זכהו וחשדהו
אחרי שאתמול (ושלשום, ובימים שלפני שלשום) נאלצו הכתבים והפרשנים הרלבנטיים לכתוב על פסק דין שלא ניתן, היום הם יכולים לדווח ולנתח מציאות ולא תחזית. "תדהמה במערכת המשפטית מזיכוי ליברמן. וינשטיין: מילאתי את חובתי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בית-המשפט זיכה את ליברמן פה אחד", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ".
"ידיעות אחרונות", המקורב לליברמן ומרוחק מהמלחמה בשחיתות, חוזר בכותרת שלו (ובלוגו המלווה את הדיווח בדפים הפנימיים) על המשוואה הפסולה שלפיה אנשי החוק שקולים לחשודים שהם רודפים. "הזיכוי והמכה", נכתב בה, כשלצד המלה "והמכה" נכתב באותיות קטנות יותר: "יום שחור לפרקליטות: תיק האישום קרס והסתיים בביקורת על מחדלים בהתנהלות התביעה". לפי ההיגיון של "ידיעות אחרונות" (שעד לא מזמן קודם במשך שנים גם על-ידי "מעריב"), שוטר הרודף אחרי דמות חשודה הוא מושחת ופשלונר אם כשזו נתפסת, מתגלה כי כיסיה ריקים. לפי אותו היגיון, עיתונאי המפרסם תחקיר אחרי תחקיר על פוליטיקאי מפוקפק שמעולם לא הורשע ראוי לביקורת ולוועדת חקירה.
היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ושדרנית הטלוויזיה גאולה אבן, אתמול באוניברסיטת תל-אביב. ראיון שהעניק סגן שר החוץ דני אילון לאבן היה ראיה מרכזית בדרך לזיכויו של שר החוץ ליברמן (צילום: גדעון מרקוביץ)
"לקראת סופה של הכרעת הדין, בעמוד 112 מתוך 115 [...] השופטים כותבים כי מעשיו 'אינם ראויים, אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מאיש ציבור, ודאי במעמד כה בכיר של שר בממשלת ישראל", כותב אמיר אורן ב"הארץ" תחת הכותרת "פסילה מוסרית-ציבורית". המלים המוקפות מרכאות "בלתי ראוי ולא מוסרי – אך לא פלילי" הן גם כותרת הכתבה הראשית בגיליון על פסק הדין. "ידיעות אחרונות" מקדיש 12 עמודים לדיווח על פסק הדין, כולל הכותרות "אם יש גן עדן", "תקועים באילון", "הכשל הגדול" (של הפרקליטות), "זכאי פה אחד", "הכל גן עדן", "יום הדין של הפרקליטות", "נוק-אאוט", "בגלל שהוא אחר" (חנוך דאום חושף: 17 שנה של חקירות אינן בגלל תנועות חשודות של מיליוני שקלים, אלא משום שלליברמן יש מבטא), "בומרנג" וכמובן: "אבא זכאי".
הציטוטים הביקורתיים שנדפסים ב"הארץ" מתגלים ב"ידיעות אחרונות" בגרסה מרוככת רק בסופה של ידיעה בעמ' 4, מתחת לכותרת הביניים "האם זו עבירה פלילית?" (לא). בסוף הידיעה נכתב "על הביקורת שעשויה להפריע לליברמן לשוב לתפקיד שר החוץ – ראו עמ' 10", שם מודפסת ידיעה קצרה על התגובות במערכת הפוליטית תחת הכותרת הקורקטית וחסרת הפניות "חוזר כמנצח".
ב"ישראל היום", המקורב לשותפו הפוליטי (חרוק השיניים) של הזכאי ליברמן, הכותרת הראשית נכתבת מנקודת מבטו: "זיכוי – וחזרה לממשלה". "נתניהו: 'שמח שהוא חוזר'", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית המוקדשת לניגוח היועץ המשפטי לממשלה ולקביעה המפוקפקת שלפיה "אחרי 17 שנים של חקירות, ליברמן נוקה מכל חשד – וישוב למשרד החוץ". אזרח ישראלי ממוצע, שנחשף במידה זו או אחרת לחומרי החקירה השונים בעניינו של ליברמן, שהתפרסמו מעת לעת בשוליה של התקשורת הפופולרית, לא יכול שלא לחוש גירוד עז למקרא המלים "נוקה מכל חשד" הנסמכות על פסק דין בפרשה השולית שרשויות האכיפה הצליחו לממש לכדי תיק משפטי.
הקביעה כי אביגדור ליברמן זכאי היא תפקידו של בית-המשפט. תפקידה של העיתונות היא להמשיך לחשוד.
בקיצור
עם הזיכוי, היועץ וינשטיין מחליף את ליברמן במוקד תשומת הלב – ולא רק ב"ידיעות אחרונות". "הוא סגר תיק שהיה צריך לפתוח, ופתח תיק שהיה צריך לסגור", מסכם שלום ירושלמי ב"מעריב".
