במכון לחקר הקיבוץ שבאוניברסיטת חיפה התקיים לאחרונה דיון על תוצאותיו של מחקר שהיה אמור לצייר תמונה מהימנה של מצבם הכלכלי של החברים הוותיקים בקיבוצים המופרטים. נושא חם, עמוס רגשות וטענות על אי-ההוגנות שהנהלות הקיבוצים נוהגות כלפי המייסדים, העומד במרכזו של דיון ציבורי נרחב בתנועה בזכות קבוצת פנסיונרים שכינתה עצמה "פנסיה בראש".

מול אותה קבוצה של גמלאים וצעירים מ"ההסתדרות החלוצה", שלקחו על עצמם מאבק זה, התייצבו כל ראשי התנועה-הקיבוצית, שטענו כי הטענות הללו מופרכות. לטענתם, התנועה-הקיבוצית מתייחסת לוותיקיה בכבוד רב יותר מכל חברה אחרת בארץ. כל הדיבורים על חוסר הוגנות, הם גורסים, רק מכפישים את התנועה, המתאוששת רק כעת מהמשבר שבו היתה שקועה בשנות ה-90.

מעל הדיון ריחפה רוחה של כתבתו של אורי גולדשטיין בתוכנית "מבט שני" בערוץ 1, שכותרתה "קיבוצניקים על הקרח". בעצם כותרתה ביטאה הכתבה את יחסו של הכתב לנעשה בקיבוצים המופרטים, שעכשיו מכונים "מתחדשים", וליחסם לחבריהם הוותיקים: פנסיה תקציבית זעומה שאינה תואמת את רמת החיים הנוכחית. מעל כתבה זו ריחפו כתבות שפירסמו ב"ישראל היום" מוטי גילת ותחקירניו עוזי דיין ומיכל שבת, שטבעו את ההשוואה בין האופן שבו מתנהלים כיום הקיבוצים מול ותיקיהם לבין אסקימוסים המשלחים את הזקנים למות בכפור.

המסר שנשקף מאותן כתבות העלה את האפשרות שצעירי הקיבוצים המתחדשים שמו את הוריהם, דור המייסדים, על הקרח, באמצעות תשלום פנסיה תקציבית שאינה מאפשרת להם קיום בכבוד. לא רעב, לא חיטוט בפחי אשפה, רק יחס בלתי הוגן כלפי אלה שהניחו את התשתית הכלכלית שעליה רוכבים עד היום, וירכבו גם בעתיד, הבנים והממשיכים. כאילו הוותיקים פסקו מלהיות חלק מהשותפות והערבות ההדדית שבנו את הקיבוץ, מהמסד עד הטפחות, על מפעליו ותאגידיו החקלאיים.

מחקר מתחת לפנס

בחזרה לדיון במכון לחקר הקיבוץ. בדיון עמוס הרגשות וההאשמות ההדדיות שניטש בין הוותיקים לפונקציונרים של התנועה-הקיבוצית כינו האחרונים את הכתבות הללו "מגעילות", טענו שהן "מוציאות שם רע לתנועה-הקיבוצית, התנועה הכי חברתית במדינת ישראל", וקבעו כי הן מסבות לה נזק תדמיתי אדיר.

חרף המציאות ששורטטה בכתבות בערוץ 1 וב"ישראל היום", ושלא כצעקתה של קבוצת פנסיה-בראש, המחקר שהוצג באותו אירוע הצביע דווקא על שיפור מסוים במצבם הכלכלי של החברים הוותיקים בקיבוצים שנבחרו במדגם (41 קיבוצים מבין 190 מתחדשים). מהמחקר עלה שראוי לדבוק בשיטה הקיימת, שבה כל קיבוץ משתדל לשלם לוותיקיו ככל יכולתו, עד רף שאינו חורג מ-35%–40% מהשכר הממוצע במשק. על כך נסוב הקרב באותו אולם אוניברסיטאי.

