זה מוזר כשאנשים מפורסמים מתים/ בין אם אנחנו אוהבים אותם או לא/ הם כמו בניינים ישנים רחובות ישנים/ דברים ומקומות להם אנו רגילים/ שאנחנו מקבלים רק מפני שהם/ שם".
(צ'רלס בוקובסקי, בתרגום מואיז בן-הראש. צליל אברהם, אתמול ב"7 לילות")
ימי האבל העליזים
מי שחי בירושלים בתחילת שנות ה-70 לא ישכח את ראובן ברקת. נכון יותר, את ה-5 באפריל 1972, יום מותו. ברקת היה יו"ר הכנסת הרביעי, ומת בכהונתו. על-פי הפרוטוקול, יו"ר הכנסת הוא בעל התפקיד השלישי במעמדו בהנהגת המדינה, ועל כן יש לכבדו בהלוויה ממלכתית. תושבי ירושלים התעוררו אפוא לשלושה ימי אבל. מוסדות ציבור, בתי-הספר והאוניברסיטאות נסגרו, דגלי הלאום הורדו לחצי התורן, בתי-העינוגים הושבתו והטלוויזיה הצעירה כיבדה את מסע ההלוויה בשידור חי. עדיין חקוק בזכרוני מראה ארונו של המנוח עטוף בדגל הלאום מובל בקומנדקר צבאי בכבישי העיר המושבתת, בין חיילים שנשקם זקור, מרחבת הכנסת אל בית-העלמין, וזכורה לי השאלה המנקרת: מי זה, לכל הרוחות?
יו"ר הכנסת ראובן ברקת, 12.1.66 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
זאב גלילי, שהיה אז עורך בחדר החדשות של "ידיעות אחרונות", תיאר לימים את המקרה המוזר בבלוג שלו ומנה שורות בקורות חייו של המנוח: חבר הוועדה המרכזת והמחלקה המדינית של ההסתדרות, ראש מחלקת הארגון ומנהל המרכז לתרבות של ההסתדרות, יו"ר הנהלת בית-ברל, חבר לשכת מפלגת העבודה וראש המחלקה לקשרי חוץ, מזכ"ל מפא"י.
"הבעיה היתה", כתב גלילי, "שלמרות מגילת חייו רבת הפעלים, איש לא ידע בכלל מיהו ראובן ברקת. התוצאה היתה לא רק אבל מאולץ. אלה היו ימי האבל העליזים ביותר שידעה המדינה. התלמידים והסטודנטים פרצו בקריאות גיל למשמע הבשורה שהוענקו להם שלושה ימי חופש חינם. עובדי המוסדות המושבתים נהרו לחנויות, לשפת הים ולכל מקום בו ניתן היה לבלות חופשה בלתי צפויה".
חלק מהריהוט הלאומי
האירוני הוא שהלוויית ראובן ברקת הקדימה את זמנה. הגיבורים אמנם השתנו – לא עוד אנשי מנגנון עם ציוני דרך של עשייה, אלא גיבורי תקשורת מובהקים – אבל המדיום נשאר. מוות הוא עניין לטלוויזיה. טקסי, המוני, מדמיע, מגלגל את עצמו מאליו. הנארטיב פשוט. מחכים לארון, מעלים מן האולפן קווים לדמות המנוח ומשלבים בהם "חומרים ויזואליים". יש כתב בכניסה לבית-העלמין ("תראו מי בא" ו"שמתם לב מי לא מעז להראות כאן את פניו?"), יש כתב ביציאה ("מהו הרגע שהכי ריגש אותך בהלוויה?"), וביניהם נאומים מגירי רגש של המספידים המודעים למעמד המחייב. וכל השאר המתנה מתמשכת.
העיתונות הכתובה, אולי בגלל היחלשותה, פיתחה מודל מקביל לציון הסתלקותם של גיבורי התקשורת: רצף של מידע כרונולוגי, טורים של הוגי המערכת וכותבים אורחים, יומנים, יצירות וחומר ויזואלי רב ככל הניתן. אבל לא התבנית היא החשובה, אלא ממדיה ההולכים וגדלים. הבעת ההוקרה מתבטאת היום במספר העמודים שמייחדים למנוח.
הלוויות מתוקשרות, כלומר אלה שלמען כיסוין מפקיעים את לוח השידורים, הן של גיבורים שהיו לחלק מן הריהוט הלאומי, ובמיוחד של אלה שהותירו אחריהם מורשת אודיו-ויזואלית עשירה, האנשים שהם התה והלימון של המדינה.