"ב'דה-מרקר' אין לי הישגים"
האג'נדה שלכם ב'דה-מרקר' לא תפסה. אתם אומרים שהחזקים צריכים להיות חלשים כדי שכולם יהיו שווים, ואני אומר שהחלשים הבינו שהם יכולים להיות חזקים".
"אז מה אתם אומרים בעצם, שעדיף שהבנקים יחסכו לעצמם 999 אלף שקל על כל עובד שמפטרים?".
"אתם ב'דה-מרקר' מחפשים לטפל רק בעובדים, אבל לא בבנקים עצמם וברווחים שלהם. אתם אומרים – קודם נוריד לעובדים. תטפלו בבנקים, ואז נראה".
"אתם טועים בגדול. השאיפה שלי היא להגיע להסכמות".
"אפשר לחיות בחיים עם סיסמאות, ובסוף מי שצריך לעשות את הדברים לא יכול לחיות מסיסמאות".
"כנראה שהתפוצה של 'הארץ' לא מספיקה".
"תעבור לשאלה הבאה ואם תמשיך להיות חכמולוג אני לא אענה לך על אף שאלה יותר".
"אתם רוצים להתראיין בעצמכם או שבאתם לראיין אותי?".
אתמול כתבתי כאן על הנרפות של העיתונים הכלכליים, שפירסמו כולם כותרות ראשיות על התפטרותו של עופר עיני ממשרת יו"ר ההסתדרות, ציינו כי היא "מפתיעה" (נותר עוד זמן רב עד סוף הקדנציה) והכבירו בטורי פרשנות – אבל קיבלו את המאורע כגזירת גורל ואת ההסבר הרשמי ("מיציתי", "רוצה לבלות עם המשפחה") כחקוק בסלע. התרגלנו כבר לעיתונאים מופתעים וחסרי תשובות, כתבתי, אבל מה עם השאלות? היום מגיש "דה-מרקר" לקוראיו בשלושת העמודים הראשונים של העיתון את השאלות.
סמי פרץ, עורך "דה-מרקר" (צילום: "העין השביעית")
ב"ראיון עצבני", כפי שמגדירים אותו המראיינים (סמי פרץ, חיים ביאור ורותם שטרקמן), מושלכות על עיני כל השאלות המעצבנות (אותו), ואז מוטחות בו שוב. מהספקולציות לגבי היום שאחרי, דרך המצב בנמלים ובחברת החשמל ועד לדירה שקנתה עבורו ההסתדרות בצפון תל-אביב. עיני נחשף כתוקפן, כמעט בריון, אבל גם כרהוט, ידען ובעל אג'נדה.
ב"דה-מרקר" העזו גם לשאול את השאלות וגם להדפיס את התשובות שקיבלו, כולל העלבונות, התגברו על הקונפורמיזם והנטייה ללכת על קצות האצבעות שהולכת ומאפיינת את העיתונות הישראלית, חידדו את הציפורניים ולא התביישו גם בשריטות שנחרצו באג'נדה שלהם עצמם. גם עיני, למרות איומי הרחוב, הקשיב, ענה וחזר וענה וניצל את הזכות שלא לשבור את הכלים, זו שהשימוש בה בידי אנשי שררה הולך ומתמעט. התוצאה היא פיסה קטנה של עיתונות מדממת שמציבה זה מול זה לא רק אגואים, אלא גם תפיסות עולם, ומשרתת (במובן החיובי) גם את המראיינים, גם את המרואיין ובעיקר – את הקוראים. שום דבר מיוחד, כלומר, במצב נורמלי. לא במציאות העיתונאית החלושה והמפוחדת שלנו.
איראן
"מתגבשת עסקה עם איראן: הקפאת הגרעין לחצי שנה תמורת הקלות", נכתב בכותרת דיווח של ברק רביד על שער "הארץ". "ישראל מתריעה: אתם מקדמים עסקה רעה עם איראן", נכתב בכותרת לא חתומה על שער "ישראל היום".
הנגידה
"מחלוקת בין פלוג לנתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת המשנה, המפנה לכתבה של שאול אמסטרדמסקי, מעמתת בין שתי הצהרות שהשמיעו השבוע ראש ממשלת ישראל ונגידת הבנק המרכזי, הראשון בזכות הפחתת מסים והשנייה בזכות העלאתם. "נגידת בנק ישראל סותרת את השקפתו הכלכלית של ראש הממשלה", נכתב בכותרת הגג.
