מותו של אריק איינשטיין ממשיך למקד את תשומת הלב התקשורתית, יום לאחר הלווייתו. להבדיל מגליונות העיתונים שהופצו אתמול, הבוקר ניכר הבדל בין שני העיתונים הנפוצים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", לבין שני העיתונים האחרים, "מעריב" ו"הארץ". בעוד שהצמד הראשון מקדיש לאירוע עשרות עמודים חווייתיים, הצמד האחר מסקר את ההלוויה בהרחבה, אך מותיר מקום גם לחדשות היום האחרות. רצח עם באפריקה, לדוגמה.
כמובן, תמיד יהיה רצח באפריקה, ואילו אריק איינשטיין ימות רק פעם אחת בתולדות מדינת ישראל. מה גם שעל רצח העם ברפובליקה המרכז-אפריקאית התקשורת הישראלית יכולה רק לדווח; את האבל על מותו של איינשטיין היא יכולה לקיים.
"היום החדשותי של אתמול, נבוב וחסר פרופורציות כמקובל בימינו, לא נועד לבצע את המשימה הבסיסית ביותר של חדשות – העברת אינפורמציה לצופים", כותב מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר. "יום השידורים המיוחד היה אירוע שיתוף, שבו מעבדים הצופים את האבל ביחד. מדברים, נזכרים, מרכלים, צוחקים, כואבים. ממש כמו ב'שבעה'".
הבוקר משתדלת העיתונות המודפסת להמשיך את אירועי ה"שבעה", באמצעיה המוגבלים. טביעות האצבע המוכרות של שני הטבלואידים הנפוצים מכתימות גם את סיקור הלווייתו של של הזמר.
ב"ישראל היום" מקדישים 21 עמודים רצופים לסיקור האבל, אולם עם כל הכבוד לאיינשטיין, מעל אירועי היום מרחפת גם הפעם דמות האב הגדול עוד יותר – בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מניח פרח על ארונו של אריק איינשטיין, 27.11.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
בשער העיתון מודפס תצלום של נתניהו מניח פרח על ארונו של הזמר. בכותרת המשנה לראשית מצוטט נתניהו: "היית הגדול מכולם; ארץ ישראל היפה, האמיתית, המזוקקת". בכפולה השנייה של העיתון מתפרסם תצלום נוסף של נתניהו, נושא דברים לזכרו של איינשטיין. מתחתיו חתום ערן סויסה על ידיעה שכל כולה סיקור דבריו של ראש הממשלה בטקס האשכבה לאיינשטיין בכיכר רבין. רק בהמשך העיתון מתפרסמת ידיעה המסקרת את דברי כל יתר המספידים בכיכר.
אם לא די בכך, בעמ' 15 של "ישראל היום" מופיעה אחת הידיעות הקטנות והתמוהות שמאפיינות את העיתון. "כתב 'ישראל היום'" מדווח על סקופ: "לפני כמה חודשים, בשעת לילה מאוחרת, צפו נתניהו ורעייתו שרה בטלוויזיה בבית רה"מ. בערוץ הראשון שידרו באותה שעה לקט של שירים ישנים של אריק איינשטיין. למחרת בבוקר ביקש ראש הממשלה מאנשיו להשיג את הזמר בטלפון. כאשר ראש לשכת נתניהו, גיל שפר, אמר לאיינשטיין כי רה"מ מעוניין למסור לו משהו, איינשטיין נבהל ולא הבין לאיזה צורך. המסר של נתניהו היה: 'אריק, תודה על כל השירים היפים'".
ב"ידיעות אחרונות" שמו של נתניהו בקושי מוזכר.
כדי להיפרד מאיינשטיין שולף הבוקר "ידיעות אחרונות" רשימה מרשימה של מספידים מטעמו, ובהם גם אחד שזוכה לכך שתצלומו יתפרסם בלב הטקסט על איינשטיין: זהו גלעד שליט, שנשבה בעבר על-ידי כוחות חמאס, שוחרר בעסקת חליפין ואחר-כך שימש לזמן קצר בעל טור ב"ידיעות אחרונות". בכפולה הפותחת נפרד שליט מאיינשטיין ונזכר בשיר שהקליט עבורו הזמר עם שחרורו מהשבי. עוד ממספידי הבית של "ידיעות אחרונות": אריה דרעי, חיים רמון.
