(מתוך סקירת העיתונות היומית, 6.11.13)
דמותה של צעירה נאה מעטרת היום את שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות". "רוצה לחיות בישראל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף סמוך לתמונתה, כשהיא במיטת בית-חולים ואינפוזיה מחוברת לזרועה. "בזמן שטטיאנה דוקה בת ה-18 עדיין ניסתה לעכל את העובדה שהיא מיועדת לגירוש מביתה בישראל, נפלה עליה המכה הקשה: הרופאים בישרו לה שהיא חולה בסרטן. 'אני מרגישה חלק מהמדינה, תנו לי להישאר כאן. אני מפחדת לחזור למולדובה, לא יודעים שם לטפל במחלה שלי'", נכתב בכותרת המשנה.
לקראת סופה של הכתבה של ירון קלנר, בעמודים 4–5 של המוסף, נכתב כי "פרט לחברים מלווים אותה גם אנשי סוכנות הדוגמנות TLV מודלס, שהחלה לייצג אותה לפני מספר חודשים", ובהמשך מצורף גם מספר חשבון בנק של הסוכנות, לגיוס כספים "עבור טטיאנה". טטיאנה דוקה אינה מקרה יחיד או מיוחד, כמותה יש רבים שהמדינה אינה מעוניינת לאפשר את שהותם כאן. האם גם הם יזכו לסיקור נרחב בעיתון נפוץ, סיקור שייתכן בהחלט שיביא לכך שהרשויות יחריגו אותם ויאפשרו להם להישאר בארץ? ודאי שלא. הם רבים מכדי שאפשר יהיה להקדיש סיקור פרטני לכל אחד מהם. מה גם שאם סיקור היפותטי כזה אכן היה יכול להתרחש, הרי שמשרד הפנים לא היה יכול להחריג את כל השוהים הלא חוקיים מהחוק ו"ידיעות" לא היה יכול לפרסם ידיעת מעקב עם תמונתו של גדעון סער אוחז בכתפו של גיבור הסיקור.
מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", 6.11.13
אם כן, האם טטיאנה דוקה נבחרה לשער "24 שעות" משום שפניה יפות ומשום שסיפורה האישי נוגע ללב באופן מיוחד? אפשר להניח שכן. ואם כך, האם "ידיעות אחרונות" הופך את הסוגיה האנושית והחברתית החשובה והכואבת של ההגירה לקולב, סוגיה-דוגמנית לתלות עליה את מה שמעניין אותו באמת – פנים יפות וסנסציה?
באופן יוצא דופן, ב"ידיעות אחרונות" מנסים להתמודד היום עם השאלות הללו. במסגרת הכתבה מתפרסמת מסגרת ובה תצלומי חמישה שערים של "24 שעות" מהשנה האחרונה שעסקו בסיפורים אישיים של בני-אדם המועמדים לגירוש (שתי נשים יפות מראה, שני ילדים וזוג מעורב – שחור ולבנה). "בשנה האחרונה פירסמנו במוסף זה לא מעט מקרים מקוממים של אזרחים זרים שעמדו בפני גירוש", נכתב בכיתוב לצד התצלומים, "מהילדה העיוורת שנולדה בארץ למשפחה פיליפינית, דרך הנערה שחיה פה כל חייה וחלמה להתגייס ועד בני השנתיים שהושלכו למעצר של חודשים בתנאים קשים. אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים".
המסגרת הזו, התצלומים הללו והכיתוב הזה אומרים למבקרים: לא, איננו ציניים ב"ידיעות אחרונות". הטיפול שלנו בסוגיית הזרים הוא עקבי ומטרותיו טהורות. איננו מנצלים מציאות חברתית כאובה לצורכי פרסום סנסציות, דרמות וטרגדיות שיגבירו את מכירות העיתון. אכפת לנו. באמת.
הלחישה-זעקה הזו של עורכים ב"ידיעות אחרונות" יכולה להיות אותנטית. ייתכן בהחלט שלפחות כמה מהאחראים למוצר "ידיעות אחרונות" אכן מתכוונים לטוב. שכשהם ממיינים את הסיפורים הכואבים המגיעים לפתחם ובוררים מתוכם את הדוגמניות חולות הסרטן והילדים העיוורים הם אומרים לעצמם שרק כך יוכלו למשוך את תשומת לב הקוראים לסוגיה חשובה. אך מה שנראה ודאי הוא שאותם אנשים ב"ידיעות אחרונות" לא מודעים, או בוחרים להיות לא מודעים, לעקרות הפעולה העיתונאית שלהם. המשפט "אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים" מכוון לכאורה כטרוניה כלפי החוק, אולם הוא מסגיר את תפיסת העולם של העורכים.
מתוך מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", 6.11.13, עמוד 4
ההתמקדות באנשים שמאחורי המספרים והנהלים היא מתכון לקיבועו של המצב הנוכחי. חוקים מבוססים על היגיון כללי – מעוות או ישר – ולא על סיפורים אנושיים. חוקים המבוססים על סיפורים אנושיים הם חוקי סדום, וסיפורים אנושיים אינם משנים חוקים. מחוקקים משנים חוקים. כשעיתון בוחר לטפל בתופעה באמצעות סיפורים אנושיים בעלי מקדם סנסציה גבוה הוא אינו מכופף את ידו של המחוקק, אלא מעניק לו מתנה נפלאה. במקום עדכון החוק והסתכנות בתשלום מחיר פוליטי, הפוליטיקאי יכול להסתפק בכיפופו של החוק ובפוטו-אופ. "ידיעות אחרונות" יוכל להמשיך לפרסם שערים בכיכובן של צעירות נאות ולמחות על האטימות – אטימות של מי, בעצם? אף אחת מהמלים במסגרת המצוטטת לעיל אינו מזכיר שם כלשהו שיכול להיקשר למקורה של אותה אטימות. התאווה של "ידיעות אחרונות" לסיפורים אנושיים, פנים ושמות נעצרת בפתח לשכות השרים.