"נתניהו ופלוג ביטאו שתי השקפות עולם ביחס לשאלה מהי המדיניות המיטבית לעידוד צמיחה", כותב אמסטרדמסקי, "בעוד נתניהו תומך בהורדות מסים וצמצום הוצאות הממשלה, פלוג מחזיקה בגישה (לפחות לפי הנאום) לפיה אפשר להרחיב את הוצאות הממשלה ואת השירותים החברתיים ולפיכך להעלות מסים. אחרי כמעט עשור של שקט בסוגיה הזו, נתניהו חזר היישר אל המנטרה המרכזית שלו בתקופתו כשר אוצר: שיעור מס נמוך יותר מביא הכנסות גבוהות יותר ממסים. אלא שהשנים האחרונות הראו שהתיזה של נתניהו לא בהכרח נכונה ושיעורי המס ירדו נמוך מדי, לפחות ביחס להוצאות של הממשלה, ולמדינה לא היה מספיק כסף בקופה. שנית, שורת מחקרים (למשל זה של החוקרים תומס פיקטי ועמנואל סאז) הראו שאין קשר הכרחי בין שיעורי מיסוי נמוכים או גבוהים לבין צמיחה. [...] כלומר אין אישוש ממשי לתיאוריה של נתניהו – מה שלא מפריע לו לא לשנות את דעתו.
קרנית פלוג (צילום: מרים אלסטר)
"[...] עמ' 193 בספר התקציב לשנים 2013–2014 מראה שהעלאת המסים בשנתיים הללו היא העלאת המסים הדרמטית שהיתה כאן זה עשור. למעשה זו העלאה כה דרמטית, שהיא כמעט מוחקת לחלוטין את כל הורדות המסים שהחלו בתקופת נתניהו באוצר, והמשיכו אחריו. כך שאם נתניהו לא ממש בעד העלאות מסים, ומתייחס לצעד הזה רק כאל תיקון קטן שנכפה עליו פוליטית, הוא לכל הפחות מכופף את המציאות. בפועל, אילולא נתניהו הוריד כך את המסים, במקביל להגדלה משמעותית של הוצאות הממשלה, העסק היה עובד בלי להיכנס לגירעון קולוסלי. אבל נתניהו בעצמו אחראי לפריצה התקציבית של השנתיים האחרונות, לא 'המציאות הפוליטית'. אולם בעצם, מי שחושב שהכל כאן נפלא אם רק ננכה את החרדים והערבים, ייתכן שגם חושב שהתיאוריה הכלכלית שלו היתה יכולה לעבוד נפלא, בניכוי המציאות".
"נתניהו: 'חייבים צמיחה של 4%–5% גם בעשור הבא; מיסוי גבוה יותר – פופוליזם", נכתב בכותרת הדיווח בעמוד הראשון של "גלובס על הבוקר" מכנס קיסריה.
ענייני תקשורת
"עיצומים נוספים בתוכנית 'הכל דיבורים' ברשת ב'", מדווחת גילי איזיקוביץ במוסף "גלריה", ורותה קופפר מדווחת כי "ערוץ ההיסטוריה יפיק גרסה חדשה לסדרה 'שורשים'".
עוד ב"גלריה": דפנה ארד מדווחת כי "שלמה גרוניך עבר צנתור" ו"שירות 'הארץ'" חתום על ידיעה תחת הכותרת "יונית לוי ילדה בן". ב"הארץ" ויתרו על מדור רכילות – המדור שהידיעה על גרוניך מופיעה בו היום ב"ידיעות אחרונות" (הידיעה על לוי זוכה כמובן לשער האחורי של קונטרס החדשות) – אבל מתברר שלא על ידיעות רכילות. התוצאה היא שאלו מתערבבות עם ידיעות עיתונאיות רגילות. הוויתור על מדור רכילות, לכאורה הצהרת כוונות לגבי התוכן הראוי לפרסום, הופך כך דווקא למדיניות המטשטשת את ההבדלים בין עיתונות לקשקוש.
"24 שעות", 7.11.13
פעפוע (בלעז: דיפוזיה) היא התכונה של שני חומרים קרובים להתערבב זה בזה; ככל שהחומר מוצק יותר ובעל חלקיקים גדולים יותר – תהליך הפעפוע קשה ואטי יותר. הלפיתה ההדדית של "ידיעות אחרונות" ושלמה ארצי הדוקה כל-כך, והגופים ההדוקים חסרי משקל ונדיפים כל-כך, שהפעפוע זולג אף אל מעבר לשני אלה בלבד. כך על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", ניתן לקרוא כי "יש מקפצה אחת יותר בטוחה להצלחה" מכיכוב בתוכנית ריאליטי, והיא "להיות זמר הליווי של שלמה ארצי". "תשאלו את דני רובס, מיקה קרני, רונית שחר ויעל דקלבאום", מנסה כותרת המשנה לשכנע, בהצלחה חלקית בלבד, בתקפות התיאוריה, ומפנה לכתבה על מופע של הארבעה "לזכר הלילות ההם בקיסריה". אגב, ביסודה של הדיפוזיה עומדת אנטרופיה – השאיפה לתוהו ובוהו.