התקשורת בישראל, כמו במדינות אחרות, עוברת בשנים האחרונות מהפכה משמעותית שאפיונה המרכזי הוא ריבוי גורמי תקשורת, רובם בבעלות חברות מסחריות, הפועלים במגוון פלטפורמות טכנולוגיות, החל בעיתונות הכתובה, עבור באינטרנט וכלה במכשירי הסלולר. השאלה המרתקת העולה ממהפכת התקשורת היא, האם פריחה "טכנולוגית" זו תורמת לקיומה של תקשורת עצמאית יותר, ובעיקר בתחומי החדשות הכלכליות?
כידוע, ביסוד הרעיון של הזכות ל"חופש הביטוי" עומדת התפיסה בדבר חשיבותו של שוק פתוח שבו יש ריבוי של שחקנים, המביאים עימם דעות ורעיונות שונים ובדרך זו מגשימים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.[1] לפיכך מעניין לבחון אם ריבוי הפלטפורמות תורם לחופש העיתונות ולחופש העיתונאים. האם הוא מגדיל את המקורות הכלכליים העומדים לרשותם של אלה ה"מגשימים את זכות הציבור לדעת", קרי אלה המספקים חדשות ואקטואליה, ובענייננו, בתחומי הכלכלה?
בניין מערכת "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")
בהקשר זה יש להבחין בין הבעלים של אמצעי התקשורת לבין העיתונאים ולבחון אם המהפכה מסייעת לקיומה של עיתונות מקצועית ועצמאית בכלל, ובתחומי הכלכלה בפרט. אין אנו מתיימרים לענות על כל הסוגיות הללו. בפרק זה נתמקד בשאלה אם המצב הכלכלי בתחומי התקשורת או המודלים המבניים של גורמי שידור יכולים להבטיח את קיומה של עיתונות, כתובה או משודרת, חופשית ועצמאית בתחומים הכלכליים.
המגמה הכללית
בשנים האחרונות אנחנו עדים לכמה תהליכים בעיתונות הכתובה והמשודרת. הראשון והבולט נוגע למעמדם של העיתונאים, שכרם ותנאי עבודתם. כך, לצד תופעת "הכוכבים המשדרים", בולטת ההרעה המתמשכת בתנאי שכרם ועבודתם של העיתונאים העוסקים בתחקירים, בעיקר בעיתונות הכתובה, אך גם בזו המשודרת. חשוב לציין כי בתחומים הכלכליים תפקידם של אלה חיוני לנוכח המורכבות של התחומים הנסקרים והמקצועיות הנדרשת, העומדת ביחס הפוך לשכרם.[2]
באשר לעיתונות הכתובה, הרי שזו הישראלית נמצאת זה זמן מה במשבר כלכלי שנוטים לייחסו להתפתחות האינטרנט. בהקשר זה חשוב לציין כי ריבוי האתרים החדשותיים אינו מעיד בהכרח על רווחיותם. להפך. אתרים רבים, ובכלל זה גם בתחומי החדשות, סובלים אף הם מהעדר מקורות מימון.[3] לאחרונה הצטרפו לסובלים מקשיים כלכליים גם גופי השידור המסחריים. מעטים הם כלי התקשורת הרושמים רווחים מפעילותם, ורבים יותר הם אלה המפסידים, או שאינם מרוויחים, ובעיקר הכוונה לעיתונות הכתובה[4] ולגופים המשדרים חדשות ואקטואליה בטלוויזיה.
מצב עניינים זה נוצר על רקע הירידה בהכנסות מפרסום (עוד לפני מחאת קיץ 2011) בשוק פרסום מצומצם ממילא במונחים של שיעור ההוצאות על פרסום מהתוצר בהשוואה לכלכלות מפותחות אחרות ,מצב עניינים המיוחס גם לריכוזיות הגבוהה בכלכלה הישראלית באופן כללי.[5] עדות נוספת למשבר הכלכלי שחווה העיתונות הכתובה היא הירידה בהוצאה על עיתונות יומית בקרב משקי בית בין 2003 ל-2007.[6] בין 2007 ל-2009 ההוצאה על עיתונות יומית נותרה ברמתה הנמוכה.[7]
עיתונות מסחרית מבוססת פרסום
מצב זה מחייב התבוננות במודלים הכלכליים שעליהם מבוססים גופים אלה. המכנה המשותף לרוב כלי התקשורת, הישנים כמו גם החדשים, הוא מקור המימון העיקרי שלהם, המבוסס על מימון חיצוני מפרסום. המאפיין של שוק הפרסום הוא שככלל, אין הוא גדל ביחס ישיר לגידול באמצעי התקשורת. דהיינו, ריבוי כלי תקשורת אינו גורר אחריו בהכרח גידול בהיקף ההוצאה בשוק הפרסום, המושפע מגורמים חיצוניים אחרים, כגון מצב כלכלי והיקף הצריכה.
