היחסים בין העיתון "ידיעות אחרונות" למשפחת מוזס נולדו בבגידה. באחד הימים של חורף 1939 רכש את העיתון אלכסנדר מוזס, בנו של איש העסקים יהודה מוזס ובעל בית-דפוס קטן בתל-אביב. באפריל 1940 הוגשה לשלטונות המנדט הבריטי בקשה רשמית להעברת הרישיון להוצאת העיתון לידי משפחת מוזס. הבקשה הוגשה על-ידי אלכסנדר מוזס, אבל הרישיון הוצא על שמו של אחיו הצעיר, נח.

"יד נעלמה בחשה בנעשה בעיתון של אלכסנדר עוד לפני שעלה בידו להטביע בו חותם כלשהו", כותבת עדי מרקוזה-הס בפרק הראשון של ספרה "העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו". המחברת אינה מציינת זאת במפורש, אבל ניתן להבין כי אב המשפחה, יהודה, דאג שהרישיון ייצא על שם בן הזקונים, החביב עליו. נח נעשה לעורך האחראי והיורש הטבעי. אלכסנדר נותר עם הבטחות מעורפלות להרוויח מהדפסת העיתון ורגשות קיפוח. את שניהם הוריש לילדיו.

נח מוזס, 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הבגידה עוברת כחוט השני בספר שכתבה מרקוזה-הס על "ידיעות אחרונות" ומשפחת מוזס. הבגידה המוכרת ביותר היא כמובן זו שבגד עזריאל קרליבך ביהודה ונח מוזס. נטישת קרליבך את "ידיעות אחרונות", יחד עם כמעט כל כוח העבודה של העיתון, היא מעשה הבראשית שממנו נולדה המיתולוגיה של העיתון והמשפחה שמאחוריו, היא המעשה שעיצב במידה רבה את אופיו של העיתון ואת התנהלות בעליו ומנהליו עד ימינו אנו. אך הבגידה הזו היא רק אחת, כאמור לא הראשונה, בתולדות העיתון הנמכר ביותר במדינת ישראל.

אולי דווקא בשל ההשתעבדות לסיפור הבגידה של קרליבך, משועתקת ב"ידיעות אחרונות" וצצה מחדש, מדי דור ודור, פעילות מאחורי גבם של הקרובים אליך ובגידה באמונם. אב בוגד בבנו, עורך בבוגד במעסיקו, ובעיקר בוס חדש וכל-יכול בוגד בעובדיו הוותיקים. הכל, כמובן, בשם הנאמנות. אם לא למשפחה, אז לעיתון.

מרקוזה-הס כתבה את הספר מעמדת הנבגדים. המחברת היא אחייניתו של יהודה מוזס ובת דודתו של נח מוזס (שני הנבגדים הראשיים בתולדות העיתון), וחלקים נכבדים מספרה מבוססים על שיחות עם קרוב משפחה ונבגד מרכזי אחר – דב יודקובסקי. הקרבה המשפחתית איפשרה למחברת גישה נדירה למסמכים הפרטיים שהותירו אחריהם כמה מבני משפחתה, ואמון נדיר לא פחות מטעמם של בני המשפחה החיים.

מספרה המקיף והחדשני של מרקוזה-הס עולה סיפור המשלב בין אפוס תככים משפחתי רחב היקף, המתפרס על פני כמה דורות, לבין טרגדיה קלאסית של חלוקת שלל. אם להשתמש לרגע בתבנית רעיונית שחוקה, אפשר לנסח זאת כך: "היו זמנים באמריקה" פוגש את "המלך ליר". העלילה, לא תיאמן כמו שרק המציאות יכולה לברוא, כוללת את כל התככים והמזימות, הקנוניות והנקמנות התורשתית שאפשר להעלות על הדעת, כשברקע מבעבעת ברחש קל קללה משונה הרובצת על המשפחה.

"פרי עבודה עצמאית"

באופן גס אפשר לחלק את עיקר הספר לשניים. החלק הראשון מביא את סיפור הנטישה של קרליבך והשלכותיו מנקודת מבטו של יהודה מוזס, תוך ניסיון לקעקע את הנראטיב של "הסוחר מול איש הרוח", שתפס אחיזה בהיסטוריה הפופולרית של העיתונות הישראלית. מרקוזה-הס מלווה מקרוב את ההתאוששות של העיתון מהצרה שנקלע אליה, עד שהפך את הקערה על פיה ונעשה לכלי התקשורת המוביל במדינה.

