השופט אליקים רובינשטיין (צילום: מרים אלסטר)
"דומה כי צמצום החיסיון העיתונאי לשאלות ישירות שנשאל העיתונאי באשר למקור, כפי שפורשה לעתים הלכת ציטרין, עלול שלא להגשים את התכלית אשר לשמה נקבע. מקום שגילוי מידע עלול להוביל לחשיפתו של המקור, ראוי כי יחול החיסיון", כך כתב שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין בפסק דין שפירסם היום. בכך, למעשה, הרחיב בית-המשפט העליון את היקף החיסיון העיתונאי כך שיחול לא רק על זהות המקור, אלא גם על מידע שברשותו.
השופט רובינשטיין, יחד עם השופטים עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית, דנו בסוגיית החיסיון העיתונאי במסגרת ערעור שהגישה מדינת ישראל בעקבות פסק דין של בית-המשפט המחוזי שקבע כי מרים צחי, צלמת העיתון "מקור ראשון", לא תחויב להעביר לידי משטרת ישראל תמונות שצילמה בעת שסיקרה הפגנה.
בית-משפט השלום קיבל את עמדת משטרת ישראל וחייב את צחי להעביר את התצלומים, אך בית-המשפט המחוזי הפך את ההחלטה והרחיב את היקף החיסיון מזהות המקורות למידע העיתונאי – במקרה הזה, התמונות של צחי.
בערעור לבית-המשפט העליון טענה המדינה, באמצעות עו"ד נעמי גרנות, כי הפירוש המרחיב של בית-המשפט המחוזי להלכת ציטרין אינו ראוי, כל עוד לא עיגן המחוקק את החיסיון העיתונאי בחוק. כמו כן נטען כי המחוזי הרחיק לכת כאשר החיל את החיסיון לא רק על מידע שנמסר ויש בו כדי לסכן את המקור, אלא גם על מידע שהגיע לידי העיתונאי כתוצאה מהיותו עד לאירוע מסוים, במקרה שבו הבטיח למקור שלא יפרסם את המידע ללא אישורו.
"מקור ראשון" השיב, באמצעות עו"ד חגי אולמן, כי חשיפת התמונות תחשוף את המקור, ולכן הן חוסות תחת החיסיון העיתונאי. עוד נטען, בין היתר, כי בין עיתונאי לבין המקור נכרת חוזה לאי-חשיפת מקור המידע שלא בהסכמתו.
מועצת העיתונות הצטרפה לדיון על תקן ידידת בית-המשפט וטענה, באמצעות עו"ד יעל גרוסמן, עו"ד ארנה לין ועו"ד נטע שפירא, כי ראוי שהחיסיון העיתונאי יחול גם על תוכן המידע ולא רק על זהותו של המקור.
בית-המשפט החליט לקבל את ערעור המדינה באופן חלקי בלבד. בבואו לקבוע את ההיקף הראוי של החיסיון העיתונאי כתב השופט רובינשטיין: "הגשמת חופש העיתונות מותנית בזרימת מידע חופשית ורציפה לציבור. מערכת היחסים שבין עיתונאי לבין מקורותיו היא 'מרכז העצבים' של תהליך זה; איסוף מידע אפקטיבי מצדיק הגנה על מקורות המידע, בכפוף להגבלות שבפרשת ציטרין.
"העדר הגנה ראויה מעמיד את מקורות המידע ב'סכנת התייבשות'; בהיקפו של החיסיון העיתונאי יש כדי להשפיע, כמובן, על יכולת העיתונאי למלא את תפקידו. החיסיון מאפשר לעיתונאי חופש פעולה להשיג מקורות ולאמתם, לנכוח באירועים ולסקרם, ולחתור לאיתור מידע. הטעם שבבסיס הגנה זו אינו עניינו הפרטיקולרי של עיתון או עיתונאי; מקורו באינטרס הציבורי בקיומה [...]. הגנה על מקורות מידע כרוכה אפוא בחופש העיתונות".
מרים צחי (צילום: באדיבות מרים צחי)
בהמשך פסק הדין קובע רובינשטיין כי "בהיות החיסיון העיתונאי, ככל החסיונות, חריג לכלל של גילוי האמת, שינוי בהיקפו יעשה מקום שתחום התפרסותו החדש מצדיק את נסיגתו לאחור של עקרון הגילוי. חשיבותה של מערכת היחסים בין עיתונאי לבין מקורותיו אינה נבחנת בערכה המוחלט, אלא אל מול האינטרס הציבורי בגילויה. על מנת שייקבע שרכיב ראייתי מסוים, שהוא תוצרה של מערכת יחסים זו, ראוי לחיסוי, נדרש – כאמור – שמשקלו הסגולי, במאזניים של אינטרס הציבור, יעלה על הצורך בגילויו".
