ביל קלר, לשעבר עורך ה"ניו-יורק טיימס" וכיום בעל טור בעיתון, הזמין בסוף החודש שעבר את גלן גרינוולד, עיתונאי עצמאי ומי שחשף השנה מעל דפי ה"גרדיאן" את פרשת הריגול ההמוני של ה-NSA, לנהל עימו דיון פומבי ופתוח בסוגיות שונות הנוגעות לעתיד המקצוע.

קלר יזם את המהלך בעקבות הדיווח על גיוסו של גרינוולד למיזם עיתונות חדש ומסקרן במימון מייסד eBay, המיליארדר פייר אומידיאר. ההבטחה לגוף תקשורת עצמאי ובלתי תלוי עם כיסים עמוקים, בשילוב עם הרזומה של גרינוולד – משפטן בהכשרתו, רדיקל בדעותיו ואקטיביסט בנשמתו – העניקו לחליפת המכתבים את כותרתה: "האם גרינוולד הוא העתיד של החדשות?" (סקירה מאירת עיניים שלה אפשר לקרוא באתר "המקום").

קלר וגרינוולד מייצגים שתי גישות שונות למקצוע. הראשון, שיציין בקרוב 30 שנות עבודה ב"טיימס", כמה מהן כעורכו הראשי, הוא בשר מבשרה של עיתונות הזרם המרכזי האמריקאית. הוא חסיד של ההפרדה הקדושה בין דעה לידיעה, ומאמין בחובתו של כל כתב לדווח "על עובדות בלבד", ללא משוא פנים, תוך הקפדה על איזון וביקורת עצמית. בבחינת "ישפוט הקורא".

גרינוולד, לעומתו, גורס שהיומרה לאובייקטיביות היא מזויפת, משום שכל בחירה אנושית, כל שכן עיתונאית, נגזרת מהנחות מוצא סובייקטיביות. את שאיפתה המתמדת של העיתונות "לאזן" הוא מבקר בטענה שהפכה בפועל לכלי בשירות גורמים ממסדיים: היא מוסרת בידיהם את האפשרות להיחלץ מכל צרה באמצעות שקרים, שיוצגו תמיד כטענות לגיטימיות במסגרת הפרקטיקה העיתונאית הנלוזה הקרויה "מלחמת גרסאות". בתמצית, הוא מטיף לכתיבה "מתוך הפוזיציה", כתיבה מזוהה אידיאולוגית.

בדומה לעיתונות עצמה, שעליה נהוג לחשוב כאמצעי ולא מטרה, כך גם הדיון של קלר וגרינוולד מפרק את הפרקטיקה העיתונאית לרכיביה, אך כמעט שאינו דן בשאלת התכלית – מה כל אחד משני המכובדים שואף להשיג. לכאורה, שאלה זו נמצאת מחוץ לתחום הדיון, משום שהיא נוגעת לרצון הפוליטי הקונקרטי של כל צד בדיון, בעוד שהדיון עצמו נועד לנסח מסגרת מתודולוגית שתוכל לשרת עיתונאים מכל קצות הקשת. בפועל, הנטייה הפוליטית מובלעת ברבים מטיעוניהם של שני הצדדים, ובמקרים מסוימים אף מכוננת אותם.

האינטרס הלאומי והאינטרס הציבורי

אחת הסוגיות הבוערות בפרקטיקה העיתונאית האמריקאית בשנים האחרונות נוגעת לשאלה כיצד לנהוג במסמכים עם ערך ציבורי שעלולים לסכן את חייהם של מקורות מודיעיניים. גרינוולד (החתום על חשיפת מסמכי סנודן ב"גרדיאן") וקלר מנהלים דין ודברים אמוציונלי בנושא, רוויי משקעים שהותירה טראומת שיתוף הפעולה בין ג'וליאן אסאנג' לעיתונות המרכזית (ובכלל זה ה"ניו-יורק טיימס"), ובמרכזו ניצבת סוגיה עקרונית: איזה משקל יש להעניק לעמדת הממסד, ל"אינטרס הלאומי". שני הצדדים מסכימים שיש לו מקום, אך התוכן שכל אחד מהם יוצק לתוך המושג שונה בתכלית; המחשה נאה לקושי לנסח מסגרת מתודולוגית קשיחה.

בישראל אין כמובן שום טעם בוויכוח "מה מידת המשקל שיש להעניק לעמדת השלטון?". הצנזורה חסכה אותו. היא זו שמחליטה מה יתפרסם ומה לא, ואף עיתונאי אינו רשאי לפרש לעצמו את המונח "אינטרס לאומי". יתרה מכך: פרשת ענת קם הראתה שעיתונאים גם אינם רשאים להחזיק חומר רגיש שנוגע לאותו "אינטרס", אפילו אם כלל לא יפורסם. הנה, אם כן, תשובה אפשרית אחת לשאלה מדוע רוב הכתבים שמסקרים את מערכת הביטחון רואים עימה עין בעין: הופקע מהם הצורך לחשוב בצורה עצמאית.