זאת ועוד, הגידול באמצעי התקשורת, בעיקר בתחומי האינטרנט, גרם לפילוח נוסף של שוק הפרסום, ומכאן גם לערעור המודל העסקי של גורמי התקשורת המסורתיים ובכלל זה העיתונות הכתובה.[8] תחום בולט שחל בו שינוי זה הוא ענף פרסום אפור יחסית, המוכר יותר בתור "המודעות הקטנות", שהיה מקור הכנסה חשוב של העיתונות הכתובה. כיום האינטרנט על שלל אתריו משמש אלטרנטיבה עדיפה לרובן, בהיותו נוח יותר לשימוש וחינם. אם כן, שוק הפרסום בכלל, ובמדינה כמו בישראל בפרט, אינו יכול להיות מקור מימון עיקרי לכלל גורמי התקשורת הכתובה והמשודרת.
קיומה של תחרות עזה בין גורמי התקשורת על שוק הפרסום טומן בחובו גם סכנה מסוימת, והיא שהמפרסמים והפרסומאים מכירים בחשיבותם הרבה לגורמי התקשורת, ומכאן גם מעוניינים לעתים קרובות להשפיע על התכנים שגופים אלה עוסקים בהם בכל הנוגע אליהם.[9]
עיתונות מסחרית מבוססת מנויים
עיתונות מקצועית ועצמאית יכולה, לכאורה, להתקיים גם תחת בעלות פרטית כאשר קיים מקור הכנסות נוסף, שאינו תלוי רק בהכנסות מפרסומות. מקור זה יכול להתקיים בעיתונות הכתובה הנמכרת לציבור הקוראים או בערוצי תקשורת המקבלים הכנסות ישירות ממנויים, בנבדל משידורים ממומני פרסומת הניתנים חינם לציבור הצופים.
כך ניתן לטעון כי אם לעיתון יהיה ביקוש ותפוצתו תהיה רחבה, יגדלו הכנסותיו ורווחיו. אלה יקטינו את החשש של בעליו לפגיעה בתקציבי הפרסום ויחזקו את עצמאותו. ההנחה העומדת ביסודו של מודל זה היא שהצלחתו של העיתון הנמדדת בהיקף מכירותיו תגדל גם משום שהעיתון נתפס בעיני הציבור כאמין, מקצועי ועצמאי.
ואולם כאן טמונים שני קשיים בולטים: האחד הוא גודל האוכלוסייה במדינה, והשני הוא המוצרים המתחרים. במצב של תחרות על ציבור הקוראים עם עיתונים פחות מקצועיים שמחירם נמוך יותר, או אף שניתנים בחינם,[10] יש חשש שהציבור יעדיף לרכוש מוצר זול, גם אם פחות איכותי, או לקבלו חינם. מכאן שבמצב של תחרות עם עיתונים מסוגים שונים אין סיכוי גדול למודל ההכנסות מהקוראים, בפרט באוכלוסייה קטנה יחסית, לשמש מודל לביסוס מקור הכנסה עצמאי התומך במערכת מקצועית לאורך זמן.
תקשורת ציבורית
הדיון בשאלה אם יש בנמצא מודלים אלטרנטיביים למבני הבעלות הקיימים אינו ייחודי לישראל, ומלומדים עוסקים בשאלת קיומן של אלטרנטיבות לעיתונות פרטית-מסחרית בתיאוריה ואף במעשה.[11] האלטרנטיבה העיקרית לבעלות פרטית היא בעלות ציבורית.[12]
לפיכך לצד עיתונות מבוססת פרסום או מבוססת דמי מנוי, שקיומה הכלכלי ומעמדה העצמאי מוטל בספק, ניתן לתהות אם אפשר לקיים תקשורת עצמאית בתחומי הכלכלה ובתחומים אחרים על בסיס בעלות ציבורית. אולם כאן טמון כשל מהותי הנובע מהמבנה של שידור ציבורי במדינות רבות. בישראל, רשות השידור, שהיא גוף השידור המוצג כ"שידור ציבורי", מבטאת היטב כשל זה.
ככלל, שידור ציבורי מבוסס על גוף שידור שבראשו מועצה ציבורית. המציאות בישראל מובילה למסקנה שבדרך כלל מועצה ציבורית המתמנה על-ידי הממשלה תורכב בהתאם להעדפותיו של הגורם הממנה, קרי הממשלה. כך, למרות הנסיונות האמיצים שהיו בתקופה האחרונה לנתק את תהליך המינוי מהגורם הממנה הפוליטי על-ידי כינונה של ועדה ציבורית ממנה ומבנים נוספים שמטרתם להרחיק את תהליך המינוי מהגורם הממנה בשל היותו פוליטי מטבעו – לא צלחה הדרך.
