"אייל גולן הוא כבר מזמן לא זמר, הוא מלך", מסביר רז שכניק בכפולה הפותחת של גליון יום חמישי של "ידיעות אחרונות" (21.11.13), שחגג את הסרת צו איסור הפרסום והחשיפה הרשמית של גיבור "פרשת הזמר המפורסם", שבמסגרתה בודקת המשטרה חשד לקיומה של רשת סרסרות בקטינות. בעמוד האחורי הסתפק העיתון בנסיכה: הרוח העיפה את חצאיתה של קייט מידלטון, רעייתו של הנסיך הבריטי ויליאם, וחשפה לרגע טפח מרגליה. מידלטון ילדה לפני ארבעה חודשים.
על אייל גולן כותב שכניק שהוא "חצה את כל קווי המוסר ושכח שהוא מודל לחיקוי לדור שלם וגם אבא לילדים שעלולים להיפגע ישירות מהשלכות מעשיו", זאת במסגרת טור פרשנות שהוא בעצם מאמר הנחיה לקוראים. בכיתוב התמונה של מידלטון נכתב שהיא "הגיעה לאירוע כשהיא לבושה בחצאית קצרה. כשרכנה לקבל פרחים מילדה בת 9, העיפה הרוח את החצאית למעלה וחשפה את ירכיה". עוד נכתב בטקסט הקצר: "הפדיחה היתה קלילה בלבד, ולמעט רגליים מרשימות לאשה אחרי לידה – לא ראו דבר".
כזאת היא העיתונות הטבלואידית, היא אוהבת מלכים ונסיכות. שכניק אפילו הסביר שזוהר ארגוב היה נסיך הזמר המזרחי ואילו גולן הוא "מלך ישראל", לא פחות. על מלכים ונסיכות מספרים סיפורים ואגדות, וממש כמו האגדות של האחים גרים – הן מתחככות ביצרים של כולנו ובאותה נשימה מספקות לקח שמתאים לכל המשפחה. זוהי אמנות ש"ידיעות אחרונות" מצטיין בה – עיסוק במין, אלימות ופשיעה, בכל מה שהוא חריג ומוזר לסדר השמרני ביותר, תוך הקפדה על צקצוק קולני שמזכיר לכולנו מהי ההתנהגות הראויה ועד כמה אנחנו מ-זו-ע-זעים ממה שכרגע נחשף לפנינו.
פרשת אייל גולן היא אגדה טבלואידית מושלמת. הנה "מלך" נערץ שהלך שבי אחר יצריו האפלים, זוהרו מתנפץ לאור חשיפת התנהגותו הנצלנית והמכוערת ולקול נהמת ההמונים. גיבור טרגי שנופל קורבן לכשל אישיותו, מספק הצצה תאוותנית לחדר המיטות הדקדנטי שלו, ומלמד אותנו לקח מוסרי נחרץ: אסור לראות נשים כאובייקט מיני ולנצל אותן. ודאי וודאי שאסור לנצל את הערצתן של ילדות ונערות באופן כזה.
אה, באמת, אסור? קייט מידלטון יכולה לספר כמה סיפורים על החפצת נשים ועל ניצול. מרגע הפיכתה לבת-זוגו של הנסיך הבריטי, דרך אירוסיהם, חתונתם, ההריון המדובר והלידה, מוצגת מידלטון כצעצוע נשי שמותר להציץ בו ולהשתעשע בו כיד הדמיון הטובה. הנה למשל אותה תמונה בעמוד האחורי של אותו גיליון. העילה להכנסתה לעיתון היא העובדה שהרוח הרימה למידלטון את החצאית ו"כמעט" ראו לה את הטוסיק. זהו הסיפור החדשותי: אשה צעירה וישבנה.
לכך נוסף, כמובן, השיח הדכאני המובלע בטקסט הקצר על אודות הצורך להעלים כל סממן להריון, לידה או אמהות ולחזור מה שיותר מהר אל המראה הזוהר והסקסי, שאין לו כל קשר לפריון הלכה למעשה. המשפט "רגליים מרשימות לאשה אחרי לידה" שהופיע בגליון יום חמישי מצטרף ל"איזו בטן קטנה יש לך!", "וואו, לא רואים בכלל שילדת" ו"לא ייאמן שחזרת כל-כך מהר למסלול הדוגמנות. מי נשאר בבית עם יהל הקטנה?", האופייני כל-כך לתוכניות בידור ומדורי רכילות.
