ואם לא די בכך

סוגיית הגרעין האיראני ויחסי ישראל-ארה"ב נמצאים היום במוקד סדר היום של העיתונים, המדווחים על ההסכם המתגבש בין איראן למדינות המערב ועל התגובה הישראלית. "ארה"ב: החרפת הסנקציות תביא את איראן למירוץ לפיתוח נשק גרעיני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המובילה לדיווח של אלי ברדנשטיין ודוד שאין. "בוושינגטון מנסים להרגיע וטוענים שהצעת הפשרה לאיראן כוללת הקלות צנועות שלא ימוטטו את משטר הסנקציות. אמש: סגן שר התעשייה האיראני חוסל בלב טהרן", נכתב בכותרת המשנה. גם הכותרת על שער "הארץ" מתמקדת בנקודת המבט האמריקאית: "ארה"ב: נדרוש להקפיא את הקמת הכור באראק".

כותרת כפולת העמודים הפותחת של "מעריב" מתמקדת בזווית הישראלית, ולפיה "נתניהו מאבד אמון באובמה". כותרת המשנה לידיעה הראשית מפרטת בנוגע לעימות העומד בבסיס הדיווחים היום: "האירועים בז'נבה וחילופי הדברים הקשים בין ראש הממשלה למזכיר המדינה המחישו עד כמה עמוקה התהום בין הציפיות בישראל לעמדות האמריקאיות. קרי ציין כי נתניהו לא באמת מכיר את פרטי ההסכם המתרקם, אבל ראש הממשלה כבר לא מאמין. 'אני מעודכן בפרטים', הבהיר, 'זו עסקה רעה ומסוכנת'".

הכותרת מסתיימת במלים "ואם לא די בכך, האפשרות לפעולה צבאית הולכת ומתרחקת, גם מכיוון ארה"ב וגם מכיוון ישראל", ורוחה נמשכת במאמר של אורי אליצור במדור הדעות של העיתון (המתפרסם גם כמאמר המערכת של "מקור ראשון"), ולפיו "ההבטחה האמריקאית לעמוד מאחורי ישראל התגלתה כחלולה, והממשל סירס את האופציה הצבאית. סייעו לכך כמה ישראל טובים". אליצור מקדיש חלק ניכר מהטור לאותם ישראלים, ו"בהם אנשי ביטחון בכירים, עיתונאים רבי השפעה וגם פוליטיקאים", אך נמנע מלכנותם "משתפי-פעולה" או "יהודונים", מעדיף את גישת "תינוק שנשבה" ומייחל לכך שיבינו כי "השתמשו בכם והפעילו אתכם נגד האינטרסים של ישראל".

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הדיווח, כמובן, אמוציונלי הרבה יותר, מוטה על-פי האינטרסים של כל אחד מהעיתונים ומתמקד בעימות שבין התפיסה הישראלית והאמריקאית. כמובן, את העיתונים לא מעניינות תפיסות עולם, אלא מאבקים פרסונליים, משום שהם חומר גלם עבור צהובונים ויותר מכך משום שהפרסונה המעורבת במאבק בנוגע לסוגיה האיראנית עומדת במוקד המאבק המסחרי והאישי בין שני העיתונים.

כך ב"ידיעות אחרונות" התנהגותו של נתניהו ממוסגרת כ"משחק מלים" (כותרת כפולת העמודים הפותחת) ומריבה מיותרת ("מחיר המריבות המיותרות", כותרת טור הפרשנות של אלון פנקס בכפולה הפותחת), ואילו ב"ישראל היום" מדובר בקרב שבו נתניהו מגן בגופו על האומה: "רה"מ: לא במשמרת שלי" היא הכותרת הפתטית של הכפולה הפותחת, המעידה כי לפחות בנוגע למטען התרבותי שלו, עורך העיתון עמוס רגב דווקא קרוב מאוד לאמריקאים.