בהיכל הגבורה התקשורתי יש היררכיה ברורה: מנהיגי-על (הרב עובדיה יוסף), גיבורי חיל שהקדישו חייהם למדינה (אמנון ליפקין-שחק), אנשי עסקים שתרמו לחברה (דב לאוטמן). במסלול המקביל שמור מקום בהיכל התהילה לזמרים פופולריים ואחריהם לאנשי במה – בדרנים, שחקנים (יותר מיוצרים) – קולנוע, תיאטרון, וקצת מחול. פחות אמנות פלסטית או ספרות, שם נחשפים רק חלקים מן הציבור ליצירה, ועוד פחות מזה ליוצר.
"הוא מת צלול וחכם ומצחיק", "ידיעות אחרונות", 9.6.13
אמנות דורשת אינטימיות. היא תובענית, לעתים פרובוקטיבית, ואינה מתכתבת עם קהלים רחבים. כך גם הספרות והיחס לסופרים. יוצא דופן היה יורם קניוק, בעל היכולת לגעת בדור הצעיר, שזכה להיחשב לדמות תקשורתית אהובה והפך לקאלט עוד בחייו. משוררים – מי בכלל סופר? עיתונאים – רק אם מדובר בגורו עיתונות שהעיתונאים עצמם סוגדים לו או נהנים לתעב אותו.
לגיל יש משמעות. מורשת 40 וכמה שנות היצירה של ספי ריבלין השתקפה בתקשורת בעיקר דרך "בבית של פיסטוק". אילו ספי ריבלין היה רק שחקן תיאטרון מחונן, היה זוכה לריספקט מרוחק. אילו היה רק קומיקאי מזהיר, היה עלול להיתפס כבן זמנים אחרים, חביב אך אנכרוניסטי. אבל בזכות סדרת הילדים (שתי עונות בלבד), ששודרה והתנגנה בשנות ה-80 וה-90 באינספור שידורים חוזרים ועיצבה את עולמם של בני ה-30 וה-40 של היום, זכה ריבלין לגעת בנפשו של הדור שמפעיל היום את התקשורת וקובע את סדר יומה.
"זו היתה אהבה", "הארץ", 26.11.13
לפעמים מותה של דמות לאומית מאפיל על מקרי אובדן מצערים לא פחות. איתרע מזלה של מבקרת ואוצרת האמנות נעמי אביב שהלכה לעולמה דווקא ב-26 בנובמבר, יום מותו של אריק איינשטיין. "הארץ", אחד מכלי התקשורת היחידים שהקדיש לה ידיעה, הגדיר את אביב כאחת "מהדמויות המרכזיות, המקוריות והחריפות ביותר בשיח האמנות בארץ", ואף ציין כי "נלחמה על חייה". אבל מי מקהלו הרחב של העיתון היה מזהה את אביב ברחוב או מקשר בינה לבין חוויה אמנותית שעבר?
מצבות נייר
ב-3 ביוני 2011 הובא למנוחות איל ההון סמי עופר בבית-העלמין טרומפלדור בתל-אביב. עופר לא היה אהוד לפחות על חלק מהציבור התל-אביבי, שבאותו קיץ יזדהה בהמוניו עם המחאה החברתית. כמה מהמיליארדים שצבר נתפסו בציבור כתוצאה של קנייה במחירי רצפה של נכסים לאומיים, אחת מחברותיו הוזכרה כמי שהיתה מעורבת בסחר עם איראן, ונדבנותו היתה תובענית וכללה דרישה לחקוק את שמו בהבלטה, לא רק על מכון הלב שהקים, אלא גם על המוזיאון העירוני שאת אגפו החדש התבקש לממן – מוזיאון שלאחר התנגדות ציבורית, קם ללא תרומתו.
"כשהכניסו את הגופה לבית-הקברות הישן של תל-אביב, שוב נחשפה לעין כל האמת העירומה מכולן: התכריכים הם אותם התכריכים, אפילו הטלית שעוטפת אותם דומה להפליא לטליתות שעוטפות את גופות האביונים", דן אז גדעון לוי בצוננים את עופר המנוח ב"הארץ". "מעפר באת ואל עפר תשוב, גם אם אתה סמי עופר, בשווי עשרה מיליארד דולר. חוץ מזה, הכל אמר שם אתמול הון וממון".
על דממת ההתייחדות בטקס הקבורה שנערך בלב המתחם הסטרילי של המוזמנים להלוויה העיבה מוזיקה רועשת שנוגנה מאחת המרפסות, מחאה ספונטנית שהדיה הועלו במהירות לפייסבוק. "ידיעות אחרונות", מודע לרגישות, נתן להלוויה כותרת זהירה, "מותו של טייקון". "ידיעות", זה שיודע לרגש יותר מכל עיתון אחר, הוא בלי ספק הסייסמוגרף של המדינה, הקובע מיהם גיבוריה – ומי לא.
