מזרח תיכון חדש

הכותרות הראשיות של העיתונים מוקדשות למאבק על התודעה סביב תוכנית הגרעין האיראנית. "סבא"א: איראן האטה את תוכנית הגרעין" ו"מאיטים בדרך לפצצה" הן הכותרות הראשיות של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות" (בהתאמה, אם מישהו חשב אחרת), המקדמים קו מערכתי המתנגד לתקיפה באיראן ולראש הממשלה בנימין נתניהו. לעומתם, הכותרות הראשיות של "מקור ראשון" ושל "ישראל היום", המזדהים, מסיבות שונות, עם גישתו הנצית של נתניהו לאיראן, הן (בהתאמה): "נכשל המאמץ הישראלי לגיוס הקונגרס נגד ויתורים לאיראן" ו"65% מהציבור: נגד ההסכם שמגבשת ארה"ב עם טהרן". הציבור הוא הציבור הישראלי (היהודי), שלא ברור איזו חשיבות יש לדעתו על הסכם שישראל כלל אינה צד לו. ההדגשה של החינמון את הדברים מחזקת את מי שמטיחים בנתניהו כי העיסוק בסוגיה האיראנית נועד, בסופו של דבר, לצורכי פנים דווקא.

הכותרת הראשית ב"מעריב" מוקדשת לשר האוצר דווקא ("לפיד: 'אשאר באוצר בשתי הקדנציות הבאות, עד 2020" היא ההצהרה השחצנית), אולם מתחת לה כותרת בנושא האיראני ("הבית-הלבן נגד נתניהו: 'דרישתו להקשחת התנאים עלולה להביא לכשלון המו"מ עם איראן'") והפניה למאמר בלתי שגרתי של אדם בלתי שגרתי, שהוא גם הבעלים והעורך הראשי של העיתון, שלמה בן-צבי, המפתח רעיונות שהציג בעבר:

שלמה בן-צבי, 12.5.13 (צילום: "העין השביעית")

"במקום להיגרר לדרך ללא מוצא, אולי הגענו לשעה שבה ראש הממשלה צריך לפנות לאפיקים אחרים. נתניהו צריך להנהיג תוכנית מדינית חדשה שתטרוף את הקלפים ותציג מפת דרכים חדשה למזרח התיכון – נקרא לה דוקטרינת 'צלם אלוקים'. דוקטרינה זו מבוססת על התפיסה שהאדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים, והוא לא יכול לחיות תחת איום מתמיד בהשמדה טוטלית. מעשית, הדוקטרינה מכריזה על המזרח התיכון כאזור מפורז מנשק גרעיני. מדינת ישראל תזמין את כל שכנינו באזור לקבל על עצמם לחיות ללא נשק גרעיני. אנחנו כמובן נסכים מצדנו לחשיפת תוכנית הגרעין שלנו ולפירוק היכולת הגרעינית ככל שנמצא בידינו.

"[...] ישראל תזמין את איראן ליטול חלק בדוקטרינת 'צלם אלוקים' ולהשתתף בשיחות האזוריות על פירוז מנשק גרעיני – שיתקיימו בין אם איראן תשתתף בהן ובין אם לא. אנו נחכה לאיראן 30 יום ולא יותר כדי שתשקול את הדברים. והיה אם לא יסכימו האיראנים – לא נכה במתקני הגרעין שלהם, אבל האדמה שעליה הם יושבים תרעד, ואותה יד המושטת לברית בין העמים תיסגר עליהם כאגרוף ותכה בהם".

יש שיפטרו את רעיונותיו של בן-צבי כנעים על הציר שבין הילדותי למטורף, ויש גם מי שלא יהיו מוכנים כלל להתייחס אליהם משום שבן-צבי הוא חובש כיפה, גר בהתנחלויות או בעל התנהלות עסקית מתעתעת. אולם עצם הצגתם בעיתון מביאה איתה משב רוח מרענן, ולו משום שכה נדיר בימינו למצוא בעלי השפעה – מראש הממשלה ועד למו"לים והעורכים של הטבלואידים שמקדמים אותו או נלחמים בו – שמוכנים להיחשף בפומבי ולהסתכן בכך שייתפסו כילדותיים או מטורפים. ואולם, היה ראוי שבן-צבי, דווקא בשל היותו המו"ל והבעלים, לא יפקיע את הנדל"ן היוקרתי שבפתח המוסף לשבת. בגזרה הזו יכול בן-צבי ללמוד מעמוס שוקן, שגם כך הוא נושא עיניים אל עיתונו במובנים רבים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר אל נוער אמריקאי, אתמול בירושלים (צילום: יונתן זינדל)