בטור פרשנות המתפרש על פני רוב עמ' 3 קורא רגב (שוב, כפי שהוא דואג להדגיש באומר ובתמונה) לתקיפה באיראן ומסגיר (בשמחה ובששון) את תפיסת העריכה שלו: "הכל תלוי ברצון, בנחישות, במנהיגות, ובעיקר בשכנוע הפנימי שהמאכלת אכן מונחת על צווארנו, שאין ברירה", הוא כותב. ב"משאל העם" המלווה את המאמר יש רוב מוחץ לסבורים כי על ישראל "לפעול לבדה". אמנם, המשאל כולל רק חמישה נשאלים, כולם, ניתן להניח, ישראלים טובים.

"אחרי סוף-שבוע של התפרצויות זעם לא ממש נשלטות, שבו אמריקה מכרה אותנו בנזיד עדשים, נשיאה הפך לצ'מברליין בריבוע, שר החוץ שלה הוגדר כמעט רשמית כאויב האומה, וצרפת, מי היה מאמין, נבחרה ליקירת הקהל – הגיע הזמן להשמעת צפירת הרגעה. כך סבור אולי גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהמשיך אתמול (ראשון) לבקר בחריפות את המגעים האמריקאיים עם איראן, אבל לפחות התגבר על הג'ננה שהפגין ביום שישי כשחש, לדברי מקורביו, כיצד הסכין האמריקאית ננעצת בגבו", כותב ב"הארץ" חמי שלו, שלפני שעבר לדווח מארה"ב עבור "הארץ" היה המשנה לעורך "ישראל היום".

"עוצמתו של מופע האימים שנתן ביבי, שלווה בהסתערות רבתי של רוב הפוליטיקאים וחלק ניכר מהתקשורת בישראל, הדהימה את הממשל והפתיעה לא מעטים גם בקרב מבקריו. איש איננו מתפלא על כך שישראל תתנגד להסכם שהיא איננה מאמינה בו, אך לפתע היה נדמה שבירושלים לא מהססים לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה ולמלאה מחדש בדם הרע שאיפיין את היחסים בין אובמה לנתניהו לפני שהנשיא ערך את ביקור החנופה שלו בישראל, וכשראש הממשלה עדיין נתפס כמי שמנסה לסייע ליריבו, מיט רומני, לזכות בבחירות.

"צריך לקוות שבניגוד לאז, נתניהו איננו טועה לגבי יחסי הכוחות האמיתיים השוררים בבירה האמריקאית ואיננו נסחף אחר הערכות מצב של מקורבים שנטיות לבם עלולות לטשטש את מראה עיניהם. הציבור האמריקאי אמנם איננו בוטח באיראן, גם אחרי מתקפת החיוכים של הנשיא חסן רוחאני, אבל בסופו של דבר, כמו בסוריה, הוא יעדיף הסדר מפוקפק עם האייתוללות על פני מלחמה טובה נגדם. מדובר אולי במציאות עגומה, אך היא היחידה הקיימת".

"במערב כבר רבים על העסקאות באיראן שאחרי ביטול הסנקציות", נכתב בכותרת דיווח של גדעון קוץ בעמ' 4 של  "מעריב".

לזכור שאנחנו ישראלים

"אומדן ההרוגים בסופה בפיליפינים עלה ל-10,000; דרכי גישה לאזור נחסמו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המבוססת על דיווח מתורגם של סוכנות הידיעות רויטרס. כותרות על אסון הטבע בליווי תמונות מופיעות גם בשערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". "הגיהנום שאחרי הסערה" היא הכותרת על שער "ידיעות", המלווה בתיאור קצר של סבלם העצום של המקומיים. בכותרת על שער "מעריב" נכתב: "אחרי הטייפון: משלחות סיוע הומניטריות יצאו לאזורי האסון בפיליפינים".

על שער "ישראל היום", מתחת לכותרות השונות העוסקות בגרעין האיראני, מופיעות כותרות על התערבות של הפשע המאורגן בבחירות בנתיבות, "חשיפה" ולפיה איצטדיון ספורט חדש בחיפה לא ייפתח כמתוכנן, אחרי ש"הושקעו יותר מחצי מיליארד שקל", והכותרת "הפתעה: מי זכתה במקום הראשון במצעד הסופגניות?". ההפניה לדיווח על אסון הטבע שגבה את חייהם של 10,000 גויים נדפסת בקצה שורת ההפניות הזעירות שמתחת ללוגו. לשונה: "סופת הענק בפיליפינים: אבד הקשר עם שמונה ישראלים".