כמו כן משלב העיתון הנמכר ביותר במדינה בסיקורו מספר חריג של תצלומים. מחד, תצלומים של בני המשפחה של איינשטיין, שבאבלם נאלצים לצאת באופן יוצא מן הכלל אל אור הזרקורים. מנגד, תצלומים גדולים של ידוענים שאת פניהם כל קורא עיתון מכיר, אך כעת הוא יכול גם לראות כיצד נראו כאשר נכחו אתמול בהלוויה (עצובים). "כשכוכבים בוכים" היא הכותרת לעמ' 10 בעיתון, שבו התצלום הגדול ביותר הוא של הזמר שלמה ארצי, זמר הבית של "ידיעות אחרונות".
בין לבין מתפרסם באחד העמודים של "ידיעות אחרונות" גם מעין דיוקן עצמי – אשה שמחזיקה את שער גליון "ידיעות אחרונות" של אתמול, שמראש עוצב כמעין כרזת אבל.
בפנתיאון
במקום רוחו של נתניהו, מעל הסיקור ב"ידיעות אחרונות" מרחפת רוחו של ראש ממשלה ישראלי אחר, יצחק רבין. הכותרת הראשית בעיתון משווה את האבל על מות איינשטיין לאבל שבא בעקבות רצח רבין – "הלכת לנו, חבר". כמו רבין, שהפך לאחר מותו לקדוש עבור פלח מסוים מהחברה בישראל, גם איינשטיין מסמל ב"ידיעות אחרונות" דמות מופת של ימים שהיו ואינם.
"קולה של המדינה, קול שחשבנו שהולך ונעלם", כותבת עליו סימה קדמון. "קול שבתקופה האחרונה, ובעיקר בשבועות האחרונים, נבלע על-ידי קולות אחרים שנדמה שהולכים ומשתלטים על הפסקול של חיינו, דוחקים ומרחיקים אותנו בכוחנות, בראוותנות, בנהנתנות ובחוסר תרבות.
"[...] לא קשה להבין למה כל-כך הרבה אנשים נזכרו אמש בימי הפרידה שלנו מראש הממשלה יצחק רבין [...] מין רצון קולקטיבי להיאחז במשהו שנדמה לנו שנלקח מאיתנו, זמנים שהיו ולא ישובו [...] אריק איינשטיין נפרד מאיתנו בימים שבהם זמרים מפורסמים אחרים מגלמים דברים שונים לגמרי. אנשים שהסממן שלהם להצלחה הוא במגדלי יוקרה, במכוניות פאר, בסכומי כסף אדירים, במסיבות ראוותניות".
ישראלים צופים בהלוויית אריק איינשטיין מגג בניין סמוך, 27.11.13 (צילום: יעקב נחומי)
גם אריאלה רינגל-הופמן, שכותבת על איינשטיין במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", משווה בינו לבין אייל גולן, ובעיקר בין הדימוי של שניהם בעיניה. "להישאר מבוהל, כאחד האדם, ממתקפות החיים", היא כותבת על רצונו של איינשטיין. "[...] שום דבר שדומה או מזכיר זמרים לאומיים מהדור החדש, אלו שהם דוגמה וסמל למימוש פנטזיות גבריות ירודות – גם אם הן חוקיות מאה אחוז. להישאר דוגמה וסמל לפער הענק שנפער בין מה שהיינו רוצים כל-כך לבין המקום שאליו נסחפנו".
הנימה הזו, שמשווה בין ישראל הטהורה של פעם לישראל המושחתת של היום, בין איינשטיין לגולן, נעדרת כמעט לחלוטין מ"ישראל היום", שמקדש את ההווה, אך עולה ביתר שאת ממאמר מאת שי גולדן, המתפרסם הבוקר במדור הדעות של "מעריב". סגן עורך העיתון לשעבר משווה בין מי שכונה לאחרונה "הזמר הלאומי" למי שלדעתו ראוי לתואר.
"גולן לא ייצג בעיני את ישראל שאני רוצה להאמין שהיא עדיין המדינה שלי", הוא כותב. "לא ייצג בסגנונו, בדרך התנהלותו, באופן בו היה אדם. אתמול אחר הצהריים, כשנטמן אריק איינשטיין בבית-העלמין טרומפלדור בתל-אביב, חשבתי לעצמי שהנה זמר לאומי שאין צורך להצמיד לו את הלכאורה, שאין צורך להתבייש בו, במעשיו, בסגנונו.
"[...] כמו ניצול, אולי שריד, מתקופה שרבים בתוכנו לא הכירו, איינשטיין שימש תזכורת שאין עליה עוררין לכך שפעם, באמת, התנהגנו כאן אחרת. לא לכאורה. באמת. שפעם, באמת, היינו באמת, מדינה אחרת".
פעם, במדינת ישראל של אריק איינשטיין, שהתקיימה בנפרד ממדינת ישראל של דן בן-אמוץ ואורי זוהר.