בתיקון האחרון לחוק רשות השידור נזנח הרעיון של ועדה ציבורית ממנה, המרוחקת יחסית מהממשלה ושריה.[13] הפועל היוצא מכך הוא שהשידור הציבורי הוא במהותו בעל זיקה לממשלה המכהנת באותה עת. מצב זה נובע מהעובדה ששידור ציבורי מבוסס על קיומו של תהליך מינוי ובחירה של מוסדות הגורם המשדר. לפיכך התהליך קשור בעבותות לשאלה מיהו הגורם הממנה את הדירקטוריון והמנכ"ל של השידור הציבורי. בישראל התשובה לכך פשוטה – השר האחראי ממליץ והממשלה ממנה, גם אם האקט הפורמלי של המינוי הוא בידי נשיא המדינה. גם במדינות אחרות מתקיים תהליך דומה, אך לעתים הוא נתמך על-ידי מסורת של עצמאות ציבורית, כמו בבריטניה.
ניסיון מעניין נוסף ליצור גוף עצמאי יחסית, משוחרר משיקולים כלכליים או פוליטיים, המשלב בתוכו אלמנטים ציבוריים, הוא המבנה של חברות החדשות בערוצים המסחריים. במבנה זה – שעוצב לראשונה בחוק הרשות השנייה בשנת 1990 ותוקן במשך השנים – נקבע כי דירקטוריון חברת החדשות יורכב מרוב של נציגי הזכיינים וממיעוט נציגי ציבור שתמנה הרשות השנייה ואשר מקרבם ימונה יו"ר חברת החדשות.
נוסף לכך, לצורך מינוי או פיטורים של המנכ"ל, המשמש העורך הראשי של חברת החדשות, נדרש רוב מיוחס של שלושה רבעים מחברי הדירקטוריון, כך שנציגי הזכיינים אינם יכולים למנות מנכ"ל ללא הסכמת נציגי הציבור שמינתה מועצת הרשות השנייה.[14] עם זאת, עיון בזהותם של יושבי-הראש שמונו לחברות החדשות מעלה תהיות על האפשרות שגם מועצת הרשות השנייה הממנה את נציגיה לחברת החדשות אינה משוללת אינטרסים, לרבות פוליטיים.
מודלים של נאמנות ופילנתרופיה
לפיכך מתעוררת השאלה אם ניתן לעצב מבנה אחר, ציבורי ולא פוליטי, הממומן מכספים של גורמים פרטיים שאינם שולטים בתכניו או הממומן ישירות על-ידי הציבור. המודל של קבוצת "הגרדיאן–אובזרבר"[15] באנגליה הוא מעניין ביותר. במודל זה, הבעלים המקורי העביר את אחזקותיו במניות הקבוצה לקרן נאמנות ציבורית, המתמנה בשיטה ציבורית-עצמאית, וקבע שכל ההכנסות מהקבוצה לא יחולקו אלא יושקעו מחדש בתקשורת (יש לציין כי קבוצה זו, שהיתה רווחית ועצמאית שנים רבות, נקלעה לאחרונה להפסדים[16]).
מודלים נוספים דומים הפונים לציבור ולפילנתרופים למימון ישיר של כלי התקשורת התפתחו לאחרונה באינטרנט. דוגמה בולטת היא "פרופבליקה"[17], המפרסמת תחקירים כלכליים ואחרים מתוך שותפות עם גופים תקשורתיים מסחריים וציבוריים אחרים להפצת התחקירים. המאפיין מודלים אלו הוא ניתוקם מהמודל המסחרי המאפיין את מרבית כלי התקשורת בעולם ואימוץ מודל של גוף הפועל שלא למטרת רווח. במלים אחרות, ההנחה ביסוד המבנים החדשים היא שעיתון או כלי תקשורת הפועל כעסק למטרת רווח אינו מבטיח עצמאות מערכתית של העיתונאים לאורך זמן. הקושי במודל זה הוא אי-הוודאות באשר להיקף ההכנסות המבוסס על פילנתרופיה, המחייב הסתפקות במערכת מקצועית יחסית קטנה כדי לאפשר התאמה למצבים כלכליים משתנים.[18]
מסקנות
המסקנה המתבקשת מסקירה תמציתית זו היא שייתכן שיש להתפכח מהחלום על עיתונות כלכלית חופשית ומקצועית גם בעידן של שפע ערוצים ופלטפורמות. מאחר שעיתונות חופשית ומקצועית מחייבת תשתית כלכלית שיכולה להניב הכנסות הדרושות לקיום מערכת של עיתונאים מקצועיים ולהעדרם של אינטרסים הפוגעים בסיקור מקצועי ועצמאי, או אז ייתכן שהגיעה העת להכיר בכך שבמקום שיש לעיתון או לכלי תקשורת בעלים השואף להשאת רווחים או גוף ממנה הפועל מאינטרסים פוליטיים או אחרים, יש חשש תמידי לכניעה לרצונם של מפרסמים או לאינטרסים אחרים של הבעלים או של הממנים את גופי הניהול.