החלק השני מביא את סיפור הבגידה בגיבור החלק הראשון, הלוא הוא דב יודקובסקי (אמנם יודקובסקי הוא הגיבור הטרגי הראשי של הספר, אבל גם נח מוזס לא מצליח להימלט מהגורל שנקבע לו, על אף ובגלל כל נסיונותיו). בהסתמך על פרוטוקולים מפורטים של ישיבות בעלי המניות מתארת המחברת, צעד אחר צעד, כיצד השתלט נוני מוזס על העסק המשפחתי, דחק ממנו את יודקובסקי וכל יתר קרובי משפחתו, עד שהפך לשליט הבודד בתאגיד.

דב יודקובסקי (מימין) ושייקה בן-פורת (צילום: משה שי)

"בשיחותי הרבות עם דב יודקובסקי, שבהן סיפר לי את זכרונותיו, הוא הדגיש וחזר וביקש שהספר שייכתב לא יהיה 'ספר מטעם'", כותבת מרקוזה-הס בהקדמה לספרה. "גם אני לא רציתי בכך; אין לי עניין בספר כזה". באתר ההוצאה הוסיפה הבהרה: "למען הסר ספק: הספר נכתב ללא ידיעתם של מי שמחזיקים בבעלות על העיתון כיום, וללא שום מעורבות מצדם. הוא פרי עבודה עצמאית ותחקיר עצמאי של המחברת".

הספר שיצא תחת ידה אמנם אינו "ספר מטעם", אלא במובן זה שהוא מציג נראטיב אחד, יציב למדי, של משפחת מוזס בדור אחד ואגף ממשפחת מוזס בדור שאחריו. כמו כן עולה מהספר הרושם שהאמון שנתנו בני המשפחה במחברת התברר כמוצדק. נדמה כי אדם אחר היה יכול להוציא מאותם המקורות ממש סיפור שמאיר באור שלילי לא רק את קרליבך ונוני מוזס, שני הנבלים בעלילה של מרקוזה-הס, אלא גם אחרים.

מי אתה עזריאל קרליבך

כאמור, בכל הנוגע לדור המייסדים, מתעמתת מרקוזה-הס עם הסיפור המוכר על קבוצת עיתונאים שפרשו מ"ידיעות אחרונות" כי מאסו בהתערבות של הבעלים ורצו להקים לעצמם עיתון חופשי, עיתון של עיתונאים. כן, יהודה מוזס ראה בעיתון "עסק לכל דבר, ולא סתם עסק, אלא גם פלטפורמה לקידום עסקיו האחרים". כן, הוא העיר מדי פעם על הנעשה בעיתון כי "חשש מפגיעה באנשים שכבודם נחשב בעיניו, בעיקר אנשי עסקים", אם כי "איש מהכותבים לא הביא דוגמה קונקרטית לטענה שהוא הפריע להם להביע את עמדותיהם, או לחץ עליהם לכתוב דברים המנוגדים להשקפת עולמם".

אולם הסיפור, טוענת מרקוזה-הס, מורכב יותר. על-פי ספרה, קרליבך היה אמנם עיתונאי מן המעלה הראשונה, אך גם אדם תאב בצע וכוח, שדרש מבעל הבית לא רק העלאה בשכר, אלא גם חלק מרווחיו. הוא ניצל את כשרונו המזהיר כדי לקבע בציבור את הנראטיב על בעל הבית הקמצן והדורסני מול איש הרוח הנאמן למצפונו, אבל למעשה היה גאוותן ויהיר, כמעט לוקה בשגעון גדלות, שהתנשא על מוזס וזילזל בו ללא הרף. לולא זילזל כה, מציינת המחברת, אפשר שהיה זוכה מבעל הבית ליחס טוב יותר והשקעה רבה יותר בעיתון, וכל תולדותיו של "ידיעות אחרונות" היו נראים אחרת.