יצרים וצקצוקים
העיתונות המסחרית, ש"ידיעות אחרונות" הוא המלך הבלתי מעורער שלה בישראל, אם להשתמש במונחי הז'אנר, מחפיצה נשים ביד אחת ומגנה את ניצולן באחרת. כך זה עובד – יצרים אפלים וצקצוק שפתיים מוסרני. מעל דפי "ידיעות אחרונות" נפרשו לאורך השנים תמונות רבות של קטינות או סתם בחורות צעירות שהוצגו בדיוק כך – כאובייקטים נשיים נחשקים לעיני גברים ותו לא. כאלו הן התמונות החוגגות את בוא הקיץ (נערות בביקיני בחוף הים), את חג השבועות (ילדות יפות עם צמות נושאות סלי ביכורים) או את סיום התרגיל החטיבתי (חיילת צעירה בחולצה לבנה ונשק מפריד בין שדיה).
"ידיעות אחרונות", השער האחורי (פרט), 21.11.13
אולי יותר מכל זכורה תמונתה של יעל בר-זוהר בת ה-15 שרועה פשוקת רגליים על סוס ענק, שפתיה משוחות באדום עז, ירכיה חשופות, שהתפרסמה ב"מעריב" ("סופשבוע", 1995) בתקופה שניסה לחקות את "ידיעות אחרונות". מיכה קירשנר, מבכירי וטובי הצלמים בישראל, סיפר מאוחר יותר שביקש להביע מחאה על ניצול ילדות דרך הצילום הפרובוקטיבי, אבל הובן שלא כהלכה. "העניין לא היה לפגוע ביעל, אלא בתעשייה הגברית במהותה ובשימוש הנלוז בגופה של ילדה צעירה". לא הצליח לו. התצלום הפך להיות איקונה לתרבות הלוליטה הסוגדת לסקס-אפיל של ילדות, והציב את העיתונות המסחרית כאחד הסוכנים המרכזיים שלה.
שכניק, עיתונאי שהפך בשנים האחרונות לזרוע המבצעת של "ידיעות אחרונות", בין אם בסיכולים ממוקדים (רביב דרוקר, קשת) ובין אם בכתיבת מאמרים הפונים אל ה"אנחנו" שהעיתון מתיימר לייצג, מסביר במאמר מיום חמישי שבעצם הטעות של גולן היתה שהלך שבי אחר הדימוי הטבלואידי: "גולן פשוט החל להאמין שהוא באמת מלך, כזה שמותר לו הכל. הוא החל להקיף עצמו בפמליה שהשתמשה בשמו, נהנתה מרסיס הכריזמה שלו ומכרה את קרבתו תמורת הנערה הבאה שבדרך". ל"ידיעות אחרונות" יש חלק ואחריות בשני הדברים – בבניית דימוי מגלומני ומזויף לזמר מצליח ובשימוש הבלתי פוסק בדימויים של ילדות ונערות באופן מיני בוטה.
העיתונות ש"ידיעות אחרונות" מייצג היא כזאת שמספקת פורנוגרפיה ביתית בערוצים משניים (הרי העיסוק האובססיבי והפרטני בפרשת גולן גם הוא בעל מאפיינים פורנוגרפיים), והטפה מוסרנית למה שהוא נורמטיבי, ראוי ומאחד בין "כולנו". היא מחפיצה נשים באופן שיטתי ויומיומי, ואחר-כך נזעקת ומזדעזעת מניצולן המחפיר של נערות מרקע חלש על-ידי זמר מצליח. זהו חלק מהדנ"א שלה, המפתח להצלחתה המסחרית.
בסופו של יום מי שמחזיק בגיליון צריך לבוא על סיפוקו, ובאותה נשימה – להרגיש שהוא חלק מקבוצה גדולה ולגיטימית המתבוננת בפרשה כמו זו של "הזמר המפורסם" מן הצד וממרחק של ביטחון. זהו אותו "אנחנו" דמיוני. המלך שסרח מורחק מיידית מהקבוצה וכבר אינו חלק לגיטימי ממנה. ואכן, שכניק לא זנח שום מרכיב במאמר. הוא חתם אותו במלים: "גולן קיבל עכשיו את הסטירה של חייו. מהזמר הלאומי הוא הפך לחשוד הלאומי. הוא צריך להתעורר. גם אנחנו".
* * *
מאמר זה מתפרסם במסגרת הפרויקט "סריקת מערכות". חלקו הראשון של הפרויקט מוקדש לעיתון "ידיעות אחרונות"