גם מאמר המערכת של "הארץ" מבכה את לכתו של איינשטיין כלכתה של תקופה. אמנם, "זמר הוא רק זמר", נכתב שם, אבל "שיריו ציירו ישראליות צנועה, תמימה, בראשיתית, חילונית ובעיקר אוהבת אדם. כל אלו לא מאפיינים עוד את ישראל, שהולכת ומפנה עורף לערכים אלו. במובן זה, העצב על מותו של איינשטיין הוא אולי ביטוי של צער על דחיקתם העקבית והמתמשכת של אותם ערכים מהתרבות הישראלית".
גדעון לוי, הכותב במדור הדעות של "הארץ", מזכיר איך בראשית דרכו כתבה עליו העיתונאית סילבי קשת ב"הארץ": "נגיף חדש משתולל באוכלוסייה. הוא פוגע בעיקר בנערות בנות 14–17, מכל הגדלים. זה נראה גבוה, דק, בעל שיער ארוך, עיניים חומות, ממצמצות בחוסר ראייה. זה מזמר עלי במות ויש לזה חוצפה להיות עניו. זה נקרא אריק איינשטיין". לוי אף ממשיך וכותב: "כמעט כמו שכותבים עכשיו על זמר לאומי אחר, שעכשיו הוא בחדשות".
במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מספקת סמדר שיר דוגמה חיה להשפעת הנגיף האיינשטייני. היא נזכרת כיצד עקבה אחריו כתיכוניסטית, וכשראתה אותו יום אחד משתעל השתוקקה "להיות חיידק שנפלט מהגרון שלו" (בהמשך המשפט, המשך שיכול להתנסח רק בטור של סמדר שיר, היא מוסיפה: "הגרון שכבר לא ישיר").
האם יש מקום לדמיון בין שפע הקטינות שהעריצו את איינשטיין לפני עשרות שנים לבין ההערצה הנוכחית של קטינות לאייל גולן? גדעון לוי רומז לכך, אך מיד בהמשך הוא מציין כי "יותר משאנחנו מתאבלים על איינשטיין [...] על עצמנו אנחנו מתאבלים. מתאבלים על כך שמאז 'יכול להיות שזה נגמר', ששר איינשטיין, ועד 'מאמי, זה נגמר', של עומר אדם, עברנו דרך ארוכה ומכוערת".
מי שאינו שותף להתרפקות על העבר, ואף טוען כי אותו עבר אינו אלא מדומיין (לפחות בחלקו), הוא כתב "הארץ" אנשיל פפר. אחרי שהוא מבקר את הנאום ה"נמלץ" שנשא ראש הממשלה נתניהו בטקס האשכבה, מתייחס פפר ליתר המתאבלים:
"נתניהו לא היה אבסורדי יותר מאלפי מלוויו ואוהבי שירתו האמיתיים של איינשטיין: גם הם, כמו נתניהו, רצו להידבק בפעם האחרונה באשליה. כמו חסידיו של מרן, הסוגדים למיתוס של הנהגה ואחדות שלא התקיימו מעולם – כך גם הם נאחזים במצג של ישראלי יפה בארץ-ישראל הישנה והטובה.
"דוק של עצבות אך גם של נהרה היה שפוך על פניהם של המשתתפים בחוויית ההזדככות של הזמר העברי. שערי העיתונים, שרק בשבוע שעבר נמרח עליהם ראשו המגולח של זמר אחר, חובש משקפי מעצבים, היטהרו ונשאו את הדיוקן עם הבלורית והחולצה האדומה. הלכת מאיתנו, אריק, והשארת אותנו עם אייל גולן, הריאליטי והסחי.
"[...] זו היתה אשליה של ישראליות, אבל לא של כל הישראלים: רק של כאלה שחלמו על שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור. כאלה ששבת בבוקר בשבילם היא קפה, עיתון ושיט בירקון. איינשטיין מעולם לא ניסה למכור את האשליה הזו; הוא רק רצה לשיר – ועשה זאת טוב יותר מכולם. האשליה שייכת לאלה שבנו על איינשטיין את הישראליות המלאכותית והמוגבלת שלהם – בלי דתיים, ערבים ועולים חדשים.
"[...] איינשטיין היה גאון ישראלי, בדיוק כמו עובדיה יוסף. וגם אם הרהבתנות של מגדלי YOO היתה זרה לתל-אביב הקטנה שלו, הרי שמסיבות החשק עם תלמידות תיכון היו כבר בתקופתו. [...] עובדיה, אריק, אייל – אלה גיבורי התרבות שלנו. הם מרכיבי הישראליות היפה והמכוערת גם יחד. הכללת כל השלושה בפנתיאון לא מורידה מגדולתו של איינשטיין, שממילא לא נזקק מעולם לשום עיתונאי קטן שיאדיר את שמו".