ארנון (נוני) מוזס ואריאל שרון (צילום: משה שי)

עדות ליחסו המזלזל אפשר למצוא במכתב שהעביר קרליבך למוזס ערב הנטישה, מכתב מרתק, שמרקוזה-הס מביאה במלואו. "אתה האדם החייב לי יותר מכל אדם אחר שפגשתיו בחיי, הלוואי והייתי עושה למען עצמי-ובשרי ובני משפחתי את אשר עשיתי למענך", כתב העורך הראשי לבעלים. "ואתה האדם שהשפיל והכשיל וניצל אותי יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיי. אין אני חש אפוא בשום חובה כלפיך. ורק למען לא תוכל להגיד לעולם כי פעם אחת אני הכרחתי אותך לעשות שטות, שכל ימיך תצטער עליה – אני נותן לך בזה שאנסה אחרונה להתפכח".

בהמשך המכתב מודיע קרליבך למוזס על עובדה מוגמרת: עיתון חדש, "ידיעות מעריב" שמו, ייצא לאור מחר בבוקר, בעזרת כל אנשי המערכת, הדפוס והמינהלה שעבדו ב"ידיעות אחרונות". כולם, הוא מספר למוזס, הצטרפו למשימה בהתלהבות. "למה? מפני שהם יודעים שאתה הפסדת את המערכה. והם יודעים שהעתיד הוא במחנה שלי. [...] ב ל ע ד נ ו ההשקעות צריכות להיות פי כמה גדולות. וסיכויים לרווח ב ל ע ד נ ו אין לך. כמתחרה בנו, כעיתון שלישי או חמישי. נ ג ד נ ו תפסיד רבבות. ולעולם לא תגיע למספר הקוראים הדרוש כדי להרוויח. על כן הם בורחים מהספינה הטובעת" [ההדגשות במקור].

משפחת מוזס, כידוע, לא נכנעה. מרקוזה-הס מפרטת כיצד, בהובלת יודקובסקי, שיקמו יהודה ונח מוזס את העיתון והפכו את המכתב של קרליבך לאירוניה נלעגת.

בין דב יודקובסקי לנוני מוזס

חלק נכבד מהספר מוקדש לביוגרפיה מקצועית של יודקובסקי, המכונה לאורך כל הדרך בשמו הפרטי, דב. מרקוזה-הס מתארת את בריאת תפיסת העולם העיתונאית של יודקובסקי, החל באילוץ/החלטה לייצר עיתון של משכתבים וכלה בעיקרון לשאוף ל"עיתון שלא יפחיד את תושבי שכונת התקווה ולא יבייש את הסלונים של רמת-אביב", כהגדרת "מרכז המערכת".

חלק אחר בספר מוקדש לתיאור התאוששותו והתקדמותו של העיתון לאורך העשורים הראשונים של המדינה. מרקוזה-הס בודקת את עמדת "ידיעות אחרונות" ותפקודו בכמה אירועי מבחן (מהירי על הספינה אלטלנה ועד להמולה בזירה הפוליטית של אחרי מלחמת יום הכיפורים), אל מול מתחריו. מניתוחה אפשר ללמוד כיצד התפתח העיתון צעד אחר צעד, עד שבנה לעצמו כוח אדם שאיפשר לו סיקור ראוי של האירועים, ודי קהל נאמן שאיפשר לו אמירה עצמאית.

פרסומת ל"ידיעות אחרונות" בשמי נתניה, 28.3.2000 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

לפי מרקוזה-הס, "ידיעות אחרונות" הרשה לעצמו לצאת במתקפה חזיתית על ראשי המדינה, שלא כחלק ממקהלה כללית, רק מסוף שנות ה-80, כשמעמדו כבר היה מבוצר היטב. עד אז היה עיתון של הזרם המרכזי. בתחילת הדרך הקפיד, כטקטיקה להישרדות, להימנע מלפגוע באנשי ממשל ועסקים חשובים. לאורך שנים ארוכות נמנע, מתוקף הבנה עם מזכ"ל מפא"י, מלגנות את העומדים בראשות המפלגה (תרמה לכך העובדה שלאורך כעשור היתה בידי מפלגת השלטון בעלות על מחצית ממניות העיתון, והיא אף הזרימה מדי פעם כסף ל"ידיעות אחרונות" כשהיה צורך בכך).