עם או בלי קשר, ניתן למצוא בעיתוני סוף-השבוע כותבים נוספים הסבורים כי יש טעם להסתכל על האזור במבט חדש. לפי חגי סגל, בטורו ב"מקור ראשון", ההתנהלות הפייסנית של ארה"ב מול איראן מובילה להידברות ענפה בין סעודה ומצרים לבין ישראל; "קואליציה מזרח-תיכונית חדשה קורמת עור וגידים. זה עדיין לא המזרח התיכון של שמעון פרס, אך לעת עתה מזרח תיכון בכיוון הנכון. משהו חדש בהחלט מתחיל".

ואילו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער היא רשמיו של הכתב אלדד בק מביקור עכשווי באיראן: "איראן, שאליה חזרתי כעת למשך שבועיים, השתנתה כמעט ללא היכר. ברגעים מסוימים היה לי קשה להאמין שמדובר באותה מדינה שבה ביקרתי רק לפני חמש שנים. [...] דברים רבים, שהיו עד לאחרונה אסורים ונעשו רק בחדרי חדרים, בחיק המשפחה או במסיבות אינטימיות – מפחד סוכני משטרת המוסר של שלטונות המהפכה – מבוצעים כעת לאור יום ולעיני כל", כמו אחיזת ידיים והשמעת מוזיקה בפומבי. "המבט הקודר ששרר בעיני אנשים שפגשתי כאן לפני חמש שנים פינה את מקומו למאור פנים", קובע בק. "האיראנים כמהים למגע עם העולם החיצון, במיוחד עם המערב. נמאס להם להיות מבודדים ומוחרמים. הם רוצים להיות ככל העמים. ללא משיחיות דתית. בלי תחושת שליחות מהפכנית עולמית".

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיינת חן קוטס-בר את אלמנתו של דרק רוט, שנרצח בינואר 1994 על-ידי שני נערים. לראיון מצורף גזיר עיתון, חלק משער "מעריב" ביום שאחרי הרצח, עם הכותרת הראשית "תלמידי תיכון בני-טובים רצחו הנהג 'בשביל הכיף'". בתחתית הדף כותרת שרק את ראשיתה ניתן לראות: "חשיפה: הטיל שאיראן רוצה נגד ישראל".

מסורות אינטלקטואליות

כותרת גליון "מרקר ויק" היא בפשטות "הגורו הכלכלי החדש של נתניהו". לפי אשר שכטר, "לואיג'י זינגלס, מהכלכלנים המובילים בארה"ב, ברח מהשחיתות באיטליה – רק כדי לגלות שארה"ב מתחילה להידמות למולדת שעזב. בשנים האחרונות הוא נלחם בהטבות לחברות הגדולות ומנסה להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים. את בנימין נתניהו הוא כבר שיכנע".

"לראש הממשלה בנימין נתניהו יש תנ"ך כלכלי חדש", פותח שכטר את הכתבה. "למרבה ההפתעה, מדובר בספר חדש יחסית: 'קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי' (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity), רב-המכר של הכלכלן האיטלקי-אמריקאי לואיג'י זינגלס, שיצא לאור בסוף 2012. במפגש סגור שנערך באחרונה הצביע נתניהו על הספר, שהובא ממיטתו, ואמר: 'אתם רואים את הבחור הזה? אני איתו'".

"ההבחנות הישנות בין שמאל לימין הן עבשות. הקיטוב המדומה בין אנשים שתומכים באיגודים לאנשים שתומכים בעסקים הוא מזויף. אין יותר ימין ושמאל. יש רק שני צדדים: פרו-עסקים או פרו-אנשים", מצטט שכטר את זינגלס. "אני כלכלן שוק חופשי, כן. אני לא סומך על המערכת הפוליטית שתחליף את יכולת הבחירה של בני-האדם. במובן הזה אני שייך למסורת האינטלקטואלית של רייגן. אני רוצה שאנשים יהיו חופשיים ככל שניתן. מצד שני, אני מזהה שהשוק החופשי הוא יצירה של בני-אדם, ולא תופעת טבע.