מתוך כתבת "מבט שני" על הפנסיה בקיבוצים, נובמבר 2013 (צילום מסך)

עובדה אחת בלטה בהתנצחות סביב הנתונים שהציג מכון המחקר: משום מה, חוקרי המכון שיצאו לבדוק את מצב הגמלאים בקיבוצים מצאו שהשד לא נורא כל-כך, ושבסך-הכל, גם אם הגמלאים אינם מקבלים את מלוא המגיע להם מכוח היותם מייסדי המקום, הם חיים לא רע, ועל כן אין ממש מקום לכל הרעש התקשורתי שנוצר סביב הפרשה.

אלא שהחוקרים הלכו לבדוק מה קורה בקיבוצים שבהם ידעו מראש שהמצב אינו נורא. הם לא חקרו את קבוצת הקיבוצים שמצבם הכלכלי אינו טוב, ושבהם אחת הדרכים לשרוד היא לשלם מה שפחות לגמלאים, או לבצע כל מיני תרגילי מס פנימיים ולגבות כספים על שירותים שהוותיקים תלויים בהם, ובכך להפוך את הפנסיה לבדיחה עצובה.

וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, בולט תפקודה הדל של העיתונות הקיבוצית. כיום מיוצגת העיתונות הזאת על-ידי שני שבועונים החוסים בצל קורתם של שני עיתונים ארציים: "ידיעות הקיבוץ", השייך לרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", ו"הזמן הירוק" מבית "מעריב", יורשו של "הדף ירוק", שהיה מוסף עצמאי של "על המשמר", שם החלה דרכו (לאחר סגירתו של יומון מפלגת מפ"ם נדד המוסף לקבוצת "מעריב").

"הזמן ירוק", הנחשב אידיאולוגי יותר מ"ידיעות הקיבוץ", התייצב בחריפות נגד קבוצת פנסיה-בראש מראשית המאבק שעליו הכריזה, וזאת בזכות עורכו, יעקב לזר, הממלא תפקיד כפול: לצד עיסוקו העיתונאי משמש לזר גם מנהל קהילה בקיבוצו, נחשון. עובדה ידועה היא שרוב מנהלי הקהילה בקיבוצים המופרטים מתנגדים למאבק על הפנסיה, סבורים שהפנסיה הוגנת ומאמינים שכל העלאה שלה תביא לקריסה כלכלית של הקיבוץ.

במדורו הקבוע בעיתון, "קשר ישיר", המשמש במה לביקורת התקשורת בכלל וגם מעין "דבר העורך", הצליף לזר בפנסיה-בראש, שלל את מאבקה של הקבוצה וטען כי חבריה מכפישים את התנועה-הקיבוצית. את הטענות על תפקידו הכפול, העלול להשפיע על שיקול דעתו, דחה כ"טענות פסיכולוגיות" שאינן שייכות לעניין.

"ידיעות הקיבוץ", שנערך ברוח הטבלואיד של רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות", עסק בסוגיה באופן ענייני יותר. כתביו סיקרו את פנסיה-בראש באמצעות פרסום ידיעות וציטוט דוברי הקבוצה, ועמוד הדעות פתח את שעריו לבעלי דעות בעד המאבק על הפנסיה (בגלגולו הקודם, כעיתון בשם "הקיבוץ", פירסם עיתון זה פעם אחת בלבד כתבת שטח מרכזית, שזכתה לכותרת בשער, על מצוקה של פנסיונר).

לאן נעלמו התחקירים

המשותף לשני העיתונים הוא שחרף העובדה שסוגיית הפנסיה בקיבוצים מקרינה על תדמיתה של התנועה-הקיבוצית כולה, אף אחד מהם לא נקט יוזמה וביצע תחקיר מעמיק על מה שבאמת מתרחש בקיבוצים ובקרב הוותיקים, שבאופן כללי אינם זוכים לפתחון פה בכלי התקשורת של תנועתם.