התשובה

בשער האחורי של "גלריה", מוסף "הארץ", נכתב על עבודתו של האמן אברהם אילת והיצירה "אנפיה" שיצר בשנה שבה חלה בסרטן שבעקבותיו נותר "נטול יכולת לתקשר באמצעות דיבור". "אנפיה", מסביר הכותב האלמוני, "הוא שמה של הפרעה מנטלית שסימניה הם חוסר יכולת מוחלט לתקשר עם הסביבה באמצעות שפה". הוא מצטט דברים שכתב אילת באתר אינטרנט המציע תמיכה לנפגעי סרטן הגרון והלוע: "לפעמים שואלים אותי, כשאחת מעבודות האמנות שלי נראית קשה או מטרידה, אם היא נוצרה אחרי הסרטן ואיך היא הושפעה מהחוויה. התשובה היא ברוב המקרים לא. אין קשר בין הדברים".

החשבון של היו"ר

"האם טבע תרשום עד מחר צ'ק לפקודת המדינה בסך 2.1 מיליארד שקל?", שואלת הכותרת הראשית של "גלובס". ב"גלובס על הבוקר" שונתה הכותרת הראשית: במקום "עד מחר" נכתב "היום", ובמקום "צ'ק" נכתב "המחאה". "הדו"חות של טבע מלמדים: רווחיה הכלואים עומדים על כ-15.14 מיליארד דולר (כ-53.5 מיליארד שקל), וטבע היתה אמורה לשלם עליהם מס של 2.13 מיליארד דולר (כ-7.5 מיליארד שקל), אבל בזכות החוק לרווחים הכלואים היא היתה אמורה לשלם 700 מיליון דולר בלבד (כ-2.5 מיליארד שקל), ובינתיים שילמה 336 מיליון שקל בלבד", מבארת כותרת המשנה את השאלה.

תשובה לשאלה עדיין אין (ב"גלובס על הבוקר" מדווחים כי כיל "מיצמצה ראשונה" ותשלם 380 מיליון שקל, וכעת "עובר הלחץ לטבע ולצ'ק-פוינט". החוב של טבע גדול בערך פי עשרה מזה של צ'ק-פוינט), אולם גם הכלכלונים האחרים מעלים את מועד תפוגת אפשרות התשלום של טבע לראש שמחתם. יוצא דופן הוא "דה-מרקר", שהכותרת הראשית שלו מוקדשת לנתונים שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמהם מסיק העיתון כי "הנהגים הישראלים נוסעים פחות – בגלל הזינוק במחירי הדלק" (דניאל שמיל). הכותרת מובילה לידיעה לא ארוכה המופיעה בעמ' 6. הסיקור של "דה-מרקר" את סוגיית הרווחים הכלואים, הנפרש על פני הכפולה הפותחת, מתמקד בכיל ומציע כמה פריטי מידע מעניינים, אך בניגוד לסיקור הסוגיה בעבר, אינו מציג אמירה מגובשת או קו עריכתי מובהק (למעט הציטוט הבלתי נמנע של זהבה גלאון).

בשער "ממון" מעמעמים את החלק של טבע או של כיל בתוך החברות במשק שהחוק רלבנטי עבורן, ומגישים דיווח מאופק והבנה ללבם של נבחרי ונציגי הציבור האחראים לגביית מסים מתאגידים מסחריים. "היום בחצות מסתיים מבצע הרווחים הכלואים של רשות המסים. בינתיים נגבו רק 1.4 מיליארד מהחברות במשק – פחות ממחצית מהתחזית. בכיר באוצר: 'עושים מאמצים עילאיים'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות" (הכותרת הראשית, הממלאת את צו המסורת האנאלפביתית של המוסף והעיתון, היא "23:59"). ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", בוחרים להקשות על אותם נציגים בדיווח דעתני על הסוגיה: "כלואים בקונספציה" היא הכותרת הראשית של העיתון. "באוצר עוד ממתינים להחלטה של טבע שעשויה 'להציל' את החוק ולהזניק את הגבייה ליעד של 3 מיליארד שקל, אבל ההמתנה הדרוכה רק מדגישה את הגישה השגויה ואת הטיפול המהוסס של המדינה ברווחי העתק של חברות הענק".

