מרדכי אורן נעצר בשנת 1951 בצ'כוסלובקיה והועמד לדין באשמת ריגול. הוא נידון ל-15 שנות מאסר במסגרת מה שנודע כ"משפטי פראג" – אחד מהמהלכים הדרקוניים והפרנואידיים של המשטר הסובייטי בהנהגתו הרודנית של סטלין. אורן נמנה עם ראשי הפלג השמאלני של תנועת השומר-הצעיר ומפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) בישראל והיה אורח מקובל בכנסים בינלאומיים של תנועות השמאל הסוציאליסטיות של אותם ימים. למפ"ם היתה זיקה מיוחדת למשטר הסובייטי והיו בין מנהיגיה שכינו את סטלין "שמש העמים". והנה, הייחוס הזה לא עזר לאורן, ובאחד מביקוריו בחו"ל הוא נעצר, נשפט ונכלא. "על המשמר", בטאונה של מפ"ם, לא דיווח לקוראיו בארץ על החרבון. עורכי העיתון, כמו מנהיגי המפלגה, היו נבוכים מכדי לספק את המידע הזה לקוראיהם.
צנזורה פנימית של עיתונאים ועיתונים היתה תופעה רווחת באותם ימים. בישראל של שנות ה-50 יצאו לאור כעשרה עיתונים מפלגתיים, שגילו צייתנות מפליגה לציפיות מנהיגיהם הפוליטיים. המחשה להלך הרוח שאפף את הנהגות העיתונים באותה תקופה ניתן למצוא בציטטה של מאיר יערי, מנהיגה של מפ"ם, שפסק: "מוכרחים להתרגל שהוועדה הפוליטית והמזכירות הם האינסטנציה [הסמכות] הגבוהה – ולא המערכת" (מתוך עבודת הדוקטורט של חברנו, רפי מן, העומדת בקרוב לראות אור כספר).
במרוצת השנים נמוגה העיתונות המפלגתית ממפת התקשורת הישראלית כמעט לחלוטין (שרידיה נמצאים כיום במגזר החרדי ובמגזר הערבי). המציאות הפכה אותה למופרכת וממילא למיותרת. הציבור הישראלי העדיף תקשורת מגוונת, עצמאית, תחרותית, משוחררת מתלות בפטרונים פוליטיים. הוא הצביע ברגליים, והעיתונים המפלגתיים עברו מן העולם. עד –
עד שלפני חמש שנים קם ביטאון מפלגתי חדש בדגם מקורי: הוא מופץ חינם כשהוא נהנה מתמיכה כספית בלתי מוגבלת של מיליארדר אמריקאי. "ישראל היום", המתחזה לעיתון לכל דבר, נחשף עד מהרה כשופרו של הליכוד ושל מנהיגו בנימין נתניהו. הקורא מן השורה אינו ער למידה שבה העיתון הזה רוקד לצלילי חלילו של ראש הממשלה ולשכתו. אוזניהם של עורכיו וכתביו כל-כך קשובות לרצונה של סביבת נתניהו, שהם נוהגים לפעמים כמנהג החשמנים המנחשים את כוונתו של האפיפיור, בלי שהוא יאמר במפורש את דברו.
הדיווח על מעשה ההצתה של משה סילמן ותצלום המכתב המצונזר בכפולה הפותחת של "ישראל היום", 15.7.12
כל טקסט העומד להתפרסם בעיתון נסרק במסרקות צפופות המתאימות אותו לרוח המפקד כפי שהיא נושבת מחדר העורך הראשי. האדיקות של עיתונאי "ישראל היום" לעשות את רצונו של בנימין נתניהו (כפי שהם תופסים אותו) אינה שונה מזו של עורכי "על המשמר" לפני 60 שנה.
יום יבוא וסודות המערכת של "ישראל היום" ייחשפו: הנחיות העריכה הפנימיות, שיקולי הדעת בהצגת התכנים העיתונאיים, טיב הקשר עם לשכת ראש הממשלה. עד אז ניתן לחוש את האווירה השוררת בעיתון הזה מהאופן שבו הוא מוגש לקוראים.
הרושם העולה הוא של פיקוח הדוק של מין פוליטרוק המכוון את כתבי העיתון ועורכיו להציג לקוראים תמונת מציאות נוחה ככל האפשר לבנימין נתניהו. המאמץ הזה ניכר בעצם הסלקציה של הידיעות המופיעות על דפי "ישראל היום", בניסוח כותרותיהן, במיקומן, בתצלומים ובגרפיקה המלווה אותן, וכמובן בטורי הדעה.
אפשר, כמובן, לטעון כי כל עיתון פועל לפי מדיניות עריכה מסוימת שקובעים ראשיו, אלא ש"ישראל היום" בולט בבירור ככלי תקשורת המשועבד כולו לתכלית אחת – להאיר ללא הפסק את תדמיתו של נתניהו באור אוהד ולהנחיל לקוראיו רושם חיובי על תפקודו. זו המשימה, וכדי להשיגה מוכנים עורכי העיתון וכתביו להתקרנף, אם לא להטעות ולהציג מצגי שווא.
