בשקט-בשקט מבקש שר התקשורת משה כחלון לייצר שינוי דרמטי בפיקוח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל. לפני כשבועיים פירסם משרד התקשורת תזכיר חוק המציע איחוד של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו עם המועצה לשידורי כבלים ולוויין כגוף פנים-ממשלתי בתוך משרד התקשורת. כחלון מצהיר כי בכוונתו להעביר את החוק בקריאה ראשונה עוד לפני יציאת הכנסת לפגרה. היום תובא הצעת החוק בפני ועדת השרים לחקיקה.
שר התקשורת משה כחלון (צילום ארכיון)
אין ספק שתחום השידורים בישראל מתאפיין בריבוי רשויות הסדרה וכפילויות מיותרות. עם זאת, הצעת החוק היא רעה ומבטאת מגמה מסוכנת של חיזוק השליטה הפוליטית בגוף הכלאיים החדש, ולכן גם בפיקוח על שוק השידורים המסחריים.
לפי תזכיר החוק, המועצה לשידורים מסחריים תמונה ישירות על-ידי הממשלה. יו"ר המועצה, שיהיה גם מנכ"ל הרשות, יהיה מינוי של שר התקשורת. היו"ר יכול להיות בעל ניסיון של עשור בתחום התקשורת ללא כל ניסיון ניהולי, כלומר להיות "עיתונאי חצר" נאמן. אמנם בהצעה נקבע כי תקציב הרשות החדשה ייקבע בחוק תקציב שנתי בסעיף תקציב נפרד, אבל קשה להניח שהשפעת האוצר על גוף הפיקוח לא תהיה אדירה.
בדברי ההסבר להצעת החוק כתוב שזכייניות הטלוויזיה יפסיקו לשלם דמי זיכיון ויחסכו עשרות מיליוני שקלים בשנה. אולי בשל כך נרשם שקט יחסי בגזרה. הנה מבזק לידיעת הזכייניות: תזכיר החוק מעניק לשר התקשורת סמכות לקבוע אגרות שנתיות שעל מורשה לשידורים לשלם בעד שידוריו. אכן, הכסף יועבר לאוצר המדינה ולא לרשות השנייה, אך מעבר לאחיזת העיניים, הפוליטיקאים מחזקים את שליטתם הישירה בגופי התקשורת בישראל.
מגמה מסוכנת דומה מסתמנת ביחס לחברות החדשות של זכייניות הטלוויזיה. כיום בעלי המניות של חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 הם הזכייניות (60%) והרשות השנייה (40%). הצעת החוק מבקשת להפוך את הזכייניות לבעלות המניות היחידות בחברות החדשות. הסיבה המקורית לחלוקת המניות היתה הרצון לשמור על מעורבות של הרגולטור כמייצג האינטרס הציבורי בגופים מסחריים המשדרים חדשות, ויש לזכור כי שתי חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 הן המקורות העיקריים לחדשות טלוויזיוניות בישראל.
המהלך המוצע מבטא מחד גיסא התפרקות מחובת ההגנה על השיח הציבורי בישראל, ומאידך גיסא הוא ידרוש מחברות החדשות להגיש את תקציבן השנתי לאישור מנכ"ל הרשות החדשה, שהוא, כבר אמרנו, מינוי פוליטי.
הפער בין הדמיון למציאות בולט מאוד בכל תכנון שוק התוכן בישראל, וכתוצאה ממנו נוצרים חוקי משחק רעים לדמוקרטיה ורעים לצרכני המדיה. די להיזכר במהלך הרגולטורי האחרון, המעבר לרשיונות, שנחל עד היום כישלון חרוץ. על רקע זה בולטת אי-בשלותו של התזכיר. נאמר בו כי "אין כרגע הערכה של עלות ההצעה לאוצר המדינה". הייתכן?
כמו כן לוקה התזכיר באי-בהירות ביחס לתפקידי הגוף החדש ומטרותיו. האם די באמירה סתמית שלפיה הגוף החדש יפעל לפי המטרות ה"אמורות בכל דין", בלי להתייחס לכך שמטרות הגופים המאוחדים ותפקידיהם שונים אלה מאלה? זוהי דוגמה מובהקת לחקיקה עצלנית שבג"ץ מתח עליה ביקורת ביחס לגופים מסדירים אחרים.
בלהיטותו לכנס תחת כנפיו את גופי הפיקוח, שכח שר התקשורת עוד עניין פעוט. בשנת 2012, השאלה של הפרדת תכנים מתשתיות היא במידה רבה לא רלבנטית. עידן ההתלכדות אינו עוד חזון רחוק, אלא מציאות קיימת. משרד התקשורת טרם הצליח לגבש תשובה, ולו ראשונית ומשכנעת, כיצד להתמודד עם מגרש המשחקים העקום שנוצר כתוצאה מקיומם של שירותים זהים שמהם מפוקחים ואחרים לא.
מוטב היה לשר התקשורת שיתמקד בעת הזאת בהגדרת גבולות הפיקוח באופן בהיר, בטרם ייצור רשות שתפקידיה ותחומי אחריותה אינם ברורים. האתגר הוא להגדיר את התחום או השירות שיש אינטרס ציבורי בהסדרתו. שאלת המבנה של הארגון שיעסוק בכך היא בעלת חשיבות מדרגה שנייה. התעלמות מסוגיה זו והתמקדות בהסדרת הערוצים הקיימים היא, בפשטות, התמודדות עם אתגרי העבר.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה