי מכיר היטב: מבטיחים תקציבים ומיד אחר-כך דורשים קיצוצים.

ספרו של טום רקמן, "עד סגירת הגיליון"

הייבוש האטי והעקבי גורם לכך שהמערכת אינה יכולה לתפקד בעולם תקשורת תזזיתי, תחרותי ומקוון. הפסדיו של העיתון, שגם בימיו הטובים לא היה הצלחה עסקית אדירה, הולכים וגדלים עד שמה שברור שעומד לקרות קורה, והעיתון נסגר. אולם "עד סגירת הגיליון" אינו סיפור על עיתון, אלא על עיתונאים. רקמן בן ה-38, יליד אנגליה שגדל בקנדה, עבד כעיתונאי בסוכנות הידיעות AP, ולכן כנראה תיאור המערכת העיתונאית בספר נקרא כאותנטי גם אצל מי שחווה בחייו כמה מערכות עיתונאיות שאינן בדיוניות.

פרפורי הגסיסה של העיתון נמצאים ברקע הסיפור, אך לא הם מניעים את העלילה, אלא סיפורי החיים הקטנים של האנשים המזיזים את גלגלי השיניים של המערכת, כמעט כולם אנשים בודדים, עייפים, שחוקים, שנמצאים מעבר לשיאם ונאחזים בעיתון כבספינת הצלה. הם חיים את חייהם: מגלים שהאשה בוגדת, הילד משקר להם, האוברדרפט שלהם גדל, ועל אף שכמה מהם מתעבים ממש את עבודתם ואף את הקולגות שלהם, הם רואים בעיתון לא רק מקור פרנסה, אלא גם סוג של משפחה: דפוקה, מעצבנת ובלתי מתפקדת, אבל משפחה.

הספר מציג פאזל של דמויות, כולן קשורות באופן זה או אחר בעיתון: העורכת הראשית, העורכת הלשונית, כותב ההספדים, כתב מתחיל המוצב במצרים ואפילו אחת הקוראות הנאמנות של העיתון. דרך עיניהן של הדמויות השונות משרטט הספר תמונה עגומה של עיתון הנושם את נשימותיו האחרונות.

רקמן מצליח לאפיין בצורה מרשימה, משעשעת ולעתים נוגעת ללב טיפוסים עיתונאיים שונים: פרילנסרים מזדקנים שכבר מזמן מכרו את העקרונות שלהם כדי לשלם את החשבונות; כתבים המספרים על עצמם הרים וגבעות ומטרטרים את עמיתיהם הצעירים הנמצאים בראשית דרכם; מנהלת הכספים שדוחפת כל העת להדק את החגורה (ומוצאת את עצמה יושבת במהלכה של טיסה ארוכה לצד עיתונאי שזה עתה אישרה את פיטוריו); משכתבים נרגנים; עורכים עמוסים המנסים להחזיק בשיניהם את המערכת רגע לפני קריסה; וקוראים נאמנים שמפתחים אובססיה כפייתית של ממש לכתוב בעיתון.

על-פי רוב מצליח רקמן לתת לדמויות השונות קול ואופי ייחודי, גם אם לא כולן שוות באיכותן וברמת העניין שהן יוצרות אצל הקורא. מאידך, כאשר הסיפור מגיע אל סופו הבלתי נמנע, רקמן מתאר בצורה עמוקה אך עדינה את הדינמיקה של רגעי העיתון האחרונים. זה אינו סוף דרמטי, הירואי, אלא הוראת סגירה המגיעה מפיו של אדם עלוב המגמגם את דרכו אל עבר אנשים שהוא אינו מכיר, כדי להודיע להם שאחרי עשרות שנות עבודה בעיתון עליהם ללכת הביתה.

מה שמחזיר אותי אל הרשימה של "Career Cast". ברשימת 200 העבודות המבוקשות, הנחשקות והנחשבות ביותר, הגיע "עיתונאי הדפוס" אל המקום ה-196, כלומר ארבעה מקומות מהסוף. נתנחם בכך שאלה שמאפשרים לעיתונאים להמשיך להדפיס את דבריהם על נייר עיתון, הלא הם חוטבי העצים, מדורגים במקום ה-200.

"עד סגירת הגיליון", טום רקמן. מאנגלית יעל סלע-שפירו. הוצאת עם-עובד. 330 עמודים