וזה מוזר ומאכזב. שהרי עורכיו הבכירים של העיתון הזה, בכללם העורך הראשי, הועסקו בעבר בכלי תקשורת אחרים, ולא נקשרה בשמם השתעבדות מעין זו לשיקולים זרים. יתרה מכך, כשעמוס רגב החל לערוך את "ישראל היום" הוא התבטא כמי שהשתחרר סוף-סוף מעולו של מו"ל (נוני מוזס) שהתערב בתוכני "ידיעות אחרונות" ואילץ את עורכיו להתאים את התכנים המתפרסמים לאינטרסים העסקיים שלו. והנה מצטייר רגב עצמו כמי שדרוך כולו לעשות את רצונו של המו"ל החדש שלו, שלדון אדלסון, ושל בן-חסותו בנימין נתניהו.
התלות הפסיכולוגית (האידיאולוגית?) הזו באה השבוע לידי ביטוי נלעג בצנזורה שהפעילו עורכי "ישראל היום" על הכרוז שהפיץ משה סילמן לפני שהצית את עצמו בהפגנה בתל- אביב. עינו החדה של אורן פרסיקו הבחינה במחיקה שביצעו העורכים ב"ישראל היום" במה שהתחזה להיות המסמך האותנטי: הם השמיטו את שמותיהם של בנימין נתניהו ויובל שטייניץ מרשימת האשמים שבשמותיהם נקב סילמן האומלל כמי שאחראים למצוקתו. הארתו של פרסיקו עשתה לה כנפיים, פורסמה בהרחבה וגרמה, כנראה, מבוכה רבה במערכת "ישראל היום".
למחרת פירסם גונן גינת, מעורכי "ישראל היום", מאמר שבו הסביר כי לא רק שמותיהם של נתניהו ושטייניץ הושמטו מהכרוז, אלא גם של בעלי תפקידים אחרים, וזאת מפני שהעיתון לא הספיק לקבל את תגובותיהם. גונן ציין כי גם עיתונים אחרים מחקו את שמות בעלי התפקידים (אך לא את אלו של נתניהו ושטייניץ).
גלוית שנה-טובה של "ישראל היום" (אוסף פרטי)
זה תירוץ נואל שמבייש את מי שמשמיע אותו. האם כל אימת שב"ישראל היום" מצוטטת טענה כלשהי נגד נתניהו היא מלווה בתגובת ראש הממשלה? והרי נתניהו, מטבע תפקידו, הוא מושא לביקורת אין קץ שאופיה כללי ונוגע לאחריותו לניהול ענייני המדינה. האם בכל פעם ששלי יחימוביץ' מאשימה אותו בפערים החברתיים, או אחמד טיבי בהזנחת המגזר הערבי, נמנעים עורכי "ישראל היום" מלפרסם את הדברים אלא אם השיגו את תגובת ראש הממשלה?
הבלים. האשמה כוללנית מסוג זו שהטיח סילמן בנתניהו ובשטייניץ מופנית מדי יום אל קברניטי המדינה, איש-איש בתחום אחריותו, כחלק מהשיח התקשורתי והפוליטי השגרתי, בלי להידרש לתגובותיהם. גם "ישראל היום" נוהג כך.
עלעול חטוף בעמודי החינמון הבוקר מניב, בין השאר, את ההמחשות הבאות: באחת הכתבות על פרישת קדימה מהקואליציה (מאת מתי טוכפלד) מצוטט ח"כ אנונימי מקדימה היוצא נגד שאול מופז וקובע כי הפרישה היתה גילוי של "פוליטיקה קטנה". לא מופיעה תגובה של מופז. בידיעה של דן לביא ויהודה שלזינגר מצוטטים ח"כים חרדים הטוענים כי קדימה פתחה במסע הסתה נגד הציבור החרדי. הידיעה אינה מלווה בתגובה של ראשי קדימה. בכתבה על הענקת מעמד של אוניברסיטה למרכז האוניברסיטאי באריאל מצוטטת אמירה של ועד ראשי האוניברסיטאות, המוחה על המהלך וקורא לנתניהו לקבל עתה החלטה מנהיגותית כדי למנוע אסון במערכת ההשכלה הגבוהה. לא מצוטטת תגובת נתניהו.
למען הסר ספק, התנהלות "ישראל היום" בשלושת הדיווחים האלה תקנית וסבירה. היא מובאת כאן כדי להאיר עד כמה מופרך התירוץ שנתן גונן להחלטת המערכת להשמיט את שמותיהם של נתניהו ושטייניץ ממכתב המחאה של סילמן.
תגובה של איש ציבור מחויבת כאשר הטענה כלפיו נושאת אופי אישי או כשהיא נסבה על התנהלות פרטנית שלו. במקרה ההצתה מצאו כל כלי התקשורת לנכון להביא את דבריו של סילמן כפי שהם, בלי לבקש את תגובותיהם של ראש הממשלה ושל שר האוצר. רק "ישראל היום" היה חריג בהתנהלותו. לא בגלל אדיקות יתרה בנוגע לכללי האתיקה העיתונאית, אלא כדי לחסוך מנתניהו ומשטייניץ אי-נעימות: מוטב שקוראי החינמון לא יזהו את שני האישים הבכירים האלה עם הטרגדיה המעציבה של נסיון ההתאבדות ועם מה שהוא משקף.
מנקודת מבטם של עמוס רגב ועמיתיו, יותר חשוב לגונן על שמו של נתניהו מאשר לדווח את האמת במלואה, וכדי להשיג את המטרה הקדושה הזו אפשר גם להציג לקוראים מסמך מזויף.
אי-אפשר להתעלם מהאירוניה הגלומה בשם שנבחר לביטאון המשפחתי/המפלגתי של נתניהו, "ישראל היום". כאילו 2012 היא גלגול של 1951.