"[...] השיח הפוליטי מתחלק כיום בין אלה שאומרים שלא צריך להתערב בכלל בכלכלה ואלה שאומרים שצריך להתערב באופן מסיבי משום שהם לא סומכים על השוק שבכלל יתפקד. אני אומר: אם התנאים נכונים, השוק יכול לתפקד. אבל לעתים קרובות התנאים לא נכונים, ונוצר מצב שבו יש יותר מדי מונופולים, יותר מדי כוח פוליטי, יותר מדי שחיתות. בהינתן המצב הזה, לומר שעלינו לא לעשות כלום ולתת לשוק לפתור הכל זה פשע. זה לא שוק, זה ג'ונגל. באופן אישי, אני רואה מעט מאוד מהמצב הנוכחי שהייתי רוצה לשמר".

קול המוזיקה

אחרי מתי גולן, שביקר ב"גלובס" את זכייניות הטלוויזיה המסחרית הממשיכות להעסיק כ"שופטים" בתוכניות ריאליטי את הזמרים אייל גולן ומשה פרץ, על אף שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות מס, מצטרפת היום דפנה מאור ב"מרקר ויק": "התנועה לאיכות השלטון דרשה אתמול להדיח כמה ידוענים מתוכניות הטלוויזיה, בשל אישומי העלמת מס ועבירות אחרות נגדם. בדרנית שהורשעה בסחיטה באיומים וריצתה שישה חודשי עבודות שירות ממשיכה לפקוד את המרקע. לא חסרים אנשים שמקבלים במה ציבורית שמקדמת קריירה וחשבון בנק בשעה שהם חשודים/מועמדים לדין/מורשעים בדין. להדיחם יהיה רק צעד קטן לשיפור איכות החיים שלנו כצרכני מדיה".

זמרים החשודים בפלילים מגיעים גם לשערי "הארץ", "מעריב", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (בידיעת הפלילים שעל שער "מקור ראשון" מככב רב). ב"מעריב" וב"הארץ" הסיקור הקורקטי יותר, ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מדובר בחגיגה (אם כי נראה שבחינמון לא הפנימו את אופני השימוש בצהובון במשטחי צבע, והם מלווים את הכותרת הגדולה על השער בשליכטת כחול, ולא אדום כמו אצל המתחרה הוותיק יותר).

"פרשת הזמרים: חשד להפעלת רשת סרסרות בקטינות", נכתב בהפניה לא מאוד בולטת על שער "הארץ". "המשטרה חוקרת חשד לסרסרות בקטינות בתל-אביב. על-פי החשד, הנערות נהגו לקיים יחסי מין עם בוגרים ובתמורה לקבל מהם מתנות – ככל הנראה תכשיטים, בגדים וכסף לבילויים ולחופשות. לפי החשד, איש יחסי-ציבור שהכירו הבנות נהג להביא אותן למסיבות כדי להפגיש אותן עם גברים. בפרשה מעורבים בין שבעה לעשרה גברים וכשש או שבע נערות בגילים 15 עד 17. הגברים חשודים שקיימו יחסי מין עם הקטינות באופן קבוע ולאורך זמן ממושך", כותב יניב קובוביץ.

לפי כתב הפלילים של "הארץ", "ארבע מהנערות מסרו אתמול את עדותן ביחידה המרכזית של מחוז תל-אביב. חוקרי היחידה המרכזית מעריכים כי בידיהם ראיות שיובילו להגשת כתבי אישום חמורים. צו איסור פרסום מוטל על מרבית פרטי הפרשה, אולם, בין היתר, נחשף שלשום כי חלק מהנערות נהגו לקיים יחסי מין עם שני זמרים ידועים".

ב"מעריב" הכותרת על השער ממוקמת בתחתית העמוד, אולם היא ממקדת את הסיקור בזמר, לכאורה אחד החשודים בפרשה. "פרשת הזמר והקטינה: שבעה גברים חשודים בקיום יחסי מין עם נערות", לשון הכותרת, ומצורף אליה תצלום שנלקח, מן הסתם בלא רשות, מחשבון האינסטגרם של אחד הזמרים, שבו הוא נראה, לכאורה וללא שיובהר אם הטענה אומתה, עם "הקטינה". פני שניהם מטושטשים. הידיעה עצמה, של יונתן הללי, ממוקמת בעמ' 10 של העיתון והיא קצרה יחסית, אם בשל קו עריכתי לא צהבהב ואם בשל העדרו של כתב פלילים קבוע ומנוסה.

