האם יעלה על הדעת שקציני צבא בכירים במדינה דמוקרטית יחתרו תחת החלטות של הדרג המדיני? על רקע הטענות והחשדות נגד גבי אשכנזי ושות' בפרשה המביכה של "מסמך הרפז", מתברר שיש לכך תקדימים. לא בענייני מינויים – אלא בקשר להחלטות מדיניות כבדות משקל. במאי 1967, בשיאם של ימי ההמתנה רוויי המתח ערב מלחמת ששת-הימים, נפגש ראש אגף המודיעין דאז, אלוף אהרן יריב, לתדרוכי רקע עם בכירי העיתונאים בישראל. הוא הציג בפניהם את המציאות הבטחונית והמדינית, אך גם פירט אחת לאחת את הסכנות לבטחון ישראל הטמונות בהחלטת ממשלת אשכול שלא לפעול צבאית אלא להמתין לפתרון מדיני.

בספרו החדש "מר מודיעין", הביוגרפיה של אהרן (אהר'לה) יריב, מזכיר עמוס גלבוע שתי פגישות שנערכו ב-30 במאי 1967, האחת עם בכירי "מעריב", האחרת עם ראשי מערכת "הארץ". היה זה יומיים לאחר "הנאום המגומגם" של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שהועבר בשידור חי ברדיו, ולאחר העימות החריף בין אשכול לקציני הצבא שתבעו לצאת למלחמה. יריב העריך באוזני העיתונאים "עד כמה ההקפאה [של התוכניות לתקוף את הכוחות המצריים הגדולים בסיני] מצדה של ישראל טומנת בחובה סיכונים".

למחרת, כותב גלבוע, נסע ראש אגף המודיעין לקפה הרלי בתל-אביב, לפגישה עם עורכת "דבר" חנה זמר. זו היתה שיחה של חילופי מידע: יריב קיבל מידע מודיעיני על התמרונים הפוליטיים בצמרת המדינה, אבל גם תידרך את בת-שיחו. כלשונו של גלבוע: "אהר'לה מתאר לה את המצב ואת ההשלכות השליליות של ההקפאה שהחליטה עליה ממשלת ישראל".

ראש אמ"ן האלוף אהרון יריב, 1.10.70 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

אלה רק כמה שורות מתוך ספר עב-כרס, שבכ-700 עמודיו מציג גלבוע את אחת הדמויות המשמעותיות בגלריית הקצונה הבכירה של צה"ל לדורותיה. אהרון יריב כיהן כראש אמ"ן פרק זמן חסר תקדים, כתשע שנים, מ-1963 ועד 1972, ורכש לעצמו שם בארץ ובעולם לא רק כאיש מודיעין, אלא כדיפלומט ואיש הסברה, משכיל ורחב דעת. אך אין זה רק סיפור אישי – זהו אחד הספרים המרתקים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על פרקים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

יריב היה בצמתים הבטחוניים והמדיניים החשובים ביותר במשך שנים ארוכות, ומבעד לסדר יומו ומהלכיו נחשפים לא רק פרטים רבים שטרם ראו אור, אלא גם תובנות על התקופה ועל הדרך שבה התנהלה הצמרת הבטחונית והמדינית. הספר גם מאפשר הצצה נדירה לתהליך התפתחות מערך המודיעין הישראלי, שצמח והשתכלל לבלי הכר תחת יריב, אך כשל באופן טרגי באוקטובר 1973 תחת יורשו בתפקיד, האלוף אלי זעירא.

לא רק אזרחים מהשורה, אלא גם היסטוריונים צבאיים, אנשי מדע המדינה, חוקרי מודיעין, מומחים לקבלת החלטות ורבים אחרים ימצאו בספר עניין רב. אך גם מנקודת המבט של חקר תפקוד התקשורת ויחסי הגומלין שלה עם גורמים רשמיים יש לספר מה להציע.

לכאורה יש פער עצום בין אפלוליותה של עבודת המודיעין לבין המרחב התקשורתי החשוף לעין. במציאות יש לא מעט נקודות השקה. במיוחד במקרה של יריב, שבעת היותו ראש אמ"ן נחשב למסביר הבולט והאיכותי ביותר של מערכת הביטחון. בתוקף תפקידו היה אחראי לא רק על יחידות האיסוף והמחקר של המודיעין, אלא גם על דובר צה"ל, הצנזורה, בטחון שדה וגורמי הונאה ולוחמה פסיכולוגית.