"ברוך שפטרנו: פוקע תוקפו של 'חוק הרווחים הכלואים'", נכתב בכותרת הגג, שמחבריה מאמינים כנראה כי בטבע לא יספקו את הסחורה המצופה באוצר. תמונתו של שר האוצר יאיר לפיד מלווה את הכותרות על שער "כלכליסט", ומוסתרת בחלקה על-ידי תמצית טור הפרשנות של נעמה סיקולר, ראש מערכת החדשות של העיתון. "מדוע בטבע ודומותיה לא מיהרו לבצע שחרור מסיבי של רווחים כלואים? כי בחברות מאמינים שגם לאחר תום הוראת השעה, הסיכוי שרשות המסים תפתח נגדן בהליכים לשחרור הרווחים הללו נמוך", כותבת סיקולר את ההסבר המקומם אך הנראה כבלתי נמנע למציאות שעוד לא קרתה.

"נולדו כתמריץ ומוציאים לרשות המסים את המיץ" היא כותרת הסקירה של תולדות החוק ב"כלכליסט" (דוד רפאלי). עו"ד זיו שרון, המוגדר "מעורכי-הדין הבולטים בתחום המס בישראל", אומר כשהוא נשאל לדעתו על הביקורת על החוק: "זאת חוכמה בדיעבד, כי כשחוקקו את החוק רצו להתמודד עם העובדה שהשקעות ברחו לאירלנד, ניסו להיות אטרקטיביים. אחרי שזה הצליח – לבוא ולומר שהמסים שלא שולמו בינתיים פגעו באחרים זה לא נכון. אילולא היה החוק, יכול להיות שלא היו הרווחים האלה ולא היה המס. יתרה מכך, עצם העובדה שנגבה יחסית מעט מעידה על כך שרשויות המס לא מכרו את אוצר המדינה בפרוטות, אלא שהצעת החוק הזאת היתה סבירה. זאת לא היתה מכירת חיסול, כי במכירת חיסול כולם מצטרפים".

גם ב"גלובס" לא נוטים חסד לטיפול הממשלתי באותם רווחי ענק של חברות הענק. לפי סטלה קורין-ליבר, הסיבה לעיכוב תשלום הכופר על-ידי החברות היא העובדה שהם מעוניינים לקבל תמורתו, נוסף לוויתור על תשלום שאר חבות המס, הקלות נוספות בעניינים אחרים שיש להם מול רשויות המדינה. למעשה, לפי קורין-ליבר מדובר לא רק באימפוטנטיות של רשות המסים, אלא במחדל משולב של מוסדות הממשלה ושל מערכת המשפט.

"הבעיה היא שהשיח של הרשות מדבר במונחים של נכון, ראוי, צודק, וזה כאשר כוחה של רשות מסים אמור להתבסס על יכולת האכיפה שלה ועל סמכותה בחוק לחקור, להוציא שומות ולהגן עליהן בבית-המשפט. אבל למשה אשר ולרשות אין הרבה ברירה – יכולת האכיפה המשפטית שלהן נמצאת בשפל, תוצאה של מחדל מתמשך בן עשרות שנים שכלל ערעורים אזרחיים של חברות על שומות מס התקועות שנים ארוכות בבתי-המשפט. מדובר, נכון להיום, ביותר מ-17 מיליארד שקל, ובהתמשכות הליכים של מעל 15 שנים לתיק, לא כולל ערעורים לעליון. החשבון של היו"ר, הדירקטוריון, המנכ"ל ויועציהם הוא שעד שיגיע המועד להכרעה משפטית סופית, הם כבר כולם יהיו מזמן בגמלאות. אז למה לשלשל כסף היום".