יחד עם העצמאות מהשלטון, הביאה הפריחה הכלכלית של "ידיעות אחרונות" גם למאבקים אישיים מרים. לכך, כאמור, מוקדש חלקו השני של הספר. זהו חלק מרתק במיוחד, שכן רובו ככולו נותר עד היום נסתר. כל מי שמתעניין בסיפור של "ידיעות אחרונות" יודע שנוני מוזס דחק הצדה את יודקובסקי ויתר בני המשפחה עד שהשתלט על העיתון, אך מרקוזה-הס, בעזרת זכרונם של הנוגעים בדבר ופרוטוקולים רבים שכתבה לאה יודקובסקי בישיבות בעלי המניות, משחזרת בפירוט רב את מהלך העניינים. אף שחלפו שנות דור, האפשרות להיות כזבוב על קירות חדר הישיבות שבו דנים בעתיד "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי, עודד מוזס (בנו של אלכסנדר), נוני מוזס ואחרים מציתה את הדמיון.

הנה טעימה; מקרה אחד, שולי מאוד, המוזכר בספר, שממנו אפשר להקיש על היחסים ששררו בין בעלי המניות בעיתון. בישיבה שהתקיימה בשנת 1986 "הודיע יודקובסקי כי החליט להקים פורום מתאם של עורכים ועיתונאים בכירים במערכת. הודעתו התקבלה ללא שום התנגדויות. עודד איחל הצלחה לפורום החדש שהקים דב, ואז הודיע נוני שהוא מתנגד: לא להקמת הפורום המתאם, אלא לאיחולי ההצלחה של עודד".

שני מאבקים וקללה

"העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו" אינו הביוגרפיה המלאה של "ידיעות אחרונות", שכן נעשה בלא שיתוף פעולה של בני משפחת מוזס, השולטים כיום בעיתון. אבל הוא מספק היסטוריה מרתקת מנקודת ראותם של המפסידים. ניכרת בספר החיבה וההערכה של המחברת ליודקובסקי, לצד איבה לנוני מוזס ובוז למוצר העיתונאי שהוא מוציא לאור בשנים האחרונות.

הספר משלב ניתוח השוואתי מדוקדק של עיתוני עבר, התפלמסות עם עורכים שכבר אינם בין החיים ומעט רכילות משפחתית עם שני סיפורי מאבק שתוצאותיהם ידועות מראש: המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" והמאבק בין ניצול השואה יודקובסקי לצבר נוני. על הכל שורה אווירה עזה של גורל שאי-אפשר להיחלץ ממנו. שנים ארוכות אחרי שיהודה מוזס דאג שהבן החביב עליו נח יקבל את העיתון, פעל נח כדי לוודא שהעיתון יעבור לבן החביב עליו, נוני מוזס. שנים ארוכות אחרי שיהודה מוזס חש תסכול ורגשי נחיתות מההתנשאות שהפגין מולו קרליבך, הגיע תורו של נח מוזס לצבור רגשי נחיתות מפני דב יודקובסקי. ועוד לא כתבנו מלה על הקללה.

גלעד, בנם הבכור של נח ופולה מוזס, נפגע מאוטובוס בטרם מלאו לו עשר, ומת כעבור כמה ימים מפצעיו. אפשר שלולא מת בגיל כה צעיר, היה הוא נמשח ליורש ולא אחיו הצעיר נוני. שנים אחדות אחרי מות בנו הבכור נתן נח לנוני את הרשות לנהוג במכוניתו. נוני, שהיה אז בן 14, איבד את השליטה ברכב ודרס למוות את בת השכנים. אביו בילה בשל כך שמונה חודשים בבית-הכלא.

כמעט שני עשורים מאוחר יותר ירד נח ממכונית שהסיעה אותו לבית מערכת "ידיעות אחרונות". בשל בלבול בקריאת הרמזור החל לחצות את הכביש, נפגע מאוטובוס ומת למחרת היום. יומיים אחר-כך התבלבלה דודתו הזקנה של נח אף היא בקריאת אותו הרמזור ממש, והחלה לחצות את הכביש כדי להגיע לבניין מערכת "ידיעות אחרונות", לקראת צאת הלוויה. היא ניצלה ברגע האחרון כשאחייניתה משכה אותה חזרה למדרכה. הפעם, האוטובוס לא פגע.

"העיתון – וסיפור המשפחה שמאחוריו", עדי מרקוזה-הס, הוצאת כרמל, 2012