האם באמת קיימת מצוקה? מה בדיוק מציק לבני ה-80 וה-90 שייסדו את הקיבוץ והקימו כל בניין וענף? האם עדיין קיים בקיבוצים הנוהג שלא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, כי "זר לא יבין זאת"? האם יש ותיקים השותקים מחשש שהנהלות הקיבוצים יתנכלו להם? האם השתיקה האוחזת ברוב הוותיקים ונטייתם להירתע ממאבק הן סימן לנאמנות עיוורת, או שאולי המצב באמת אינו כה קשה כפי שאנשי פנסיה-בראש טוענים?

בהעדר תחקירים וחשיפה של סיפורים אישיים – עבודת שטח שפעם ביצעו עיתונאי התנועה-הקיבוצית, שהסתובבו וחיטטו במשקים, ודפקו על דלתות כאשר התגלו סיפורים מעניינים – אין בסביבה הקיבוצית כלב שמירה של ממש. שתי מערכות העיתונים מנוהלות אמנם על-ידי חברי קיבוץ, אך הרוח המרחפת מלמעלה היא אל-תגידו-בגת בחצר הקיבוצית.

לא "הזמן הירוק" ולא "ידיעות הקיבוץ" הקדישו זמן לתחקיר רציני על מה שבאמת התרחש בקיבוץ רמת-הכובש, שם ירה חבר ותיק במנהל הקהילה ולאחר מכן התאבד. האירוע, שלכל הדעות היה צריך לשמש ציון דרך בתהליך ההפרטה המתחולל בקיבוצים, נחקק כאירוע אישי הקשור בעיקר למניעיו הנפשיים של אדם מעורער, ובכך נסתם עליו הגולל.

אף עיתון לא ערך תחקיר על הסיבה שבעטיה חברי קיבוץ ותיקים, שמילאו תפקידים מרכזיים בכנסת, במוסדות פוליטיים ובמוסדות תנועתיים מרכזיים, אינם שותפים למאבק של פנסיה-בראש. האם הם מסתירים מצב כלכלי שונה מחבריהם בזכות פעילותם במערכות הכלכליות-פוליטיות, ואינם חפצים בחשיפת הפערים שנוצרו?

מזכירות התנועה-הקיבוצית טוענת שרק בשבעה קיבוצים תשלומי הפנסיה נמוכים באופן מיוחד, בהשוואה ליתר הקיבוצים. האם הקביעה הזאת נכונה עובדתית? האם תוספת או שינוי בתחשיב השירותים שעליהם נדרשים הוותיקים לשלם עונים על צרכיה של שכבה חברתית זו? האם השינויים הללו מכבדים אותם, או שמא מבטאים זלזול בהם ובעברם? מה הם באמת אומרים בחדרי חדרים, ולעצמם, לנוכח המצב? וכיצד קרה שהתקשורת החיצונית רואה את התמונה אחרת מהתקשורת המגזרית ומהנהלת התנועה-הקיבוצית?

לשאלות כבדות המשקל הללו אין מקום בעיתונות הקיבוצית העכשווית, העוסקת בעיקר בנוסטלגיה ובעבר ההיסטורי (עיסוקו העיקרי של "הזמן הירוק") או בסיפורים אישיים – לרוב הצלחות של צעירים וסיפוריהן של משפחות מחייכות שזה עתה השתלבו בקיבוץ המתחדש (מאפיין מרכזי המעטר את דפי "ידיעות קיבוץ"). המשותף לשני העיתונים ולנושאים השגורים בהם הוא שבשני המקרים לא נדרשת עבודת שטח כלשהי. רק לבוא, לצלם ולצטט כמה משפטים. סוף הסיפור.

גוגה קוגן, חבר קיבוץ להבות-הבשן, הוא עיתונאי לשעבר, כתב "על המשמר", "ידיעות אחרונות" ו"דבר ראשון"