ועוד שיר אחד
אריק איינשטיין (צילום: משה שי)
אתמול והיום מצא לנכון "ידיעות אחרונות" לשלב בעמודי מלים משיריו הרבים של אריק איינשטיין. אתמול: "אני ואתה", "אוהב להיות בבית", "סע לאט", "יושב על הגדר", "זו אותה האהבה", "יכול להיות שזה נגמר", "שבת בבוקר", "ילדים של החיים", "למה לי לקחת ללב", "עטור מצחך", "אדוני השופט", "השיר על תוכי יוסי", "לבכות לך", "קפה טורקי", "עוף גוזל", "שיר של אחרי מלחמה", "אמא אדמה".
היום: "שלום, חבר", "צא מזה", "אבשלום", "גיטרה וכינור", "פראג", "דמעות של מלאכים", "שיר השיירה", "זמר נוגה", "הימים הארוכים העצובים", "אהבת פועלי בניין", "כל השבוע לך", "אמרו לו", "יש בי אהבה", "אדון שוקו", "גברת עם סלים", "הבלדה על יואל משה סלומון", "אמא שלי", "סן פרנסיסקו", "כתבו עליו בעיתון".
שיר אחד נעדר מהרפרטואר. מתי גולן הזכיר אותו אתמול, בטורו שב"גלובס": "הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים. מסרסים, מלכלכים, בלי שום רחמים. נכנסים אל המיטות, מציצים מהחורים, ואין מה לעשות, אין פה רחמים. מלבינים את הפנים, פוגעים במשפחה, אם היום היה תורי, אז מחר יהיה תורך. המלך הוא עירום, כולנו ילדים, שרואים לו את הטוסיק, שותקים ולא קמים. אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי? איך אתה נרדם? על מה אתה חולם בלילה, אחרי שפיכת הדם? איך אתה נרדם, בן-אדם, איך אתה נרדם?".
בשולי החדשות
א. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח אודי עציון כי חברת FSM שירותי קרקע, זכיינית מיזם תל-אופן בתל-אביב, רשמה הפסדים של מאות אלפי שקלים ופנתה לעיריית תל-אביב–יפו בבקשה להגדיל את סבסוד מיזם האופניים העירוני. מנכ"ל החברה, דני ריכטר, אמר לעיתון כי "ההפסדים לא היו מתוכננים בשלב הזה". לדבריו, בין הסיבות להפסדים – ההצלחה הגדולה של המיזם, שמאלצת את החברה להשקיע רבות בחלפים ותחזוקה, וכן השימוש האחראי של הרוכבים. "המנויים גם מאוד מתוזמנים בהשכרות שלהם, ומחזירים את האופניים לפני שיחויבו בתשלום נוסף", אמר המנכ"ל.
ב. בעיתון "כלכליסט" מדווח שאול אמסטרדמסקי כי משרד ראש הממשלה החליט לא להעסיק איש יחסי-ציבור מהמגזר הבדואי לצורך הסברת "התוכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב". "משום שהנושא הוא אחד הרגישים במגזר הבדואי ובעל פוטנציאל נפיץ, במשרד ראש הממשלה הבינו שאולי מוטב לשכור איש יחסי-ציבור מהמגזר הערבי הכללי, לאו דווקא מתוך האוכלוסייה הבדואית עצמה", מדווח אמסטרדמסקי.
ענייני תקשורת
ענת ביין-לובוביץ' דיווחה אתמול ב"גלובס" כי מועצת הרשות השנייה הביעה תמיכה ביעקב שחם, יו"ר הוועדה המייעצת להסדרת שידורי הטלוויזיה. עוד על הוועדה ושחם אפשר לקרוא בטור שפירסם הבוקר אבנר הופשטיין באתר זה.
חגי חיטרון מדווח במוסף "גלריה" של "הארץ" כי ועדת משנה של הוועד המנהל של רשות השידור הכריעה אתמול שכהונתו של מנהל קול-המוזיקה אריה יאס לא תוארך.
לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" שצו איסור הפרסום בפרשת הרפז יפוג ב-27 בפברואר, וזאת בעקבות פניית העיתון לבית-הדין הצבאי המיוחד.
יוסי קליין מקדיש כמה שורות מטורו הקבוע ב"הארץ" לעורך "ישראל היום" עמוס רגב.