רני רהב כתב כאן מאמר נרגש בזכות החוק, שלטון החוק ושמירת החוק, בכל מחיר ובכל מצב. אלא שהפילוסופיה של המשפט ויותר מכך ההיסטוריה האנושית מלאות דוגמאות שבהן לא רק שמותר וצריך להתעלם מהחוק, אלא חובה לעשות זאת. איני ממליץ לנהוג כך, אבל אני כן ממליץ על פיתוח מידה מסוימת של רגישות וספקנות כלפי החוק. ספקנות כזו חסרה לחלוטין במאמרו של רהב.

הדוגמה הבנאלית ביותר היא חוקיה של גרמניה הנאצית. חוק, כך התברר, יכול להיות בלתי מוסרי ובלתי אנושי. וטעות לחשוב שגרמניה של שנות ה-30 היתה אפיזודה חד-פעמית בתולדות החקיקות המרושעות והמפלצתיות. חוקי ארה"ב שלפני מלחמת האזרחים קבעו שאדם יכול להיות רכושו וקניינו של אדם אחר, שרשאי לעשות בו כרצונו.

הלקח האנושי וההיסטורי שהפיק המשפט מתאונות חקיקה כאלה הוא יצירת משטרים חוקתיים שמאפשרים לבתי-משפט לפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם. גם תבונתם של בתי-המשפט התגלתה לא פעם כמפוקפקת. אבל האיזון ההדדי בין הרשויות, כמו גם תקשורת חופשית ופלורליזם פוליטי, הפכו לערובה הטובה ביותר לדמוקרטיה סבירה ושומרת זכויות. החוק הוא נקודת המוצא, אבל לעולם לא נקודת הסיום, ובוודאי לא תחליף למחשבה מוסרית עצמאית.

גם חוקים מוסריים לא תמיד צריך לאכוף. כאשר אשה רעבה גונבת מזון כדי להאכיל את ילדה הרעב, האם נעמיד אותה לדין? לא בהכרח. וגם את הדילמה הזו פתר המשפט כשהעניק לתביעה אפשרות לפטור עבריינים מ"חוסר עניין לציבור".

פעם, אגב, היו מוציאים את האמא הזו להורג, כמו שהוציאו להורג כייסים. יש לא מעט תיאוריות משפטיות שטוענות כי חקיקה משקפת את האינטרס הכלכלי של האליטה החברתית-כלכלית במדינה. חוקי הגנת הקניין, למשל, חזקים במיוחד במדינות קפיטליסטיות, ולכן הוציאו גנבים וכייסים להורג ומותר היה לירות במסיגי גבול (אופציה שעדיין קיימת פה ושם). היום כבר לא מוציאים גנבים להורג, אבל ההגנה על הקניין עדיין חזקה ועוצמתה נבחנת אל מול הנסיונות לחלוקה מחודשת ואולי צודקת יותר של המשאבים הלאומיים.

עניין זה נוגע קצת לרני רהב, שמייצג את החזקים במשק. בשנה האחרונה קיבלה הכנסת סדרה של חוקים שנועדו להגביל ולרסן את האנשים האלה. מדובר בסדרת תיקונים לחוק החברות שנועדו להגביל שכר, להגביר את כוחו של המיעוט, להגביר את הפיקוח על הסדרי החוב ועוד. וכל זאת למה? כי החקיקה שלפני כן איפשרה לכמה מאותם בעלי שליטה (לא כולם) לפתח תיאבון חזירי מופרז בכל הנוגע להעשרת עצמם, משפחותיהם, מקורביהם וגם בעלי מקצוע מוכשרים כרני רהב. וזה לגמרי בסדר. אפילו לפי החוק שבחסותו הפכה ישראל לאחת המדינות שבה הפערים הכלכליים הם בלתי נסבלים. החוקים שאיפשרו זאת אינם קדושים. ניתן וצריך לשנותם אם אינם משרתים עוד תכליות ראויות או את האינטרס שעליו ביקשו להגן.

וזו הטענה לגבי איסורי הפרסום. איסורי פרסום נועדו לשתי מטרות: הראשונה, להגן על חקירה מפני שיבוש. השנייה, להגן על שמו הטוב של אדם שהפגיעה בו תהיה בלתי הפיכה אל מול סיכוי קלוש לכתב אישום. לכן, אני לגמרי מסכים שיש עדיין ערך לצווים. השאלה היא, האם העולם החדש של הפייסבוק דרס את התכליות הנכונות שלהן נועדו הצווים?

אין לי תשובה נחרצת. מצד אחד, ברור שפרסום השם בחדשות ערוץ 2 או על השער של "ידיעות אחרונות" אינו דומה בתוקף ובעוצמה לפרסום ברחבי הרשת. מצד שני, נקלעתי בבוקר למחרת הפרסום הראשון של גיא פלג לסופרמרקט, ולא היה שם אחד שלא דיבר על אייל גולן.

רהב תוקף בשצף את התקשורת שמפרסמת מידע שנאסר לפרסום. לעתים קרובות היא מקבלת את החומרים האלה מרשויות האכיפה עצמן, המשטרה, רשות המסים, רשות ניירות ערך. קל להרוג את השליח, לא תמיד קל להוקיע את השולח שצייד אותו במידע. היום למשל (26.11.13) התפרסמו תמלילי חקירות של אייל גולן, עוד לקוח של רהב, ברשות המסים. התוכן המכפיש מלמד בסבירות גבוהה שהחומר לא נמסר על-ידי גולן. אז מה עושים, רני רהב, כשאוכפי החוק הם אלה שמפירים אותו? שופכים את הזעם הקדוש רק על התקשורת שפירסמה אותו?

בכלל, התקשורת והשיח הציבורי בישראל רוויי הפרות. רבנים שהסיתו לאלימות לא הועמדו לדין, פרסומי גזענות וסוביודיצה זוכים להעלמת עין. טוב? רע? בגדול, צריך לברך על הקמצנות בהפעלת הכלי הפלילי במרחבים הגדולים ולעתים גם הפרוצים מדי של חופש הביטוי.

אלה עיקרי תשובתי לחלק ממאמרו של רני רהב שעוסק בחוק. על החלק האחר בו – תראו כמה אני גדול ואתם קטנים – אין לי מה לומר. ואין גם סיכוי שאתקרב למספר הלייקים והעוקבים שנקובים במאמרו. ובכל זאת, רהב, החוק הוא המכשיר החברתי החשוב ביותר, ועדיין אין סיבה לסגוד לו. הוא אמור לשרת אותנו, לא אנחנו אותו.

משה גורלי הוא הפרשן המשפטי של "כלכליסט"