"הישראלי היפה", "ידיעות אחרונות", 24.11.13
דב לאוטמן המנוח הוא סיפור אחר לגמרי; אדם בעל תודעה חברתית המנהל מאבק הרואי במחלת ניוון שרירים, תוך מעורבות מתמדת בנעשה סביבו. לאוטמן, "דוביק" בפי מוקיריו, היה דמות מוערכת ואהובה על מי שהכירו מקרוב – אך לא בהכרח חלק מן החוויה של הציבור הרחב, שהכירו רק מן התקשורת. כש"דוביק" הלך לעולמו, הקים לו "ידיעות" מצבת נייר לתפארת, שאותה ישחזר בהרחבה יתרה כעבור שלושה ימים, עם מותו של אריק איינשטיין.
ביום שישי האחרון הלך לעולמו בגיל 95 דני מט, קצין הצנחנים המיתולוגי שהעניק השראה לבני דורי בעת גיוסם לצבא ובשנים האחרונות נעלם מאור הזרקורים. בין עיתוני יום השישי, רק "ידיעות" ו"ישראל היום" דיווחו על כך. בעוד ש"ישראל היום" הגיש לקוראיו כרוניקה רזה של הודעת המוות, "ידיעות" גייס את איתן הבר לרשימת מחווה. "ותיקי הצנחנים פורשים אט-אט מארץ החיים", כתב הבר. "לפני שנים אחדות נפטר שכנו [של מט] משיכון הצנחנים ברמת-גן, אהרון דוידי. גם רפול הלך בדרך כל בשר. קדם להם מוטה גור. וכך, בזה אחר זה קוברים את האגדות שהפכו את צה"ל למה שהוא היום".
"אי-אפשר להספיד אהבה", "ישראל היום", 1.5.12
בסקירת העיתונות ביום הלווייתו של אריק איינשטיין, הגדיר עמיתי אורן פרסיקו את "ידיעות אחרונות" כ"עיתון שמוביל בשנים האחרונות את הפרידות התקשורתיות מגיבורי האליטה הישנה". האומנם "ידיעות" הוא עיתון ששוקע בעברו? או שהוא רותם את יסוד הפרידה הכואבת מאדם מפורסם אל סדרת הריגושים שהוא רוקח עבור קוראיו? אני נוטה לחשוב ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון עם אינסטינקטים חדים, שמבטו נעוץ בהווה המיידי.
"ידיעות" יודע לזהות נישה (בעקבות ההצלחה המוכחת של חדשות הטלוויזיה) ומבין כי כאב הפרידה מגיבורי תרבות ההולכים לעולמם הוא משאב שיווקי ותדמיתי חשוב. "ידיעות" מוכן להקריב לשם כך חלקים משמעותיים מסדר היום החדשותי ולצמצם עיסוק בנושאים אחרים.
אם זהו אכן המצב, תישאר בעינה שאלת המידתיות. הפרזה בסיקור אנשים מפורסמים שמתו אינה העצמה. הפרזה כזו היא מפגן עוצמה שיש לו מחיר. במאבק על סדר יומו מופרע-הקשב של הקורא, עיתון יומי מוביל צריך להיות התשובה לטלוויזיה ולא הבבואה שלה. החזרת סדר יום עיתונאי מקיף, היררכי ופרופורציוני היא התשובה היחידה שהעיתונות הכתובה יכולה לתת לעיתונות משודרת. זו התשובה היחידה המצדיקה את המשך קיומו של העיתון היומי הגדול.
הכנה, פרידה, הנצחה
אם אין עדיין קתדרה לחקר תפיסת המוות התקשורתית, אולי זאת ההזדמנות לייסדה. זו גם הזדמנות לצאצאי אחד המנוחים שפועלו והונו לא הוערכו מספיק להנציח את שמו בתרומה צנועה להקמת קתדרה כזו. אם החיים הם אשליה, המוות הוא תעתוע. הבבואה התקשורתית של המת היא מסלול עצמאי הפועל על-פי חוקים משלו, שהגיע הזמן לפענחם. המסלול התקשורתי אינו נעצר עם כיסוי הקבר התחוח. הוא ימשיך להתקיים, תוך החלפת הילוך: מפרידה להנצחה.
לא אחת, ובמיוחד בתחומי אמנויות הבמה, נערך ערב הצדעה לאמן ותיק, לרוב חולה, על מפעל חייו. הזדמנות אחרונה – ואולי יחידה – לומר לאדם את שבחיו בפניו. ערב שכזה מזין את יום הפרידה הקרב ובא, ומספק חומרים למהדורות הכתובות והמצולמות שיבואו ברגע המוות.
שאלה מעניינת היא אם העצמת מהלכי הפרידה מן ההולך לעולמו תשפיע על הנצחתו. הזיכרון הציבורי ארוך הטווח של גיבורים מותנה בהרבה גורמים, ולא רק בהיקף הפרסום ביום הפרידה. זה נושא ששווה מחקר בקתדרה החדשה, שאם תקום, כדאי יהיה לשכנה ברחוב ראובן ברקת בחולון או בנתניה.