הצירוף הזה הביא לכך שיריב, שנאבק בעקשנות על שמירת הסודות, גם עמד לא פעם במרכז מהלכים שבהם ביקשה מערכת הביטחון למשוך בחוטי התקשורת בהתאם לצרכיה. המונח "ספין" לא היה עדיין בשימוש באותן שנים, אבל הספר מציג ספינים לא מעטים: מניפולציות שנועדו לטפטף בדרך מסוימת מידע לציבור או לאוזני שחקנים שונים בזירה הבינלאומית, מנשיא ארצות-הברית ועד שליטי מדינות ערב. האירועים הללו מזכירים שוב לצרכן התקשורת עד כמה עליו לחדד את חשדנותו גם למקרא ידיעות מדיניות או בטחוניות, ואף להבין את הגמישות שבה חומר "סודי ביותר" נחשף לעיני כל בסמכות וברשות.

אהרון יריב (במרכז, מנופף למצלמה), ראש צוות המשא-ומתן עם המצרים, מגיע לחתימת הסכם הפסקת האש ב"קילומטר ה-101", 11.11.73 (צילום: לע"מ)

כך, למשל, במחלוקת שליוותה את ההחלטה בראשית מלחמת ששת-הימים לחשוף לעולם כולו את הקלטת שיחת הטלפון בין נשיא מצרים גמאל עבד-נאצר לחוסיין מלך ירדן, שיורטה על-ידי יחידת ההאזנה 8200. השיחה בוצעה אמנם בקו אזרחי לא מאובטח, אבל בכירים במודיעין התנגדו בתוקף לחשיפתה, בין היתר כדי שלא לחדד את מודעותם של מנהיגים ערבים לציתותים הישראליים. היה זה בימים שנאסר לגלות את עובדת קיומה של יחידת ההאזנה, וחייליה לא ענדו סמלי מודיעין, אלא עוטרו בתגי חי"ר ופיקוד המרכז. אולם שר הביטחון משה דיין התעקש והורה לפרסם אותה, בעיקר לאוזניים אמריקאיות. שכן נאצר ביקש בשיחה מחוסיין לפרסם הודעה שתאשים את האמריקאים והבריטים בתקיפת שדות התעופה במצרים, ולא את חיל האוויר הישראלי.

חשיפת ההקלטה תוכננה כאירוע תקשורתי רב-תהודה. כתבים ישראלים וזרים זומנו למסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, ובקול-ישראל בערבית הגיש אותה למאזינים הקריין אל-עם אל-חמדאן, מצרי שקיבל מקלט בישראל. בעולם הערבי, כותב גלבוע, "אכן התקבלה השיחה כאות ומופת ליכולת האדירה של המודיעין הישראלי, ויצרה אגדה על יכולתו לחדור לחדרי המיטות של שליטי ערב". אבל בעקבות הפרסום "נשרפו" מקורות חיוניים לא מעטים, ולדבריו, ייתכן בדיעבד שהיתה זו טעות לפרסם אותה.

דיין ממליץ להדליף

נסיונות "להלבין" חומר חשאי דרך העיתונות לצרכים דיפלומטיים ואחרים לא תמיד עלו יפה. כך למשל בשיאה של מלחמת ההתשה, לאחר שזוהתה לראשונה נוכחותם הפעילה במצרים של טייסים סובייטים שהגיעו כדי לסייע לקהיר להתמודד עם תקיפות העומק הישראליות. המידע נאסף בעיקר על-ידי אנשי "מסרגה", המחלקה הרוסית שפעלה ביחידה 8200. בהמלצתו של השגריר בוושינגטון יצחק רבין אושרה הדלפת המידע על כך לכתב ה"ניו-יורק טיימס". המשימה בוצעה על-ידי סגנו של רבין, הציר שלמה ארגוב.