לפי פסיקתו, ראוי להחיל את החיסיון גם על מידע שעלול להוביל לחשיפת המקור. "קשה למצוא טעם של ממש להבחנה בין מידע שנתקבל ישירות מן המקור לבין תמונות שצולמו בהמשך להזמנת הצלם על-ידי המקור ושיש בהן כדי לחשוף את המקור", מציין רובינשטיין. "ראוי כי החיסיון העיתונאי יחול על שני סוגי המידע. ההגנה אשר לציבור אינטרס בה מקורה, גם על-פי השכל הישר, במערכת היחסים של מקור ועיתונאי, ולא ברשימה סגורה של מקרים, כגון שאלות ישירות שנשאל העיתונאי בחקירה; שוב, בכפוף ל'כללי ציטרין' לעניין הסרת החיסיון. [...] עם זאת, איני סבור כי יש להרחיב את היקפו של החיסיון העיתונאי לכל מידע שברשותו של העיתונאי.
"[...] נוכח השלכותיו של החיסיון העיתונאי, ראוי כי היקפו, כמו גם שאר משמעויותיו, יתפתחו בהתאם לצרכיה הקונקרטיים של ההלכה, עקב בצד אגודל [...] סבורני, כי לענייננו החלת החיסיון העיתונאי על מידע העלול להוביל לזיהוי המקור היא פיתוח נכון של הלכת ציטרין, אך לא לעבר מה שניתן לראות כהרחבה לכל מידע".
השופט רובינשטיין מרחיב ומדגיש בפסיקתו את ההשלכות בקביעת חיסיון עיתונאי על מידע. כך, לדוגמה, מציין השופט כי תפיסת יומן פגישות או פנקס טלפונים של עיתונאים, באמצעות צו חיפוש, עלולה לרוקן מתוכן את החיסיון העיתונאי. הוא קובע כי "במצב זה תיבחן טענת החיסיון בטרם ייעשה שימוש במידע". כמו כן קובע השופט רובינשטיין כי תחולתו של החיסיון העיתונאי אינה מוגבלת להליכים בפני בית-המשפט, והוא תקף גם בשלב החקירה המשטרתית.
יחד עם זאת, השופט רובינשטיין מגביל את החיסיון על המידע ומבהיר כי לא כל מידע המוביל לגילוי המקור ראוי בהכרח להגנה. לפי פסיקתו, מידע שחל עליו חיסיון עיתונאי הוא "מידע המוביל לגילוי המקור, אשר על-פי טיבו נמסר מתוך אמון שיישמר בסוד". רובינשטיין דחה את קביעת בית-המשפט המחוזי ועמדת מועצת העיתונות כי די בהבטחה של העיתונאי למקור כדי להקים חיסיון עיתונאי. קביעה זו, מסביר רובינשטיין, "משמעה, בין היתר, הוא כי חיסיון יכול שיחול גם על מידע שאינו מוביל לזיהוי המקור.
"מקום שהחיסיון מגן על מערכת יחסים בעלת אופי חוזי אך בהיותה כזו, נחלש הטעם לחיסוי", פסק השופט רובינשטיין. "ראשית, כיוון שנשוא החיסוי אינו ברור לעיני כל אלא לצדדים להסכמה בלבד. שנית, חיסוי שמקורו בהבטחה גרידא משמעותו העדפת רצונם של הצדדים על פני האינטרס הציבורי בגילוי האמת".
לפי העקרונות שניסח פסק השופט רובינשטיין כי חל חיסיון עיתונאי על התמונות שצילמה צחי, "ככל שיכול הוא להביא לחשיפת מקור". בבואו לבחון את הסרת החיסיון, לפי המבחנים שנקבעו בפרשת ציטרין, מצא כי בקשת המדינה להסרת החיסיון עומדת במבחן הרלבנטיות והמהותיות (כלומר הצילומים רלבנטיים לחקירה ומהותיים להתקדמותה), אך לא עומדת במבחן האפשרות האחרת להשגת הראיות. משכך הפנה השופט רובינשטיין את המדינה להגיש לבית-משפט השלום בקשה שבה יפורטו מהלכי החקירה שנעשו לשם השגת הראיות.
השופטים עמית ופוגלמן הצטרפו לפסיקת רובינשטיין.
רע"פ 761/12
לקריאת פסק הדין >>