חופש העיתונות בכלל והעיתונות כלכלית בפרט תלוי, אם כן, בתשתית הכלכלית, בזהותו של הבעלים של כלי התקשורת ובאינטרסים או הערכים המניעים אותו יותר משהוא תלוי במודל המבני או הכלכלי שעליו מבוסס העיתון או כלי התקשורת. אין אנו גורסים כי תקשורת חופשית ועצמאית אינה קיימת, אלא כי המודל הכלכלי או המבני שעליו היא מבוססת אינם מבטיחים זאת. המודל הכלכלי מאופיין בחוסר ודאות, ואילו המודל המבני תלוי בדרכי הפעלתו.
לפיכך ניתן לומר כי מידת עצמאותו של כלי התקשורת ושל העיתונאים הפועלים בו תלויה יותר מכל ברצונו של הבעלים, בערכים המניעים אותו או – במקרה של שידור ציבורי – בגורם הממנה ובאלה המתמנים על-ידיו. דהיינו, לוקה בחוסר ודאות ולוט בערפל.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון, שעסק בשאלה: "האם התקשורת הכלכלית בישראל חופשית?".
[1] ראו פסקי הדין המובילים בתחום חופש הביטוי בישראל, החל בבג"ץ 73/53, חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, ז(1) 871, ואילך.
[2] ראו הרחבה בנושא זה אצל דודזון ואצל דרור במסמך זה.
[3] ראו לאחרונה ידיעות על מצבם של אתר תפוז-נענע ואף הירידה ברווחים של אתר "וואלה". למשל, ואדים סבידרסקי, "וואלה עברה להפסד: 'המחאה גרמה למיתון חריף בהיקפי הפרסום'", "דה-מרקר", 13.3.12.
[4] אתי וייסבלאי, "משבר העיתונות הכתובה: סיוע ממשלתי לעיתונים יומיים, סקירה משווה", ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2009.
[5] תמיר אגמון ועמי צדיק, "ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת", ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011, עמ' 10, 18.
[6] וייסבלאי (לעיל הערה 4), עמ' 9.
[7] שנתון סטטיסטי לישראל 2011, הרכב הוצאות לתצרוכת של משקי בית, לפי קבוצות משניות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
[8] לעניין זה ראו סקירה של ההתערערות של המודל העסקי של העיתונות בבריטניה:
Andrew Currah, What’s Happening to Our News: An Investigation into the Likely Impact of the Digital Revolution on the Economics of News Publishing in the UK, Oxford: Reuters Institute for the Study of Journalism, 2009.
סביר שתהליך דומה מתרחש גם בישראל.
[9] מקרה בולט ידוע בישראל הוא מקרה "עובדה"–ישראייר. במקרה זה נעשה ניסיון לדחות או לבטל שידור של כתבת תחקיר שעסקה בתקלות במטוסי חברת ישראייר. ראו לעניין זה: סמי פרץ, "ורטהיים ודנקנר תלויים זה בזה", "דה-מרקר", 28.12.05. אנו מניחים שקיימים מקרים נוספים שמסיבות ברורות אף אינם ידועים.
[10] בממוצע שנתי (2011) "ישראל היום" הוא העיתון בעל החשיפה הגבוהה בארץ – עם 38.1%. לי-אור אברבך, "TGI: 'ישראל היום' נבלם: 10% זינוק בחשיפה ל'גלובס'", "גלובס", 10.1.12. ראו גם
"'ישראל היום' מתבסס כעיתון מס' 1: חשיפה של 38.1% בימי חול ב-2011", 17.1.12.
[11] ראו למשל Leonard Downie, Jr. and Michael Schudson, “The Reconstruction of American Journalism,” Columbia Journalism Review, October 19, 2012.
[12] בעבר אף פרחה בישראל עיתונות מפלגתית אידיאולוגית, אך היא נעלמה זה מכבר.
[13] חוק רשות השידור (תיקון מס' 27), התשע"ב-2012.
[14] חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990, סעיפים 69-66. מבנה זה מנע בעבר מינוי מנכ"ל מסוים שהיה ספק מהותי לגבי מידת עצמאותו מזכיין מסוים.
[15] Guardian Media Group, The Scott Trust
[16] Katherine Rushton, “Guardian to Axe Supplements and Shrink Newspaper,” The Telegraph, December
[17] ראו - PROPUBLICA, About us
[18] ראו בהרחבה סקירה זו:Bill Birnbauer, “The Future of Philanthropically-Funded Journalism Uncertain,” ProBono Australia, April 3, 2012.