מיד לאחר הפרסום שיגר יריב שיגר מברק זועם לרבין: "אני מודה שהמברק עם ההנחיות להדלפה היה דל, אבל למרות זאת נדהמתי לקרוא שה'ניו-יורק טיימס' מדבר על כך שזוהו קולות של 50 טייסים רוסים. זוהי תקלה בטחונית בעלת משמעות חמורה ביותר בשבילנו. אנו מעמידים לרשותכם את כל המידע המודיעיני שלנו, אבל הנני לבקשך בכל לשון של בקשה, כחבר וכפקוד שלך לשעבר, שתנהגו במידת הזהירות ולא תשתמשו בו אלא לאחר תיאום איתנו". רבין הכחיש שמספרם של הטייסים הרוסים יצא מהשגרירות והאשים אנשי מודיעין בפנטגון, אבל הוסיף: "אני מודה שגם אני עושה לעתים שגיאות".

"ההדלפה בואשינגטון בדבר משלוח הפנטומים לישראל", "מעריב", 7.9.69

"עיתונאים זרים מניחים שטייסי 4 מיגים שהופלו היו רוסים", "מעריב", 31.7.70

טקטיקת הדלפה דומה, הפעם בלי תקלות, ננקטה גם כאשר הוחלט ליזום קרב אווירי עם הטייסים הסובייטים לאחר שאלה ניסו ליירט מטוסים של חיל האוויר ואף פגעו במטוס סקייהוק של חיל האוויר. "מעכשיו – איפול מוחלט: מידור החמור ביותר האפשרי; אחרי ביצוע מוצלח – ישראל לא תודה במאומה. בהודעת הדובר ייאמר שהופלו מטוסים מצריים, אך אהר'לה ידאג להדלפה". וכך אכן נעשה, כפי שניתן לראות מעיתוני ישראל והעולם לאחר הקרב האווירי ב-30 ביולי 1970, שבו הופלו חמישה מטוסים סובייטיים.

שיטה דומה הופעלה גם לאחר הפסקת האש בתעלה, באוגוסט 1970, שהביאה לקצה את מלחמת ההתשה. המצרים הפרו את ההסכם וקידמו טילי נ"מ חדישים לאזור התעלה. דיונים על כך התנהלו בחשאי מבוקר עד ערב, אבל על רקע מחלוקת עם האמריקאים, שוב נשלף הנשק הסודי: "דיין ממליץ להדליף, להוציא לתקשורת את העובדה שהמצרים קידמו את הטילים והפרו וממשיכים להפר כל יום את ההסכם. המשימה מוטלת על אהר'לה".

ובחזרה לששת-הימים: לאחר שדיין מונה לשר הביטחון בראשית יוני 1967 והצליח להטות את הכף בממשלה לטובת פעולה צבאית, הוכנו פעולות הונאה הן בשטח והן כלפי התקשורת. היעד היה לשכנע את המצרים כאילו ישראל נותנת את ידה למהלך מדיני אמריקאי ואינה עומדת לתקוף. גלבוע מצטט ממסמכי התקופה על הדרך שבה נעשה הדבר: הדלפות שונות לעיתונות העולם ולעיתונות הישראלית מפי "מקורות מוסמכים", הדלפות ברוח זו על-ידי הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בעולם, שיחות "אינטימיות" של אל"מ יהודה פריהר (שמונה ימים אחדים קודם לכן לראש ענף קשר לעיתונות בדובר צה"ל) עם כתבים זרים, שבהן הוא "ישחיל" את "המידע" כי בשבוע הבא אין להם מה לעשות בישראל.

אגב, השימוש במונח "הדלפה" במקרים הללו אינו מדויק: הדלפה היא מסירת מידע לעיתונאי ללא סמכות, פעולה שיריב ניסה להילחם נגדה בתקיפות, בדרך כלל בהצלחה חלקית בלבד. מי שמסרו את המידע במקרים שהוזכרו כאן עשו זאת על-פי החלטת הגורמים המוסמכים. ההגדרה "מניפולציה" או "ספין" מתאימה אפוא יותר.