חלק מפלג גופו העליון של זמר שהמשטרה בודקת את מעורבותו בפרשת סרסרות בקטינות, בדרכו להופעה אתמול בתל-אביב (צילום: גדעון מרקוביץ)

ב"ישראל היום" המסגור אינו של פרשה פלילית-מינית, וגם לא של הסתבכות של ידוען, אלא מחווה פרובינציאלית לעיתונות שנות ה-50 – הווה אומר, הזדמנות לקשור יחדיו יצירה, מתירנות ופשיעה, לחטוף בהן הצצה מלוכלכת ולהוקיע אותן כחבילה אחת. "מאחורי הקלעים של הזוהר", נכתב בכותרת על השער, "כך אירגנו מסיבות סקס וסמים". העיתון השמרני מקדיש לפרשה את הכפולה הפותחת שלו, לא ברור בשם איזה עיקרון מנחה ("לזכור שאנחנו ישראלים"?). גם את הסיקור ב"ישראל היום" מובילות תמונות מפוקסלות בגודל מגוחך, אולם מאחר שמדובר בעיתון שמרני, כזכור, הן אינן של נערות בנות 15 בביקיני, אלא של זמרים בגיל ההסכמה.

ערן סויסה, 20.11.11 (צילום: מתניה טאוסיג)

ערן סויסה, כתב הרכילות של העיתון, משתדרג היום לעמודים הפותחים, כאילו כדי להוכיח את עילת הסיקור הפלילי בטבלואיד. "מאחורי הקלעים של עולם הזוהר" ו"מין זמין: כך זה עובד" הן הכותרות לטורו, שבו הוא חושף את השיטה, כלומר "השיטות המקובלות של מין זמין". כרגיל, שמרנות ופחד וממין מגיעים שלובי זרועות עם שוביניזם וסקסיזם. "לא מעט מפורסמים מגיעים לסכנות, בעיקר כשמדובר בגרופיות", מסכם סויסה כשהוא מביא כדוגמה את "זוהר ארגוב, שסיים את חייו בתא מעצר לאחר שנעצר בחשד למעשה מגונה". כי כאלו הן נערות להוטות, סכנה פוטנציאלית לביצועם הסביל של מעשים מגונים.

"ידיעות", כרגיל, מנצח בגזרת העבודה העיתונאית הבסיסית של איסוף מידע חדש (הכוונה לא לטור הצדקני של רז שכניק, המזכיר לקוראים כי "בסוף כל נחיל של שמועות נמצאים הילדים של אותו זמר", שנקרא כצעד ראשון במסע לראיון הבלעדי שאחרי הסרת הצו). דני ספקטור, שכניק, אדוה כהן ויורם ירקוני מביאים הודאה של "מקורבי הזמר" כי קיים יחסי מין עם הנערה ("נראתה לו בת 20 ולא אמרה שום דבר אחר") וכותבים כי "קרוב המשפחה" שסירסר עבורו לכאורה בנערות הוא אביו ("במקרים אחרים הסקס היה ספונטני"). למראה היכולות העיתונאיות שמפגינים ב"ידיעות אחרונות" כל אימת שפורץ הסקנדל הרכילותי התורן, גובר הצער על הימנעותם מלטפל בשערוריות האמיתיות של החברה הישראלית.

