הגם שרוגל אלפר ואני נוטלים חלק בשיח תרבותי-חברתי משותף, העוסק ברב-תרבותיות וגזענות סמויה בחברה בישראל, איני יכולה להסכים איתו כאשר הוא בוחר לאפיין את אריק איינשטיין כ"גיבור מדינת אשכנז" ("הארץ", 1.12.13). איני צריכה להטמין את הזהות שלי כבת למורשת ארצות האסלאם במעמקי הארון כדי לציין את דמותו של איינשטיין כמשמעותית עבורי, או כדי להבין מדוע הצליח להשפיע על עולמי ולגעת בנימי נפשם של אנשים כה רבים ממגוון קבוצות אוכלוסייה בישראל.

איינשטיין גילם את רוח התקופה. גם לתקופות היסטוריות יש רוח המוצאת את ביטויה באוסף של תפיסות, דימויים, דעות והלכי הרוח משותפים המאפיינים אותה. אמנים דגולים מבטאים ערכי תרבות אוניברסליים וסגולות החסרות בתודעה הציבורית הקולקטיבית. איינשטיין נתן ביטוי לערכים ישראליים שכיחים והוסיף עליהם סגולות ייחודיות לו, בדיוק אלו החסרות בציבוריות הישראלית: צניעות, אצילות נפש, דיוק ורגישות.

האבל על איינשטיין אינו שייך לבני מדינת אשכנז כפי שטוען אלפר, הוא חוויה חוצת גבולות חברתיים, המהדהדת בקבוצות רבות באוכלוסייה המבכות את מותה הסמלי של הישראליות כפי שהיינו רוצים לראותה וכפי שלא היתה מעולם; מפגן של אבל המשלב בין הצער על מותו איינשטיין כאדם פרטי וכזמר, שחקן ויוצר גדול, לבין תחושת אובדן קולקטיבית של סמל שייצג והיה מקור של תקווה והשראה לקיומה של ישראל יפה והרמונית יותר מכפי שהיא מתגלמת במציאות היומיום.

בשעה שהאבל על מותו של איינשטיין ביטא צער אותנטי על אובדנה של דמות אייקונית בקרב קהלים נרחבים בחברה בישראל, השיח התקשורתי ההגמוני סביב האבל הדגים שורה נרחבת של הבניות מציאות שגויות וחיבור מטעה בין הסימבולי לממשי. כך יצא שנחשפנו שוב ושוב, בשלל אמצעי התקשורת, למגוון תיאורים העורגים לישראל נפלאה ונהדרת שהיתה כאן פעם כביכול.

העובדה שאיינשטיין בדמותו המאוד מיוחדת מילא חסך בבסיס החברה בישראל וסימן תקווה וכיסוף לישראליות ערכית נדחקה לשוליים. במקומה צץ הביטוי "ארץ ישראל הישנה והטובה" ושב לייצר הבחנה גזענית סמויה בין מי שהמדינה כביכול שייכת להם לבין מי שגנבו אותה או השתלטו עליה. אי-אפשר היה להתעלם מהאופן שבו בפאנל אחר פאנל, ולא משנה באיזה ערוץ, ישבו מנחים ואורחים אשכנזים ברובם והציפו את תודעת הצופים בתפיסת מציאות בדויה, המנכסת על בסיס אתני עושר תרבותי, אתיות ומוסר, תוך התעלמות מהאלימות הסימבולית שמופעלת תוך כדי הדיון ובאמצעותו כדי לכונן תמונת עולם גזענית וכוזבת.

כדי להבין מה היה כאן בארץ ישראל הישנה והטובה די היה להשקיע שעה וחצי ולצפות שוב בסרט "מציצים", שבו משחק איינשטיין לצד אורי זוהר, ולשמוע את האופן שבו דמותו המבוגרת של אהרונצ'יק, המסמנת את דור מקימי המדינה, פונה אל גוטה, גיבור הסרט, ומוכיחה אותו במלים: "זאת כל הצרה איתך, מעולם לא עשית שום דבר ולא תעשה". המציצנות בסרט סימלה כבר אז את מותו של הצבר, אובדן הרוח והתחושה שהחיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר, שאותו ניתן לראותו רק בהיחבא ובאופן חלקי.

כדי להיזכר במה שהיה כאן פעם ניתן גם להקדיש חמש דקות ולהקשיב לשברו של החלום הישראלי בשיר "יכול להיות שזה נגמר" משנות ה-70: "אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר/ אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר/ יכול להיות שזה נגמר". כשאיינשטיין שר את השיר הזה הוא ייצר את הנחמה באופן שבו הגה את המלים. כעת נותרנו עם פרשנים שמספרים צ'יזבט, אבל בלי איינשטיין.

שלומית ליר היא דוקטורנטית בבר-אילן ובלוגרית