והיו גם ספינים אחרים, שעיקרם הצגת מידע בדרך שתשרת את האינטרסים של מי שמוסר אותו, כפי שעשה משה דיין בבוקר שבו פרצה מלחמת ששת-הימים. על אף שהיה מדובר בהתקפת פתע של חיל האוויר הישראלי על שדות התעופה במצרים, הורה שר הביטחון לכתוב בהודעת דובר צה"ל כי קרבות עזים מתחוללים "בין כוחות אוויר ושריון מצריים שנעו לעבר ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם". המטרה היתה ברורה: לנסות ליצור בעולם רושם כאילו מצרים פתחה במלחמה וישראל רק הגיבה.

ועדת השלושה

לא רק בשעות משבר נפגש יריב עם עיתונאים. על-פי גלבוע, שלושת אנשי התקשורת שהיו מועדפים על יריב היו חנה זמר, עורכת "דבר", גרשום שוקן, מו"ל ועורך "הארץ", ואריה דיסנצ'יק, עורך "מעריב". עם שלושתם נהג לקיים פגישות תדרוך מיוחדות, לפעמים ביחד, לפעמים לחוד, ובהן שמעו מפיו פרטים שלא נמסרו במסיבות עיתונאים, גם לא בתדרוכים לכתבים הצבאיים. "הוא נתן בהם אמון מלא", כותב גלבוע, "והם בו". מבחינת צה"ל היה זה ערוץ יעיל לנווט את דעת הקהל. יריב המשיך בדרך שעיצב דוד בן-גוריון עשור קודם לכן במגעיו בנושאי ביטחון עם חברי ועדת העורכים, כאשר הפך אותם לשותפי סוד. כך היה יכול להטמיע בצורה יעילה את מסריו בתקשורת ולעתים אף למנוע פרסומים בלתי רצויים.

בני-שיחו המועדפים של יריב היו "השלישייה המשפיעה של עורכי העיתונים", וזהותם מלמדת על מפת התקשורת באותן שנים. הטלוויזיה רק החלה לשדר ב-1968, ובשנותיה הראשונות לא נחשבה עדיין לערוץ בעל משקל בשיח הציבורי. מהרשימה נעדרים בכירי "ידיעות אחרונות", שבימים ההם טרם קנה את המעמד המוביל שבו זכה בעשורים הבאים. אילו הספר על יריב היה מתפרסם אז, היה זה בוודאי בספריית-מעריב. עכשיו הוא ראה אור בהוצאת ידיעות-ספרים בשיתוף המרכז למורשת המודיעין.

מימין: האלוף אהרון יריב, שר הביטחון משה דיין, רב-אלוף חיים בר-לב ואלוף שלמה גזית במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל-אביב, 4.11.68 (משה מילנר, לע"מ)

הספר מתעד את תסכוליו הרבים של יריב מן הדרך הפתלתלה, הבלתי מסודרת ואף ההפכפכה שבה קיבלו משה דיין ולעתים גולדה מאיר החלטות. במקרה אחד לפחות הוביל הדבר למשבר חריף בתוככי ועדת העורכים. היה זה ביום שישי, 5 בספטמבר 1969, כאשר הגיעו לישראל ראשוני מטוסי הפנטום מארצות-הברית, שהזניקו באופן משמעותי את יכולותיו של חיל האוויר. האמריקאים ביקשו שלא לתת לכך פומבי, לפחות למשך ימים אחדים, ובקשתם התקבלה.

"ואז, חמש דקות לפני נחיתת המטוסים, דיין ובר-לב [הרמטכ"ל דאז] המסתודדים קוראים לאהר'לה", משחזר גלבוע. "למה שלא נפרסם את זה מיד? שואל דיין את אהר'לה, שקצת תמה לפשר ההחלטה החפוזה הזאת. אך לא מתווכח. הוא אחראי להסברה וצריך לבצע". היו אלה ימים שבהם לפחות בשבת אפשר היה לשלוט בזרימת המידע, ונקבע כי במוצאי-שבת הוא יכנס את העורכים ובאותו זמן תשודר הידיעה בקול-ישראל.

"העורכים מתכנסים, ולפתע מגיעה לאהר'לה הנחיה מדיין: לבקש מהעורכים לא לכתוב על כך מאמרי מערכת ולא לתת כותרות ראשיות. אהר'לה מתקשה להבין את ההיגיון, אך הוא מבצע את רצון השר. כל העורכים מסכימים, חוץ מעורך 'הארץ' גרשום שוקן. הדבר מדווח לדיין. דיין מתרתח ומורה לאהר'לה להודיע שאם זה כך, אז אין פרסום כלל. קמה מהומה, מתחילות ריצות, והשידור בקול-ישראל נדחה. אחרי שעה, בלחץ גולדה, דיין משנה את ההנחיה ומאפשר לפרסם. וביום ראשון 'הארץ' יוצא עם כותרת גדולה ומאמר ראשי".