בסביבתו של הזמר

"'לכל מעריצי שאוהבים אותי: אני כותב לכם כרגע ממועדון בתל-אביב. הכל בסדר אצלי ברוך ה'. אני עובד, מופיע ומבלה, ומכין לכם מופע חורף שכולם תוכלו ליהנות ממנו. ובעזרת ה' נתראה רק בשמחות ובהופעות'. זו תגובתו היחידה של הזמר החשוד בקיום יחסי מין עם קטינות, לכאורה", כותבים אבי כהן וערן סויסה ב"ישראל היום". "הודעה זו נכתבה בעמוד הפייסבוק שלו שעות ספורות לאחר פרסום הפרשה. למרות זאת, אתמול במהלך היום הוא הסתגר במלון בתל-אביב, שם הוא מתגורר לאחרונה עד למעבר לדירה קבועה. רכבו הוחנה סמוך ליציאה מבית-המלון, ושם שהו צלמים שהמתינו ליציאתו. מעט לפני 23:00 הוא יצא וחייך לצלמים ונסע להופעה באירוע פרטי שהוזמן עוד קודם. כשעלה לבמה אמר הזמר: 'עברתי יום לא קל. בעזרת השם בקרוב הכל יהיה מאחורינו והמוזיקה מנצחת הכל!'. בסביבתו של הזמר השני ששמו עלה בחקירת הבנות הופתעו לשמוע את השמועות ומכחישים כל קשר לפרשה. 'לא היה ולא נברא', הצהיר בביטחון סוכנו של הזמר, שהוצף אתמול בעשרות טלפונים. 'אני לא יודע איך השם שלו נקשר לפרשה הזאת. הוא מכיר את הזמר ברמה של 'שלום, שלום', אבל הוא לא מבלה איתו ולא מסתובב איתו ובטח לא מקיים יחסי מין בסביבתו'".

עלילת דם

במדורו "הגנה מן הצדק" שבמוסף "צדק" של "מקור ראשון" כותב העורך יהודה יפרח על פסיקה בעניינו של השיח' ראאד סלאח, שזוכה מהסתה לגזענות. יפרח מביא חלקים מדברים שנשא המנהיג הרוחני המוסלמי סמוך לכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ובהם בין היתר האשמה כי היהודים השתמשו בדם ילדים לצרכים פולחניים. "בתום הנאום מעורר ההשראה החל הקהל המשולהב להתפרע וליידות אבנים לעבר כוחות המשטרה. שלושה שוטרי מג"ב נפצעו במהומות", ממשיך יפרח. ואולם, השופטת קיבלה את גרסת הסניגור אביגדור פלדמן, ולפיה סלאח התכוון בכלל למחות על הרג ילדים במסעות צלב.

אמא

במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מקדישים כמה מאמרים לדמותו של הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר-הרא"ה וראש מרכז ישיבות בני-עקיבא, שנפטר לאחרונה. "מעולם לא ביקש עוד, ומעולם לא אמר לא טעים", מצטט נכדו, ידידיה צוקרמן, דברים שאמרה סבתו, אשת הרב, ודברים שאמר הסב צוקרמן למשפחתו בשנה האחרונה לחייו: "מאז החתונה אני משתדל להתייחס לאשתי כמו דבר שבקדושה, ומשתדל שהיא תרגיש שבעיני היא דבר קדוש".

המוסף מקדיש גם כמה מאמרים ל-100 שנה להולדתו של הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי. ניר רצ'קובסקי כותב בקצרה על הביוגרפיה שלו: "קאמי גם אהב את אמו אהבת נפש, ודמותה השברירית, הנכפפת בהשלמה תחת קשיי החיים ומהלומות הגורל, מזדהרת באחד היפים שבספריו, הרומן האוטוביוגרפי 'אדם הראשון', שאותו לא הספיק לסיים. האהבה אליה הולידה גם את המשפט שצוטט לרוב, תוך שהוא מוצא מהקשרו ומעורר מחלוקת, שאמר קאמי בעיצומה של מלחמת אלג'יריה – 'בין הגנה על הצדק והגנה על אמי, אעדיף להגן על אמי'".

"מה אפשר לומר על משפחה שזה שלושה דורות מתאפיינת ביחסי משפחה מקולקלים ומעוותים?", פותח דב אלבוים את טורו במוסף "ערב שבת" של "מעריב" ("שבת" ו"ערב שבת" חולקים תכנים ועורך, אלחנן ניר), כשהוא מכוון לסיפור התנ"כי על שלושת האבות. "איך אפשר להבין שספר הספרים של עם ישראל בוחר לבנות לעם כל-כך משפחתי תמונת עולם כל-כך בעייתית על חיי המשפחה?".

חזרה בתשובה

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מגיש צור ארליך כתבה על זוג חוזרים בתשובה ש"נולדו לאמהות לא יהודיות והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות". אך חוזרים בתשובה מככבים היום לא רק בעיתון לציבור הדתי-לאומי.