רד מעל מסך הטלוויזיה שלי

במוסף "גלריה" כותב בן שלו על המופע "דרכים", של שלוש זמרות וזמר שהמשותף ביניהם הוא שניגנו עם שלמה ארצי (ושזכה לקידום נאה על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר). "אפשר להתלונן על דבר אחד", הוא כותב, "המספר המוגזם של שירים שאינם קשורים לארצי. [...] מצד שני, אם ארבעת הזמרים לא היו שרים משיריהם, לא היינו שומעים את השיר החדש שבו [יעל] דקלבאום קוראת לאבי ניר 'שטן'. טוב, היא לא באמת נקבה בשם המפורש. אבל היא שרה על כך שאנחנו רואים בטלוויזיה את מה שמאכיל אותנו השטן. שזה בעצם אותו דבר, לא?".

ובינתיים, באי.די.בי

"דודי עזרא מצטרף להצעה של קבוצת גרנובסקי-דנקנר", נכתב בכותרת מדור "השוק" של "כלכליסט". "קבוצת גרנובסקי-דנקנר מתחזקת לקראת בחינת ההצעות לרכישת השליטה באי.די.בי. חברת נטו שבשליטת עזרא לוטשת עיניים, ככל הנראה, לשופרסל – הלקוחה הגדולה ביותר שלה. כניסת עזרא לאי.די.בי תחייב אישור הממונה על ההגבלים", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של גולן חזני, הממותג כ"בלעדי", זאת על אף שדיווח על השותפה החדשה מופיע גם במוסף "ממון" וב"דה-מרקר".

ב"ממון", טור של נווית זומר על יו"ר חברת נטו, המלווה את הידיעה על הצטרפותה לקבוצת המשקיעים, נפתח במלים "רובנו מכירים את עדי עשרא (38) ממדורי הרכילות".

ענייני תקשורת

ב"כלכליסט" כותב אופיר דור על "מבחן האזרחות שמאיים על עתידו של ערוץ 10". "כדי להגיש בקשה לקבלת רישיון קבוע יצטרך ערוץ 10 להוכיח שרוב מניותיו מוחזקות על-ידי ישראלים", נכתב בכותרת המשנה. "הבעיה: ארנון מילצ'ן עלול לסרב להצהיר כי הוא אזרח ותושב ישראל", זאת, על רקע סכסוך שלו עם רון לאודר, בעל המניות המנהל בפועל את הערוץ. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי "דירקטוריון ערוץ 10 החליט לקצץ עשרות מיליוני שקלים בהוצאות התוכן", וכותרת טור הפרשנות של אמיר טייג היא "לאודר התעייף מהדרמות של ערוץ 10". לא צוין אם ההפחתה תפגע בתוכנית התחקירים של הערוץ, ואחת הבודדות בטלוויזיה הישראלית, "המקור" של רביב דרוקר.

אגודת העיתונאים תל-אביב נמצאת כעת במוקד המאבק על העבודה המאורגנת ב"ידיעות אחרונות". הוועד בעיתון מטעם אגודת העיתונאים עבר ניוון מתמשך וכעת מנסה איגוד אחר, ארגון העיתונאים בישראל, לאגד מחדש את עיתונאי הקבוצה. לטענת ארגון העיתונאים, האגודה משתפת פעולה עם הנהלת "ידיעות אחרונות" במטרה לחסל את נסיון ההתארגנות. האם גליון "ידיעות אחרונות" מהיום ישמש ראיה בהליכים המשפטיים המתמשכים לקרב בין הגופים? מדור השאלה היומית בפתח המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מציב זה מול זה שני בעלי דעות מנוגדות באחד מענייני היום. בדרך כלל חתומים על הטקסטים שניים מכתבי העיתון, היום מככב באחד הטורים עו"ד אילן בומבך, היועץ המשפטי של אגודת העיתונאים.

"בלומברג מצנזרת עצמה בסין; 'אם נפרסם תחקיר – ניבעט החוצה'", נכתב בכותרת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"דה-מרקר".

מיה סלע מדווחת ב"גלריה" כי עיתונאי הביון רונן ברגמן תובע כ-4 מיליון שקל מנסים משעל ומיכאל בר-זהר בטענה לגניבה ספרותית. השניים הגישו באוגוסט האחרון תביעה בגין לשון הרע נגד ברגמן, על סך של מיליון שקל.