יחד עם זאת, העיתונות הישראלית היא מקרה מבחן מעניין לבדוק דרכו כמה מהטענות של שני האמריקאים, ובעיקר את מודל גרינוולד לעיתונות אקטיביסטית. בישראל, דווקא בגלל הרפיסות של כתבי מערכת הביטחון, פרחה בשנים האחרונות תקשורת אלטרנטיבית שמבקשת להשלים את המידע החסר. היא מלקטת אותו באופן עצמאי, מארגוני זכויות אדם, מעדויות חיילים או מתושבי השטחים הפלסטיניים. שאלת קלר-גרינוולד – האם לכתוב מתוך העמדה הפוליטית – מעולם לא היתה באמת רלבנטית מבחינתה: רוב גופי התקשורת הללו מתגאים בהיצמדות לקוטב האקטיביסטי של הספקטרום מיום הקמתם.

גרינוולד, כפי שהדגים בחשיפת מסמכי סנודן, הוא עיתונאי הנלחם על עצם פרסום המידע, על חשיפתו לאור השמש. אבל מה קורה במקום שבו העוולות המשמעותיות כבר ברורות וידועות? במובן הזה, גרינוולד בהחלט יכול ללמוד דבר או שניים מהמקרה הישראלי – הוא עשוי לשמש עבורו מעין מכונת זמן שתציג עבורו עתיד אפשרי אחד מתוך שלל תסריטים הנכונים לזירה שבה הוא לוקח כיום חלק.

אין הכוונה שאתרים אקטיביסטיים הם המצאה ישראלית או שהם אינם קיימים כיום בארצות-הברית, אלא שבישראל הם ממלאים כבר זמן מה, באופן בלעדי כמעט, פונקציה שהתקשורת המרכזית חדלה מלמלא (למעט עיתון "הארץ"). כך – אם לציין שתי דוגמאות מייצגות – הבלוג המעולה "לא למות טיפש" שכותב עידן לנדו מדגים כיצד נבירה במקורות גלויים בלבד מצליחה לשרטט תמונת מציאות מהימנה ביותר לגבי הנעשה בשטחים, וגוף תקשורת עצמאי כמו האתר הישראלי דובר האנגלית "972+" מספק חומרים עיתונאיים בעלי ערך מהשטח עצמו.

אבל האם הפלטפורמות הללו באמת מקדמות אפשרות של שינוי? כשמדובר באתרים עם תפוצה מוגבלת, הקושי להשפיע מובן. אלא שניתן לחוש כיצד גם הדיווחים של עיתון "הארץ" מהשטחים הולכים ונעשים עם הזמן בלתי נראים. מספיק להיזכר בהקשר הזה בתהודה המינימלית בזמן פרסומו של תחקירו של אורי בלאו שהוליד לימים את "פרשת ענת קם". לישראלים שרוצים לחשוף את הנעשה בשטחים אין, כאמור, ממש ברירה. מיזם אמריקאי שעומד לקום בהשקעה ראשונית של רבע מיליארד דולר הוא מקרה אחר.

גרינוולד מנהל עם קלר ויכוח נוקב בסוגיות הקשורות לשאלה "איך הכותב כותב" – מזוהה אידיאולוגית או אובייקטיבי? בעל הטיה מוצהרת או ניטרלי? מאמץ טרמינולוגיה ממסדית או מונחים אלטרנטיביים? – אבל כלל אינו מתעכב על השאלה "כיצד הקורא קורא". באיזה אופן הדימוי של כלי התקשורת משנה את הקריאה בו? הרי המדיום הוא המסר וכל זה. בעיני דווקא זו השאלה החשובה.

קלר, יציר מוקדי הכוח הישנים, הוא זה שנותן עליה את הדעת. "אני סבור שהצורך בעיתונות נטולת פניות גדול מאי-פעם", הוא כותב, "משום שאנחנו חיים כיום בעולם של תקשורת מוטה אידיאולוגית, היכן שאזרחים יכולים ובונים לעצם תיבות תהודה המהדהדות אך ורק את האמונות הפרטיות שלהם".

גרינוולד עלול לגלות שהתעלמות מעובדה זו כמוה כוויתור על אפשרות אמיתית להשפיע. התהליך העיתונאי שבמסגרתו יפרסם את דיווחיו יתאפיין אולי בחופש עיתונאי גדול יותר, אך הם עצמם עלולים להפוך עם הזמן בלתי נראים. בד בבד, ייתכן שגם יגלה שהעיתונות המרכזית חדלה אט-אט לעסוק בנושאים הקשים, המעיקים עליה כלכלית, ומשאירה את הבמה בחפץ לב לגופי תקשורת מזוהים שזה ייעודם.