חרדים המנסים לסכל בנייה באתר בבית-שמש בגלל "חילול קברים" מתעמתים עם כוחות משטרה, אתמול (צילום: יעקב לדרמן)

"כל התשובות נכונות" היא הכותרת הראשית של מוסף הבידור "7 לילות", המפנה את הקוראים לראיון עם נועה ירון-דיין, לשעבר מגישת טלוויזיה ("ככל שהשנים עוברות, החילונים מגדילים אותי: בהתחלה הייתי שדרנית, אחרי זה כוכבת רדיו, אחרי זה כוכבת טלוויזיה, אחרי זה אייקון תרבות") וכיום דתייה מקצועית ("מי שהוא טיפוס של במה הוא טיפוס של במה"). בן-זוגה של ירון-דיין, יובל דיין, "מדריך רוחני של חוזרים בתשובה", מתראיין במוסף "גלריה" של "הארץ" ("היו המון אנשים שננגעו באותה תקופה"). העילה למתקפת היחצ: סדרת טלוויזיה חדשה על-פי ספרה של ירון-דיין, העוסק בחזרה בתשובה של הזוג.

ובמדור "רשימת רבי-המכר" ב"7 לילות" ("אשכול נבו מטפס למקום השלישי עם 'המקווה האחרון בסיביר', ספרו החדש שבמרכזו חוזר בתשובה שחי בעיר הצדיקים") מזכירה צליל אברהם את סדרת הטלוויזיה "מקימי" וכותבת: "בהוצאת עם-עובד נערכים עם הדפסה נוספת של הספר כדי להגדיל את התפוצה בחנויות לקראת עליית הסדרה".

ענייני תקשורת

שער "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב", 15.11.13

"אנשים לא צריכים לשלם את האגרה", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "G" של "גלובס", המובילה לראיון עם חברי מליאת רשות השידור שהתפטרו במחאה על המצב השורר בה, בלהה כהנא, טלי איכנולד-דביר, יפעת זמיר ואורי ארבל-גנץ (ולא בן-גנץ). "הרשות עובדת עם משרדי עורכי-דין שיוצרים את הבעיות בגבייה שאנחנו מכירים מאינספור תלונות", "הביאו את ג' יפית להגן על שרה נתניהו. הכניסו אותה לשידור כאילו מדווחים שהפצצה האיראנית בדרך", "אוזלת היד הופכת לשותפות לפשע, על גבול הפלילי. רשות השידור חד-משמעית לא ניתנת לתיקון", "אי-אפשר לקנות את הרפורמה בשקרים, בשחיתויות, במניפולציות וברמיסת בית-המשפט" הם הציטוטים שנבחרו לשער (שחר סמוחה).

כדאי לקרוא את הכתבה, את התיאורים החריפים וההאשמות החמורות כלפי ההנהלה (היו"ר אמיר גילת, המנכ"ל יוני בן-מנחם ו"העוזר הבכיר" זליג רבינוביץ') וכלפי מה שנראה כהתערבות בוטה וחסרת בושה של לשכת ראש הממשלה בשידורים, ולחכות ליום שבו התמונה המלאה תיחשף לציבור.

ב"מוספשבת" של "מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד את טורו, העוסק לרוב בענייני תקשורת, לעיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע. "אפשר לעסוק נקודתית, בכל פעם מחדש, בהבל הפה השוביניסטי התורן שמנפק נחום ברנע. אפשר להיפגש כאן אחת לכמה חודשים כדי להעיר ל'ידיעות אחרונות' שלא מציב לו גבולות. אפשר לתהות מה מביא איש בעל חזות רצינית להידרדר למקומות נמוכים, דוגמת זה שאליו הידרדר בשבוע שעבר, כשכינה את ראשת האופוזיציה שלי 'יחימו-ביץ''. [...] לפיכך, נדמה לי שכדאי לבדוק את סוגיית ברנע פעם אחת ברצינות. כי מי שעוקב אחרי האיש לאורך שנים יודע שהוא מפלרטט עם המחוזות הללו כל הזמן. משהו אצלו בראש, ככל שמדובר בענייני נשים בכלל או מין בפרט, לא פתור עד הסוף".