אחר-כך התברר שבמהלך השבת הודלפה הידיעה בוושינגטון לכתב "אל-אהראם" המצרי. היה זה אחד הסכסוכים הגדולים בתולדות ועדת העורכים. במוקד המחלוקת עמדה השאלה אם רשאים רוב העורכים לכפות על יתר עמיתיהם שלא לפרסם ידיעה מסוימת על-פי בקשת הממשלה, או שהחלטות כאלה חייבות להתקבל פה אחד (הפרטים המלאים על המשבר התפרסמו במאמר "ועדת העורכים – המיתוס והמציאות", מאת צבי לביא, בגיליון מס' 1 של כתב-העת "קשר").

כל אחד יש לו מה להעיר

עוד קודם לאירוע הפנטומים חש יריב שמודיעין והסברה אינם הולכים יד ביד, וביקש לשחררו לפחות מהאחריות על דובר צה"ל. גלבוע מצטט מדברים שאמר יריב בישיבת מטכ"ל באוגוסט 1969: "הסברה היא נושא רציני מכדי להטיל אותו על אמ"ן, שגם אחראי לדעת אם בביר חרירי בסיס של פח"ע או לא והאם האיום הסובייטי הוא רציני או לא [...] יש כמה בעלי בתים להסברה חוץ מאיתנו. יש שר ביטחון, שר חוץ, יש ראש ממשלה ויש שר הסברה [...] כל אחד מתייחס למה שצה"ל עושה. צריך לתאם עם כולם מה אומרים, וכל אחד יש לו מה להעיר [...] הסברה זה חשוב, צריך לתת הסברים, צריך להרצות ליהודים. צריך לקחת זאת ברצינות ולהיערך יותר טוב. לא יכול להיות שראש אמ"ן יתעסק עם כל הודעת דובר צה"ל כי האחריות עליו. לא יכול להיות". אבל הרמטכ"ל דאז, חיים בר-לב, סירב לשחרר את יריב מאחריות להסברה.

"מר מודיעין", עמוס גלבוע, הוצאת ידיעות-ספרים והמרכז למורשת המודיעין

לימים, לאחר שהשתחרר מצה"ל והצטרף למפלגת העבודה, מונה יריב לשר ההסברה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. היה זה פרק מתסכל בקריירה שלו. בתוך זמן קצר הבין שהמציאות שתיאר בישיבת המטכ"ל לא השתנתה: שום משרד לא היה מוכן להפקיד את סמכויותיו בידי משרד ההסברה, וההבטחות לתקציבים לא התקיימו. יריב גם ידע היטב שכוחה של ההסברה מוגבל, והיא אינה יכולה לבוא במקום מדיניות ומעשים. הוא פרש מאוכזב מהמערכת הפוליטית והקדיש את השנים הבאות, כמעט עד לפטירתו במאי 1994, למכון למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב.

ענייני הסברה ותקשורת כמובן אינם עומדים בלב הספר, אבל גם הם, כמו נושאי המודיעין, מדיניות הביטחון, המתחים בין אישים בשלטון ודרך קבלת ההחלטות, משקפים את היקפו של המידע המובא ב"מר מודיעין" ועומקו. איכותו של הספר נובעת בראש וראשונה מהנגישות למסמכים שהיו עד עתה סגורים ומסווגים, ונפתחו לפני מחברו, תא"ל במיל' עמוס גלבוע, שמילא תפקידים בכירים באמ"ן. ארכיון אגף המודיעין, פקדונו האישי של יריב בארכיון צה"ל ויומניו האישיים של יריב הם רק כמה מהמקורות שמהם בנה את סיפור חייו של "מר מודיעין". לכך מצטרפים גם בקיאותו הרבה של גלבוע בנושאי מודיעין והסגנון החי והקולח שבו כתוב הספר.