קרן צוריאל-הררי אתמול במוסף "כלכליסט" ("מכירת ספרים אלקטרוניים באמזון נהפכה ללהיט חם בקרב ישראלים") וטלי חרותי-סובר אתמול בבלוג שלה באתר "הארץ" ("איך הפכה אמזון למזבלה של העולם") נפגשו, ככל הנראה, עם אותו יזם ומספקות לקוראים שתי זוויות שונות על עסקי ההתעשרות המהירה באמזון, כן או לא.

תחת הכותרת "גילוי נאות" כותב חגי סגל בסוף טורו במוסף "דיוקן" ב"מקור ראשון": "עם שובי מכנס אילת לעיתונות 2013 אני שוקל ברצינות הסבה מקצועית. נציגי השמאל הפוליטי והתקשורתי טענו שם בלהט, שוב ושוב, שחוץ מ'הארץ' התקשורת כולה ימנית ופטריוטית עד אימה (לא רק 'מקור ראשון' ו'ישראל היום', כולם). אם הם אכן צודקים, אז אולי אין עוד צורך בשירותים שלי". ואני חשבתי שהשירות שסגל מספק הוא עיתונאות.

ערב באילת (צילום: נתי שוחט)

"אף אחד לא הופתע מכך שגם השנה לא נכחו בקהל עיתונאים בכנס אילת של אגודת העיתונאים בתל-אביב", כותב נתי טוקר במדור הוויצים שבפתח "מרקר ויק", מתחת לתמונת פניו רבי-ההבעה של מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא. "האירוע נהפך כבר מזמן למפגש חברתי של מו"לים, עורכים ראשיים והסלבס של הטלוויזיה והרדיו, לצד שרים, רגולטורים ואנשי יחסי-ציבור [...] אבל היו מי שכן הופתעו מניצול הכנס על-ידי מארגניו. האגודה מנהלת קרב מאסף נגד ארגון העיתונאים של ההסתדרות, שהקים ועדי עובדים בשורת כלי תקשורת. בקרב על הייצוג ב'ידיעות אחרונות' מנהלת האגודה גם קרב משפטי נגד ארגון העיתונאים. זה לא הפריע למנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא והיו"ר רותם אברוצקי לתקוף בכנס בחריפות את ארגון העיתונאים. אלה הם פני התקשורת: העיתונאים נאנקים בתל-אביב, הבוסים חוגגים באילת – והעסקנים מתקוטטים על חשבון כולם".

הערה: כנס העיתונות באילת של אגודת העיתונאים תל-אביב לא הפך נטול עיתונאים, הוא היה כך מיומו הראשון.

"בישראל עסוקים חלק מכלי התקשורת בחגיגת הזיכוי של שר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת לאחר שהמשטרה והפרקליטות תפסו מיליוני דולרים בחשבונות הבנק של בתו מיכל (בת 20 במועד קבלת הכסף) ושל נהגו איגור, שמאז נעלמו עקבותיו בערבות רוסיה או במזרח אירופה", כותב גיא רולניק ב"מרקר ויק" אחרי שהוא מתאר את העיסוק העיתונאי הנרחב בארה"ב בתוכנית "בנים ובנות" של בנק אמריקאי להעסקת קרוביהם של בכירי ממשל סינים. "[...] מרטין שלאף פתח תוכנית 'בנים ובנות' לפוליטיקאי ישראל הרבה לפני ג'יי.פי מורגן צ'ייס. במסגרת התוכנית הועברו מיליוני דולרים לבנים, לבנות ולמקורבים של פוליטיקאים בכירים, אבל רוב העיתונות ממשיכה לגמד את חומרת הראיות ונמנעת מלשאול שוב ושוב את הילדים המוכשרים אילו שירותים הם נתנו שזיכו אותם בסכומי עתק שרוב אזרחי ישראל לא יקבלו גם אם יעבדו 120 שנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה".

עוד כותב רולניק כי "רוב הציבור סבור שהתעלמות העיתונות נובעת משיקולים אידיאולוגיים של ימין ושמאל. מכרו לו סיפור שההגנה על אריאל שרון בפרשיות השחיתות החמורות שלו ושל ילדיו היתה 'אִתרוג' שלו בגלל ההתנתקות ונכונותו לעשות פשרות מדיניות. זאת אגדה, כמובן. האנשים שאיתרגו את שרון מאתרגים את ליברמן הימני משום שלא מדובר כאן בעניין הקשור לשטחים, לכיבוש או לשלום, אלא במשהו עמוק הרבה יותר: סימביוזה מוחלטת בין פוליטיקאים, עיתונאים בכירים, בעלי עיתונים וטייקונים. לכולם יש אינטרס משותף אחד: ליצור מסך עשן אדיר של ימין ושמאל, כיבוש ופינוי, מלחמה ושלום – ובינתיים לשדוד את משלמי המסים, הצרכנים והפנסיונרים באמצעות עבירות הפרת האמונים שבית-המשפט והפרקליטות נכשלים שוב ושוב במניעתן, הן ברמת ראשי ממשלות ושרים והן ברמה הנמוכה של מאות פרשיות פליליות ברשויות מקומיות, במונופולים ובגופים ציבוריים".

עוד ב"מרקר ויק": טוקר כותב על המשבר בערוץ 10 תחת הכותרת "קרב הטייקונים של ערוץ 10". "ארנון מילצ'ן, שהזרים עשרות מיליוני דולרים לערוץ 10 המפסיד, טוען שרון לאודר התחייב לכסות כל הפסד שלו. לאודר, מצדו, מסרב בתוקף להזרים כסף לכיסו של מילצ'ן – וטוען שלא היתה כל התחייבות. השניים לא נפגשו כבר ארבע שנים. מי יציל את ערוץ 10 ממלחמות האגו של המיליארדרים שלו?", שואלת כותרת המשנה.

"מפתיע שבטלוויזיה הישראלית המתוסרטת, מלבד 'שביתה' המניפסטי של רני בלייר ו'30 שקל לשעה' קורע הלב של יוסי מדמוני ודוד אופק, אין ייצוג לחלק כל-כך משמעותי בחיינו: כסף ועבודה", כותבת ליאת אלקיים בטור הטלוויזיה שלה במוסף "גלריה" של "הארץ". "בעיות עם מינוס? זה לא לדרמה. זה לאלון גל בלבד. בימים שאפילו בטלוויזיה האמריקאית האסקפיסטית לכאורה, העוני הוא כבר חדשות ישנות ('מצויד', 'מרוששות', וכמובן 'שובר שורות'), ואף על-פי שהמחאה החברתית כבר הגיעה לקולנוע הישראלי, עם 'השוטר' של נדב לפיד ו'הנוער' של תום שובל, הטלוויזיה הישראלית עדיין מתעקשת להצביע אסקפיזם או חדשות בלבד".

המוסף "מעריב לילדים" נערך על-ידי הלל גולדבלום, אחיו של המו"ל והעורך הראשי שלמה בן-צבי, תושב אפרת. דבר העורך מוקדש היום ל"תקווה מאפרת", שבנתה דגם לגו של היישוב. הכתבה עצמה נפרשת על פני שלושה עמודים. מוצגות בהם יצירות אחרות של היוצרת, ובהן "משתה אחשוורוש", "בית-המקדש", "הגדה של פסח", דגם של בית-כנסת והמחשה בדמויות לגו של תור הנשים לפני ההרמון של המלך אחשוורוש. "תקווה עסוקה עכשיו בהכנת שלושים יצירות הקשורות לשלושים שנות קיומה של אפרת. בינתיים היא בנתה 24 דגמים – כך שידה עוד נטויה...", מבשרת לאה קפלן, החתומה על הכתבה.

"גיל 19. מו"ל 'ידיעות אחרונות', נח מוזס, מאתר אותי באקראי בהפסקה בתיאטרון הבימה, מחליט שאני עיתונאית ומציע לי עבודה ב'לאשה'. הראיון הראשון שלי הוא עם הזמרת חנה אהרוני, ואני חוזרת ממנו עם כותרות. פרצתי", פותחת ברוריה אבידן-בריר את טורה במוסף "סגנון" של "מעריב", ובהמשך היא כותבת: "2015. עתיד העיתונות המודפסת מעורפל. כמו שחקן מזדקן שחולם למות במגפיו על הבמה, גם לי יש חלום קטן. למות בעקבי שעה לאחר ששלחתי את הטור האחרון".